1. סודות.

תחילה החוט נמשך
הולך ונפרם
בכוונה הוא עושה זאת כעת,
מאבד את המחט לתפרו.

אמור לי, מה מסתתר מאחורי חוטי התיל?
תפורים לכותונת משוגעים אחוזת דיבוק?
ורידים שותתים לופתים עצמם סביב
תרים בזרועות קטנות וכחלחלות
ווים קטנים מלאי שיניים.

החוט השני בשרשרת
אחר המנהיג
נעלם לו בקצה אישוני המחכה
אותו אין זה מטריד.

החיוכים מושכים בחוזקה
תולשים פתיתי עור
הגלים האדומים פורצים מתוך כלא התפרים
כעת הוא נגלה,
הסוד הפועם ניחוח של נחושת-
הוא יודע כי בוחנים אותו כעת
הוא מתופף פעם אחר פעם.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

2. שד.

התרחק ממני.
מבטנן של תהומות שחורים הופעת,
אחיזה לחה ומסויגת.
זרועות תמנוניות, גבשושיות
דביקות.
כמסתמים מבשרי עיוורון ואוושת כאב
אשר מדממת תחת שרירך המתוח.

הסתלק מכאן.
אין ביני ובינך אף לא דבר,
מאפלה הזדחלת אל שורשי
חרק קטן ומכרסם יסוד,
טיפש.
זינקת בעת-אור שלוח תכלית וללא חת
ובחיבוקך ינקת את כוחי.

אגרש אותך אם אדרש.
רשרוש מרושע באחריתו של ראשי,
צחוק מריר ודמוני.
כעת עליי לשאת נשק,
עייף.
רוח עוברת ביעף בריחתך היא,
ונסוגת אל המעמקים החשוכים.

למדתי לשאת אותך.
חריטות על עורי ותפסים על אוזניי,
טינתי שמורה לך.
נטרתי.
משחתת נפש, ציירת עם פלטת גווני אפור
אינני חפץ בך יותר.

הסתלק, הסתלק
לעולם אל תחזור.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

3. ניסיון.

