אז לקורליין משעמם בבית החדש. ההורים שלה עסוקים בעבודה ואין להם זמן לשעשע אותה והאוכל שהם מבשלים לא מתאים לה, אמא שלה לא בשלנית גדולה ואבא שלה, בדומה לאבים רבים אחרים (קראת נכון, מורי, אני אומר אבים), מבשל מוזר ועושה ניסויים שלא מתאימים לחיך של ילדה צעירה. נמאס לה לשחק עם הבובות שלה, או לראות סרטים ולקרוא ספרים. היא אוהבת לסייר, היא סקרנית הנודניקית הקטנה.

בחדר האורחים בבית החדש יש דלת. קורליין רוצה לדעת מה נמצא שם מאחורי הדלת ומבקשת מאמא שלה לפתוח אותה. כשאמה פתחה את הדלת היא מגלה קיר לבנים.

קורליין יוצאת לבקר את צמד השכנות הזקנות שלה שהיו שחקניות בעבר. אחרי מסיבת תה קטנה ועוגה טעימה הזקנות קוראות בעלים שבתחתית הכוס ומספרות לקורליין שהיא בסכנה גדולה. שכן נוסף הוא מר בובו, זקן שמגדל עכברים.

על אף האזהרות שקיבלה משכניה מחליטה קורליין לעבור דרך הדלת. בפעם הבאה שתפתח את הדלת, כשהיא לבד בבית, הלבנים כבר לא שם, במקום מסדרון חשוך שמוביל לדירה זהה לחלוטין לשלה שם היא תפגוש את האמא האחרת שלה ואת האבא האחר שלה. להורים האחרים שלה יש כפתורים שחורים במקום עיניים, האמא האחרת רזה וגבוהה עם שיער שחור ארוך ועור לבן אפרפר וצוואר ארוך וצר וציפורניים כמו טפרים וחיוך מאוזן לאוזן כמו של הג'וקר ושיניים חדות (ככה אני דמיינתי אותה). קורליין מוצאת את העולם מעבר לדלת הרבה יותר מעניין, האוכל שהאמא האחרת מבשלת טעים יותר, יש לה משחקים חדשים בארגז המשחקים והאבא האחר לא עסוק. האמא האחרת מבקשת ורוצה שקורליין תישאר איתם לנצח נצחים, היא מבטיחה לאהוב אותה ולדאוג ולפנק אותה יותר מההורים האמתיים שלה.

משהו קרה במהלך הכתיבה, מה שהתחיל כסיפור טוב עם פוטנציאל ענק המשיך כאכזבה גדולה. מחציו הראשון של הספר, 50-60 עמודים, נהניתי. הסיפור קריפי לחלוטין, בדיוק כמו שאני אוהב. גיימן הצליח לייצר תחושת אימה ששלחה צמרמורת בגופי והעלתה חיוך על פני, כמו בסרט אימה מוצלח. הכפתורים במקום עיניים רעיון נהדר, האיורים האפלים בשחור תורמים לאווירה של הסיפור, הדיאלוגים בין האמא האחרת לקורליין כתובים היטב. היה גם חתול מדבר ומשעשע וגס רוח שאהבתי. המשך הספר לא המריא, העלילה התחילה לשעמם אותי, הצמרמורות הפסיקו והחיוך ירד מהפנים, בערך כמו סרט אימה או מותחן פסיכולוגי שאחרי 40 דק׳ מיציתם אותו והבנתם שזה המקסימום שיש לו להציע.

שמעתי שיש סרט. האנימציה שבסרט ילדותית למדי ולא כמו שאני דמיינתי את הדמויות בראש המעוות שלי ואולי זו גם אחת מהבעיות, בנוסף לסטנדרטים החולניים שלי לצד היותי אדם בוגר שקורא אגדת ילדים. אולי קהל היעד של הספר הזה הם באמת ילדים וכנראה שעל ילדים זה לגמרי יעבוד. בקיצור, לא חובה.