השמש הבהבה באורה הצהוב על הרקיע הבוער באדום וורוד.העננים התכנסו סביבה כפמלייתו של מלך מטורף. הרוח נשבה בשדה החיטה, מערסלת את השיבולים הגבוהים בחיקה האוהב. רגליו היחפות פסעו בין הצמחים, כואבות מכל אבן חצץ זעירה או קוץ שולי. ארשת פניו של הילד לא גילתה דבר.
מרחוק, קרני אור ממזריות בגוון ענבר האירו על תחנת הקמח כמן רקוויאם עצוב ועתיק.
כרי הדשא המרוחקים אשר ברקו בחיוניות החלו דוממים וכבים כעת כשירדה שעת החשכה, לא נותרה דרך בה יוכל להניח רגליו כעת.
"אין לך דבר לחפש אחר טחנת הקמח." הוא שמע את קולו של אביו קורא בראשו. "שריד ישן, אין לו שום צורך. המקום נטוש, אין טעם כלל וכלל שתשתהה שם."
דלקת בין הערביים הייתה הזמן החביב עליו. הוא לא התכוון להתרחק באופן יוצא דופן מהחווה אשר נדומה באופק הגווע מאחוריו, אלא להציץ סביב, להניח את ראשו על הפרחים אשר שימשו ככר אוהב.
נעימת השיבולים המתחככות אחת בשנייה גרמו לילד להניח את ראשו כמו נגינת חלילים קסומה.
הטבע שר לו. הוא קרא בשמו במהלך זמרתו האצילית והילד בתורו התמסר כולו אל הטבע.
הוא נתן לרוח להוות את שמיכתו, מצע של צמחים התפתל תחת רגליו כחיית מחמד.
מלאכת השינה הייתה קלה כצחוקו של תינוק. רק נדרש ממנו לעצום את עיניו, לא יותר מכך – סביבתו כבר יותר ממסוגלת לדאוג לשאר. הוא סירב בתוקף. הוא הציב לעצמו מטרה לאותו הלילה ולא התכוון להתפשר בזכות מגעו האוהב של השדה. למרות כי היה ילד נוח לרב, כשהיה מגלה את עקשנותו, קשה היה לדרוש ממנו להפר את הבטחותיו לעצמו.
כפות רגליו דיממו במקצת בעודו התרומם ממיטת העשבים אשר הוכנה לו. הוא הביט בה בחמלה רבה וחיוך רפה ומאולץ עלה על פניו.
"אחזור במהרה." הוא אמר לעצמו בלחש בעוד יישר את חולצתו. זאת כיוון שכשאין למי להפנות את דיבורך, בני האדם לרב נוהגים לדבר אל עצמם, הוא לא היה שונה מהם.
הוא ניער את גופו מהתרדמת שכמעט ונכפתה עליו, והסתער לעברו של עץ הערבה הבודד במרכזו של השדה. הוא חיכך את גבו בגזע העץ, מחקה דוב המגרד את אחוריו. לאחר מכן פרש את ידיו, וחיבק בזרועותיו את העץ בעל הקליפה המלבינה. הוא הרגיש כל בליטה ופצע שעל עורו של העץ.
'כמה נפלא לראות שרידים על זמניים מסוג זה.' חשב לעצמו בעודו החל מטפס.
הוא הגיע לאחד מהענפי המשוננים של העץ, ותפס בו באחת מזרועותיו החיוורות והכחושות. אחד משבבי העץ פצע את כף ידו, והוא כתגובה מיידית משך את ידו אל פיו והחל מוצץ את פצעו השותת.
'על זמניים, אך עדיין מסוגלים להלחם.' סינן בליבו. חיוך זדוני עלה על פניו כאשר החל לפלס את דרכו בצורה לוחמנית היישר אל הענף הכי גבוה. משהגיע לשם, לא חשקה נפשו לרדת מטה. הוא נשם את האוויר הצלול של הלילה והביט בצעיף השחור שעטף את הרקיע, שזור אינספור נקודות קטנות של אור זוהר. מחזה שכזה היה מחזה ששווה למות עבורו, כך היה טוען.
הרוח רגזה דרך העץ, וניערה את ענפיו מן היסוד. הילד חיפש בזרועותיו אחר יציבות ללא הועיל ונפל אפיים ארצה, אחת מרגליו הארוכות הסתבכה בין הענפים הלבנים וחלשים, דמויי הידיים.
לאחר כמה רגעי מאבק מטופש, שחרר את אחיזתו של העץ בו. כעת הוא עמד מובס, מביט בעץ ביראה ובכבוד. הוא ידע כי הגיע הזמן להמשיך במסע אותו תכנן הלילה הזה ולכן קד בפני העץ בחיוך זדוני ופסע לאחור.
הוא חזר לפלס לו דרך בין העשבים הגבוהים, פורש את ידיו קדימה כמו שובר גלים אומלל כנגד הגאות. טחנת הקמח נראתה במרחק, קודרת וקרירה כתמיד תחת מעטה החשיכה. כשלבסוף הגיע עד למרגלות מדרגות עשויות טרשים ואבנים, לקח נשימה עמוקה לפני שהחליט לצעוד אף צעד אחד.
'אתה מסוגל לעשות את זה. אתה מסוגל.' אמר לעצמו כמנטרה.
גלגל הרוח החלוד חרק עם כל צעד שלו, כאילו מודע לקיומו של המטייל הבודד על שבילי טחנתו.
"אל תלך אל הטחנה, אטל. זהו מקום שכוח אל ואין לך שום סיבה להיות שם." הוא שמע כעת את אימו מטיפה באוזנו. אך כיצד היה יכול להתעלם מאותה סקרנות פושעת אשר עלתה בקרבו? לא היה דבר אשר חשק בו יותר מאשר להתקדם הלאה ולגלות מדוע הטחנה נסגרה לפני שנים רבות כל כך. בימים הבהירים של הקיץ, כאשר כל השדה היה צהוב כמו מצע של אינספור מטבעות, היה נוהג לשבת על אחד מהסלעים הבולטים כהרים אפורים מבין הזהב. הוא השקיף רחוק אל הטחנה. היא לא הייתה מרוחקת עד כדי כך מהחווה ומאוריסטד – המושבה הקטנה בה התגורר – אך מעולם לא הבין מדוע הזהירו בעדו מאשר להתקרב אליה. הרי בעבר, בתקופות לא נאורות כל כך ברחבי הממלכה, היו אינספור טחנות אשר היו פעילות כל שעות היממה. זו הייתה הדרך היחידה ליצור קמח, וזהו המצרך החשוב ביותר לאיכר הפשוט. היו סיפורים אפלים מרובים על הטחנה הזו, אך לא היה דבר אשר נאמר בפני הילדים. הילדים לעומת זאת, כמנהגם של ילדים, היו נוהגים להפיץ שמועות ואגדות מטופשות לגבי הטחנה – יש הטענו כי רוחות הפכו את הטחנה לביתם, ואחרים דיברו על רצח נוראי אשר התרחש באוריסטד לפני שנים רבות עד כי זקן הכפר נורינן עצמו לא יכול להעלות על זכרונו. כמובן שאף אחת מהעלילות אשר תהו לעצמן בגינה לא סיפקה תשובה אמיתית ושלמה לגבי הטחנה.
היא פשוט נותרה שם, עומדת, חסרת ניע, בודדה.
אטל מעולם לא חשש מהסיפורים ולא ייחס להם חשיבות מיוחדת. כשהילדים האחרים היו מתכנסים סביבם ובין עצמם ומתחילים באותו טקס מגודד היה נוהג להרחיק את עצמו, אם לא פיזית, בראשו בלבד. כשאחד מהילדים היה משפשף ידיו וקורא בקול עורבני על שדים ורוחות אשר מסתתרים בין האריחים של הטחנה, היה פשוט מבטל את דבריו בהינף יד.
"אתה מדבר שטויות, מקי."
"אלה לא שטויות! שמעתי את אימא שלי מדברת על כך עם אבי! היא אומרת שהטחנה הייתה כל כך מלאת שדים, כך שכל העובדים בה היו נעלמים באופן מסתורי. לכן סגרו את המקום באבן קסמים כך שאף אדם לעולם לא יוכל להכנס שוב!" הוא היה פולט בשצף של אושר רכלני.