"במקום שממנו הגיעה קורליין, מרגע שעוברים את חלקת העצים, לא רואים דבר פרט לכר הדשא ולמגרש הטניס הישן. במקום הזה נמשכה החורשה הלאה, והעצים הפכו גסים יותר ועציים פחות ככל שהתקדמה.
בתוך זמן קצר הם נראו כמו לא יותר מאשר רעיון של עץ: גזע אפרפר-חום למטה, מריחה ירקרקה של משהו שעשוי להיות עלים למעלה.
קורליין תהתה אם האם האחרת פשוט לא מעוניינת בעצים, או שהיא לא טרחה לעצב את האזור הזה כראוי כי איש לא היה אמור להגיע רחוק כל-כך."

כמו האם האחרת יצר ניל גיימן סיפור במסגרת כה גסה שמצאתי את עצמי תוהה, כמו קורליין, האם מלבד הרפתקאתה של קורליין בדירה המקבילה משהו בכלל מעניין אותו. הדמויות הזכירו לי את העצים בקצה עולמה של האם האחרת- מריחות סתמיות וכה חסרות אופי. כה חסרות חיים. הספר כולו נדמה חלול וחסר נשמה. כתוב בצורה כה יבשושית שכל מה שהוא עורר בי הוא ריחוק.
ההרגשה שנותרה לי בסוגרי את הספר היתה שלפעמים סיפור טוב איננו מספיק.

ספר קודר.. כולו אימה וחושך
ערפל מטשטש את כל הדמויות האמיתיות והבדויות כאחד.
יש בספר רמיזות מעורפלות לספרי נרניה, לסיפור על מלכת השלג, ולעליזה בארץ המראה (וגם...לאחד מפרקי סימפסון!)

הקיץ קר וגשום (כיאה לאנגליה) וקורליין המשועממת ומחפשת עיניין בסיוריה בביתה החדש. במהלך שיטוטיה היא מגיע לדירה חלופית
ובה הורים חלופיים המושכים ודוחים אותה בוזמנית.
הדמויות האנושיות בספר,הוריה שכניה ודמויות הראי שלהן כולן פלקטיות סכמטיות ואינן משכנעות.
גם קורליין עצמה אינה מצטיירת כדמות מלאה, ספק ילדה וספק מבוגרת..
הדמות היחידה בספר שיש בה עומק ושלמות הוא החתול (השחור!!) הוא נע בין העולם הבדוי לבין העולם האמיתי
וכשקורליין שואלת לשמו הוא אומר ביהירות של חתולים "לכם, בני האדם יש שמות. זה כי אתם לא יודעים מי אתם. אנחנו (כלומר החתולים)
יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות"

הרעיון עליו מבוסס הספר מצוין אבל הספר כולו יוצר הרגשה של טיוטה, כשירבוט של מחשבה שאינה מעובדת עד הסוף.
כמו רישום ראשוני לפני ציור גדול מימדים.
ונדמה כי הספר כולו נכתב בידי האם החלופית בדירת הראי של קורליין.
חבל...

כעיקרון לא התכוונתי לכתוב ביקורת עכשיו, אבל אחרי שראיתי מה הולך פה הבנתי שאין לי ברירה.
קורליין הוא ספר מדהים. ניל גיימן במיטבו - מציאות חלופית, חתול מדבר, מכשפות ובעיקר דמיון שלוקח את המוכר ומעוות אותו כמו פלסטלינה כדי ליצור ממנו עולם חליפי זר ומוזר.
הספר אומנם מוגדר כסיפור ילדים, אבל אפילו אני (בגילי המתקדם...) מאוד נהניתי לקרוא אותו.
הרי כולנו סרקנו את הבית בתור ילדים בחיפוש אחר דלת סודית לעולם אחר.
עם הרצון הזה של להחליף הורה בהורה "מושלם" שירשה לך לאכול מה שאתה רוצה, ללכת לישון מתי שאתה רוצה ויקנה לך את הדברים הכי שווים, לדעתי כולם יכולים להזדהות במידה כזו או אחרת (בתור ילדים, כמובן).
ניל גיימן לוקח את כל אלו ורוקם עלילה.
"קורליין" היא לא עלילה קלה. אף סיפור אגדה טוב הוא לא "קל". יש בה אימה ופחד, רוע, ואפילו מוות. אבל דווקא אלו מדגישים את העוצמה שלה.
אתה מוצא את עצמך עוקב אחרי קורליין במתח, והסיום מותיר טעם מתוק של סיפור שסופר היטב.