"אם כך, מדוע פשוט לא הרסו את המקום?" אטל היה משיב בקול יבש.
"אה, קסם השדים מגן עליו כמובן!" המילים יצאו מפיו בכזו התלהבות שנדמה היה כי היה יכול לגרום לספקן שבספקנים להאמין במילותיו.
"ואיך נראה בדיוק קסם של שדים?"
"הקסם הזה בלתי נראה!" אמר בעצבים לאחר מחשבה קצרה.
"אז איך יודעים שהמקום מוגן בקסם שדים?"
"כי יש שם שדים! אוף! אטל! אתה מרגיז!"
ברב המקרים, כך היו מסתיימים ויכוחים עם אטל. הוא היה מאותם ילדים שקטים שלא היה ניתן להתווכח איתם. מעולם לא עירב את עצמו בשום סכסוך והיה נוהג פשוט ללכת כאשר ריבים היו מתלהטים יותר מדי.
הילדים האחרים לא חיבבו אותו בזכות מידה שכזו, אך המבוגרים יכלו לסמוך עליו שלא ייכנס לצרות לא לו.
כעת הוא פסע את הצעד הראשון. החריקה של גלגל הרוח הייתה כיללה של חיית טרף הנישאת באוויר, צורמת לאוזניו. הוא הביט מעלה בחשש שמא הגלגל עומד לקרוס עליו.
'ואם בכל זאת יש רוחות?' הוא אמר לאחר הצעד השלישי. לאחר הרביעי הוסיף 'ואולי שדים? או קסם אפל?' וכך בכל צעד תהייה נוספת נערמה על ליבו עד שהן נהיו כנטל אבנים על חזהו הזועק לעברו לסור על עקבותיו ולחזור חזרה הביתה אל מיטתו החמימה. הם היו אפילו מוכנים להתפשר על לישון בשדה הלילה.
אך כפי שבוודאי הבנתם, אטל היה ילד עקשן וחסר פשרות, על אחת כמה וכמה כשהדבר היה נוגע לעניינים אשר מסקרנים אותו.
דלת הטחנה עשוית הברזל הייתה חסומה בקורת עץ עבה וכבדה שאטל לא יכול היה לדמיין שיהיה מסוגל להרים. הוא הרים את מבטו לשמיים במן תחינה לעזרה מהאלים שבמרום.
הרוח שרקה בין עליו הרחבים של עץ בקרבת מקום, זאב ילל במרחק.
"לעזאזל!" הוא פלט בעצבים בעודו בעט ברגלו היחפה בדלת. הוא לא שיער שזה יכאב כל כך.
הוא קרס אל ברכיו והתיישב כשגבו כנגד דלת הטחנה.
"קסם של שדים, באמת. דלת ברזל וקורת עץ מלוכלכת!"
הוא החזיק את רגלו בכאב בעודו מתנדנד מעט במקומו. לאחר שהכאב הפסיק, סימן כחול גדול הופיע על גב כף רגלו, בדיוק בחיבוק בין הרגל לכף הרגל.
כשסיים לגייס את כוחותיו לקום שוב, החל להסתובב סביב לטחנה, תוהה באשר לקיומה של פרצה בין הלבנים הגדולות והחומות אשר היו יסודה. הגלגל שוב חרק מלמעלה.
"אני שונא את הרעש הזה!" ילל כמו ילד קטן.
לאחר כמה סיבובים שנמשכו האחד כעשר דקות, החליט להניח את ראשו שוב כנגד הדלת.
הוא השעין ראשו כנגד הקורה ופרש את רגליו הרחק מגופו, מתמתח.
הוא חשב לעצמו כי ינוח זמן מה, עד שאונו ישוב לרגליו ולאחר מכן יתחיל שוב במסע המפרך הביתה. אולי אפילו יירדם בשדה השיבולים או על אחד מכרי הדשא צבועים האזמרגד.
תמיד כשהיה חושב על הטבע היפה כל כך בשעות הלילה, היה עולה חיוך על פניו בלי משים.
כוכב אחד קרץ לו מלמעלה והוא עצם את עיניו. הוא לא העלה בראשו מדוע הוא מרגיש כה עייף בן רגע. הוא ישן כמלאך.

רעש פצפוצן של גחלים וכרסום תוקפני חדרו אל תוך חלומו של אטל והעירוהו.
"ספתא לירי הקדושה!" הוא מלמל בישנוניות בעודו פקח עין אחת חשדנית.
הרעש רדף אותו כמו רוח רפאים. הוא פיזר את שאריות השינה מפניו וקם במהירות, תר בעיניו אחר מקור הרעש. השעה עדיין הייתה שעת לילה, והשמיים השחורים היו צבועים בקווי עננים גדולים של כחול אשר זהרו באורה הרגוע של הלבנה. היער מרחוק לא הותיר שום זכר לרעש, ולא החווה ולא השדה. מלבד זאת, הרעש נשמע קרוב אליו. הוא התקרב אליו.
לבסוף, איתר את מקום הרעש ונע לאותו מקום. הרעש לא היה גדול יותר מזמזומו של יתוש מרגיז, אך לאוזניו הקטנות של ילד, הרעשים הקטנים ביותר בשעת לילה מאוחרת עלולים להיות חומר ממנו עלולים להווצר סיוטים.
לבנה גדולה אחת החליקה לכיוונו של אטל, בצליל גרירה כבד ונמוך. מיד אחריה התווספה עוד אחת, וגם נוספת. נוצר פתח קטן בין הלבנים, גדול מספיק בשביל אטל, אך לא מספיק גדול בשביל ילד הגדול ממנו אפילו בשנה.
החלל שהתגלה מול אטל היה חנוק ודחוס, האוויר נדמה כטובע בערפל. הסרחון היה נוראי.
ריח של ביבים, של צואה, של אש שכבתה ממזמן – את כולם קלט אפו הקטן של אטל בבת אחת. הריח עורר בו סחרחורת והוא כמעט נפל בשנית, אך עיקשותו עמדה לו.
בתחילה הוא הכניס את ראשו, לא יותר מכך. לאחר שהתרגל אל הריח, הכניס את שאר גופו. האבנים הסתדרו מאחור במהירות הבזק. מעשה-קסם.
לאחר שעיניו למדו להביט מעבר לערפל ולאבק, יכול היה להבחין בדברים אשר התגלו אליו בתוך הטחנה.
נגע הזמן לא פסח על המקום. שכבות עצומות של אבק כיסו את כל הריצוף, אריחי הקיר, הציוד וגלגלי הטחינה העצומים. מבפנים, היה יכול להבחין כי הדלת חסומה במוטות של ברזל. בית סוהר של ממש. אך האם היה בזאת על מנת למנוע מאנשים להכנס, או למנוע מאחרים לצאת?
תמונות מכוסות בד שכבו שעונות באלכסון כנגד הקיר המרוחק, מדרגות רעועות טיפסו מעלה מעלה. כלי עבודתם של איכרים רבים, נחו מפוזרים בכל רחבי החדר.
כל אלה היו מעניינים למדי ואילו היה נמצא שם כל ילד אחר, היה בוודאי מתייחס אליהם כאוצרות עתיקים. אטל הרים את אחד מהכלים ובחן את החרוט על הידית. היה זה כתב מסוג שהוא, חרוט אל תוך העץ השחור. אטל היה ילד בוגר – כמעט נער – ובהחלט היה בידיו לקרוא, אך לא היו אלו אותיות שהוא הכיר. לא דפוס ולא כתב. אלה היו שונים מכל מה שראה לפני כן.
הוא השליך את הכלי הצידה בבוז ובחן את הדברים אשר באמת לכדו את תשומת ליבו.
מולו, נחים בשלוות מתים, עמדו כשלושה אחי הסקה גדולים ,מכוסים בשכבה עבה של אבק ואפר. הוא הפיל את הכלים אשר בחן ביעף אל הרצפה בעודו החל זוחל על ברכיו על מנת לבחון את הקמינים יותר מקרוב. שאונו של זמזומו של זבוב נשמע קרוב לאוזנו.
הוא שיער לעצמו כי במהלך השניות המעטות בו נפתח הקיר במעשה להטים, בוודאי כל חיות השדה נכנסו גם הם אל תוך הטחנה, דולקות על מנת לגלות את סודותיה.
הקמין הראשון אליו ניגש היה גדול ורחב, מלבני בצורתו. קשת גדולה בצבע כסוף כעת הייתה מכוסה באבק של שנים רבות ללא מגע אדם או מירוק כראוי.
דבר מה בתנורים הללו נראה לו מוכר להפליא. מן סמל למשהו בו שרועד וזועק בתוכו, מן תינוק לא מולד אשר ממאן להתגלות. אך מה זה היה בדיוק?
הוא לא יכול היה לגלות את זה במבט ראשוני. הוא ניסה להתבונן פנימה, עובר שוב ושוב בידיים רועדות על הקשת כשהוא עומד על קצות האצבעות ושולח את ידיו הצעירות מעלה.
כתוב שם דבר מה. הוא יכול היה להרגיש זאת כעת. חריטות, כפי שהופיעו על הכלים אשר השליך הצידה לפני רגע.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