לגבי ההשוואה לסרט - יחסית לסרט שנעשה על ספר, הוא לא רע ובהחלט שווה צפייה.
אבל סרט הוא לא ספר. ובמקרה הזה, הספר עולה על הסרט.
אין מה לעשות, הרבה מהספר מתרחש בדמיונו של הצופה ואת זה - אי אפשר להעביר בסרט.

קורליין משווק כספר ילדים. אני חושב שהשאלה המתבקשת היא לא לשאול אם קורליין עצמו הוא ספר ילדים, אלא אם ניל גיימן הוא סופר המכוון לילדים. והתשובה היא בבירור לא.
ניל, מנסה להעביר בספר תחושת ילדות אבודה למבוגרים ובכך מצליח בהחלט. הוא עושה זאת בשנינות ובחוכמה. בעדינות הוא טווה את הסיפור ומקרב אותך אל הדמות הראשית, קורליין, ילדה קטנה ומלאת תושיה וחן.
הפנטזיה האפלה של ניל תמיד ריתקה אותי, בכל ספר שהוא כתב. הוא יודע לקחת מסרים ולהעביר אותם גם דרך סיפורי ילדים, כפי שעשה פה. קורליין הוא בהחלט ספר ילדים, אך לא מיועד לילדים. מוסר ההשכל פה נועד לחנך ילדים קטנים ואנו לומדים אותו ומשננים אותו כשאנחנו בהחלט בגילאים המתאימים, אך כשאנחנו גדלים, נוטים אנחנו לשכוח את מוסרי ההשכל שלמדנו בצעירותנו. הספר הזה דואג להזכיר לנו אותם ומחבר אותנו אל הילד התם שבתוכנו, מבלי לנתק אותנו מהמבוגר האחראי שהפכנו אליו. וזה קסמו של הספר.
לכל אדם יש ללמוד מהספר הזה. בין אם זה מוסר ההשכל, ברובד הכי פשוט, או בין אם אלה המוטיבים הגאוניים או הכתיבה הזורמת והמדהימה של ניל גיימן שתמיד כובשת ותמיד מוצלחת בכל ספר שכתב.
הספר הזה מרתק וסוחף, ומצליח למשוך עד הסוף בלי להיות לרגע משעמם או דל. הספר מאוד מלחיץ ומאיים. ואני חושב שהוא בהחלט שווה קריאה יותר מפעם אחת.
להגיד שהספר הוא ספר ילדים לא מזיק?
לא ולא. זהו ספר מפחיד ואפל, שיזרוק אתכם אל תם הילדות.
קסום ממש ומדהים.

מומלץ בחום רב!

במילה אחת? קריפי. בשתי מילים? קריפי מאוד.
נחשפתי לספר בעקבות הסרט, שלצערי ראיתי בגיל צעיר מאוד ושגרם לי לסיוטים קשים. כיום אני מתה עליו.
בכל אופן, הרעיון גאוני. מי מאיתנו לא חלם אי פעם על יקום מקביל, טוב בהרבה מזה שאנו נמצאים בו? יקום שבו אנו אהובים, הכל צבעוני ויפה יותר? לשם בדיוק קורליין מגיעה.
לאחר שסבלה מהתעלמות מהוריה, מוצאת קורליין בביתה החדש דלת סתרים שמובילה לעולם זהה בדיוק, אבל לא לגמרי. הכל בו טוב יותר. עולם מושלם. טוב, כמעט מושלם, כי לכל תושבי העולם הזה יש כפתורים שחורים מלחיצים במקום עיניים. מסתבר שזה לא מדליק אצל קורליין נורה אדומה והיא נשארת שם. במהרה האם בעולם המקביל מבקשת מקורליין להישאר, אך מציבה לה אולטימטום- על קורליין לאמץ את הסטייל המיוחד של העולם האחר ולאפשר לאם האחרת לתפור לה כפתורים לעיניים. בקטנה. קורליין נבהלת וכאן המתח מתחיל- האם האחרת מנסה להחזיק את קורליין בעולמה בכוח. קורליין נעזרת בחתול שחור, אומץ והמון תושייה כדי לנסות לברוח מהחלום שהפך לסיוט. הספר מצמרר ומותח, אך, וזה אך גדול, בהשוואה לסרט הוא פשוט ריק. בסרט העולם האחר צבעוני ויפיפה, בהשוואה לעולם האפור הרגיל. בספר ההפרדה הזו לא ברורה כל כך, וחסרה. בסרט, כשהאם מספרת לה שאם ברצונה להישאר עליה לתפור כפתורים לעיניה, רואים ומרגישים את הלחץ והאימה של קורליין. בספר היא פשוט אומרת "לא, לא נראה לי". פשוט ככה. התיאורים של המקומות ורגשותיה של קורליין חסרים מאוד בספר והופכים אותו לתפל מעט. יחד עם זאת, זהו ספר שישאיר אתכם מרותקים אליו ובמתח עד העמוד האחרון. לאחר קריאת הספר, לעולם לא תסתכלו שוב באותה צורה על כפתורים.