4. חלומות.

מאסתי בחרבות המרחפות מעל ראשי
כלי משחת עשויי עשן ופיח, נישאים מעלה.
קצתי במרדף אחרי קופסאות המתכת,
דחוסות ומלאות אנשים, עוטות עננה של סרחון
של זיעת בית שחי וחרדה.

לפני זמן מה עייפתי גם משבילי האסבסט
ומהחומות של הבטון, בעלות צהרים קטנים כל כך
כאילו הייתי חרק בתוך צנצנת
אותה חוררו על מנת לאפשר לי לנשום.

אז אמרו לי להתראות, לפחות לעת Gתה,
אציל את עצמי מכל הצרות והכאב,
אוליי אני חלש, אבל פשוט קצתי מהעניין.
ספרו לאחרים מדוע אינני מסוגל להשאר,
גוללו בפשטות את התרחקותי מערי היגון-

אמנם אני בחור עירוני,
אבל אני צריך נערה כפרית.

כי אינני מסוגל עוד להיות חלק מאותו דור
המשכר את עצמו עד לאבדן דעתו,
לאותו דור ששוקע אט אט בניווניו,
לי רק נותר לתור אחר כר דשא,
להניח את ראשי עליו עכשיו.

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

5. מוקדש.

הכלא נבנה מלא כלום - מהריק שבין מים לאש. המשקולות היוו השלשלאות, תומכות ולא מרפות, גוררות אותה מטה אל פני החשכה הכמעט בלתי נסבלת של האוקיינוס- של תחתיתו. המסע הוא ארוך, היא יודעת. היא לא תחזור על עקבותיה - הן נעלמו ממזמן באדמתו הלוהטת של המדבר, משב הזמן הרעיף עליהן את חולו-מתנתו, בשמיכה רכה ויבשה.
הלילה? לעיתים מזנק החשש לראשך שאולי ללילה עצמו לעולם אין קץ.
הבט, רק ראשה כעת בולט מחוץ אל המים, כפי שנולד תינוק. המראה אינו מעלה גיחוך, אלא רק הערצה.
היא תפרוץ אל החוץ, בסופו של דבר. קשה לזוז כשרגליך כבולות,
הספק והדיכאון העכורים, רקובים, מי ביביים מחרידים - שולחים אל גופה קרסים קטנים וחייכניים.
שיערה עובה, הוטלו עליו שאריות של עייפות ושל טינה, העבר מכביד על צווארה, והייתה עלולה לנטות ליפול.
אך בין מים לאש הייתה כלואה. את להבותיו הצורבות של היגון, היא כבשה ללא חת - הכוונה היא לא להעדרו של הפחד, אלא להאחזות בתקווה, מכך עשויים האנשים ללא חת.
אל להבות אלה היא שלחה את ידיה, כובלת אותן, בולעת את חומן, לומדת את האהבה בשקט. את פצעיה, ליקקה במסתור
והמשיכה ללכת.
גופה הכמעט שבור, היה כזרד וחלש. אך את מאמציה ונפשה השקיעה במלאכת חרישת הברזל.
הכבשן שלה עצמה היה כסדנה הנפח, והיא כרבת האומן. מתוך הלהבות של היגון, מתוך המוות המסתתר בכאב
היא חישלה ללא רגע של מנוחה. המלאכה הייתה מתישה, לילות של בכי וסערה, של כאב ושל מזור.
אך ידיה, גופה שהיה קודם לא יותר מאשר שיבול המתכופף מפני הרוח, צמח וגדל. כעת היה חסון וחזק,
עץ לתפארת, שורשיו עמוקים באדמה - לעולם לא יושמדו.
במהלך הצמיחה רגליה ניפצו את השלשלאות סביב רגליה, שותות את המים שלתחתיה וגופה שתה מהחום שמעליה.
ישות חדשה, יש שיאמרו.
יש שיאמרו, שהחיים הם מלחמה, ו-בוודאי חישלה לעצמה איזה כלי משחת.
לא חרב היא יצקה מתוך הריק,
אלא משמעות, אושר, אהבה.
וזוהי, הגדולה האמיתית.

נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים

6. מסע.

תעתוע מתקתק התגנב ברמייה
אל ראשו של המשקיף הרחק מהאוניה
יבשה מבורכת, התאווה לזעוק
לרגליו הדואבות מרגוע ומזור.

תחת הנטל איבדו צורתן
כשהספינה טולטלה על ידי ים הארגמן
כשהביט מטה הבחין כי לא נותר
מרגליו האדירות והחזקות אף דבר-
זאת מלבד צמד גדמים אדומים.
הצבע העז, הנוזל בפרצים.

"רב חובל!" הוא שאג לעבר התחתית
אך הספינה הייתה נטושה, ערירית.
הגלים שברו מרכולתם על הצד הצפוני
בעוד הספינה השיבה בריקוד חושני.