אחד מספריו הגאוניים ביותר.
לכאורה זה נראה כמו ספר ילדים, אך זה ממש לא. ספר זה מתאים לכל גיל ומעניין בכל מצב.
כן, זהו ספר מוזר מאוד, אך זה מה שמיוחד בו. הצורה בה הספר כתוב, היצירתיות והציוריות בספר גורמות לו להיות גאוני.
הספר כלכך שונה והרבה יותר מיוחד מכל מה שקראתי בחיי, מותח ומוזר מאוד וסוחף את הקורא.
הייתי ממליצה בחום על הספר, הוא מעולה!

עד כה, בחיים לא התלבטתי אם אני אוהב יותר ספר מסוים או את הסרט שמבוסס עליו (אם יש כזה). ואז הגיע הספר הזה, שקודם צפיתי בסרט ובעקבותו נחשפתי לספר.

הרעיון עליו מבוססת העלילה חביב מאוד ומגניב לדעתי - אהבתי את אומץ לבה וקור רוחה של קורליין, ובמיוחד את פיקחותה ותושייתה בזמן שנלקעה למצבים מסוכנים.

עם זאת, כאשר הרהרתי בספר, הרגשתי שהעולם בו נמצאת קורליין חלול למדי - כמות הדמויות היא מועטה ביותר, והמאורעות שהתרחשו במהלך העלילה היו מצומצמים; אמנם נהניתי מקריאת הספר, אבל התחושה הזו קיננה בי מעט.

בנוסף, בסרט העולם בו נמצאת קורליין הוצג כבעל חיוּת מסקרנת ומעניין הרבה יותר משהוצג בספר - נוספו לו דמות, אירועים ובעיקר השקעה עצומה בתפאורה היפהפייה. בספר היה לי קשה לדמיין באופן שכזה את המקומות השונים. בסרט, לעומת הספר, הרגשתי הרבה יותר מתח - הקטע בו האם האחרת מבקשת מקורליין לתפור לה את הכפתורים בעיניים היה מאוד דרמטי בסרט, וניתן היה לראות את האימה בעיניה של קורליין, בעוד שבספר תשובתה של קורליין להצעה הייתה "אני לא חושבת", באדישות גמורה ובשוויון נפש.

דבר נוסף שנתפס על ידי כאבסורדי עד כדי משעשע וחסר כול היגיון, הוא התקשורת בין קורליין לאם האחרת בזמן ששתיהן למעשה אויבות. אני בספק שאם אקלע למצב בו אדם רוצה ללכוד אותי ולקבוע עליי בעלות אני אשוחח איתו בחופשיות סתמית. העניין הזה שיעשע אותי למדיי, ולמרות היותו חסר ביסוס לחלוטין (לטעמי, כמובן), מה שפגם לדעתי באמינותו של הספר, הוא מצא חן בעיניי.

טוב, אז הספר קליל וחמוד מאוד, ואני בטוח שגם אם לא תקראו אותו בשקיקה, תוכלו להתייחס אליו כאל ספר נחמד :)

לא זכור לי שהתאכזבתי מספר כמו שהתאכזבתי מקורליין. אחרי שראיתי את הסרט המעולה, המדהים, ממש חובה לצפייה, באתי לספר עם ציפיות ענקיות. אבל הוא לא מאורגן, הכתיבה ממש לא מיוחדת, העלילה לא ממש ברורה. מאוד חסרה לי היעלמות הדמות של הילד שמפיקי הסרט החליטו להוסיף. לסיכום : הסרט יותר טוב.