כשהרים את עיניו לעבר החוף
הוא הבין את הבדייה לה התאווה עד בלי סוף
אדמותם של גדמיו, כך יגיד מאוחר
קושרת עצמה בכאבי הנסתר,
אולי אחרים ימצאו את דרכם בלב ים
אך בשבילו רק נשאר
שקר וכזב.

נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים

7. בועה אהובה.

הרי קצוות המסגרת - לוהטות
הכלא מאחה ידיים משוברות
ולולא התא כה מזמין אל מחיצתו
עלול הייתי לסגת הרחק מאחיזתו
אך בתוכו נחבא ציר מולדתי
ואני ליבי שולח אל סלע הווייתי.

ואלך במרעה ועיניי פקוחות
אוזניי קשובות למנגינת נהרות
הצינוק ויתר על סורגיו אין בהם שימוש
אינו זקוק להלצה אשר תעורר ריגוש
אין עוד הוא עוסק בתא אסירים
ועל אדמת האחו רדומים פרפרים.

את הלבנים העמיסו אחת על השנייה
זנחו עצמן לשינה בעת הבנייה
לא נותר אדם הלוחש מילות תודה
מעניקים לאתר רק מחוות פרידה
אף אדם על כותל לא יבכה תמרורים
גם אם היווה חומה וביצורים.

אאסוף לזרועותיי את האבנים השחוקות
אאמץ אותם לחזי ואשרוק סימפוניות
ואמלמל תודתי בשפתיים רועדות
אל הבית החם בו אוחזות להבות.

נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים

8. שלוות-מתים.

הגפיים הכו שורשים על דרך העפר
עמוקות הן אמרו, לגילוי נשכחות
האצבעות תרו ביעף בין ביצורי החולות
אחר מה הן תרות, מחפשות-וחופרות
בקרקע הבוצית, הלא מתכופפת.

הגוש האדום הפועם, מקים רעשים
כקטרו של רכבת, מעלה ניצוצות ועשן
ככלי תקול היוצא מן המניין,
מכה הוא בתופו הדואב במעמקים של הים האדום-
תוחב את טבלית הקדושה אל פיו
על מנת לסתמו.

הצמרת ריקה כעת,
היא כבר חלולה
חבלים-חבלים של שרכי ענפים,
דקיקים, לבנים, שחורים, זהובים
עצרו נשימתם ללא ניע.
שני האגמים קפאו על צירם,
שולחים מבט מת אל החושך.

תרדמת מלכים, כך קוראים לעניין
תנומתם של הותיקים,
אלו הרשאים להניח את עולם
בצדה המוצל של הדרך.

עולל, נזר אדמה ואבק
לא זכאי למנוחתו על שפתה של הדרך
עליו נאסר להוריד משאו מגבו
מוטל עליו ללכת,
עד כי גופו יהפוך לאבק
ולאוצרן של התולעים-
ורק כך תבוא שלוות עולמים.

אין נורא מקנאה במתים-
אך לעיתים-
מתאווים גוזלים-
לנוח עימם
לנצחי נצחים.



מורבידי משהו,
אבל לפחות יצאתי מזה מחוזק.

נכתב לפני 13 שנים ו-9 חודשים

9. ייאוש.

באר המים עומדת נצחית.
אבניה הגסות מכסות את גופה החלול
בעוצמתם הקרה סובבים אותה,
עומדות על משמרן.
ישנם הטוענים כי אולי בימי תרשיחא
הבאר מתקה כיין,
אולם היום זנוחה היא
יבשה ואפורה.

גם העץ הגדול שואף לשמיים,
שולח ענפיו אל על.
קליפתו מעניקה חיבוקה,
על מנת שלא יקפא בלילות.
שורשיו עמוקים הם,
או לפחות כך היו.
כעת עץ עירום ומסכן הוא,
עליו ניתנו כמתנת אוהבים.

אני יושב בחדרי ומביט מהצוהר.
אפור.
האוויר נרתע ממני, חומק מריאותיי
הנאבקות לנשום.
הסיגריה נדלקת, נתחבת לפי.
הספר בעל הכריכה השחורה קורא בשמי.
אני הוא אדם, אינני נישא מבאר או מעץ
איני שולח ענפיי לכוכבים,
אך עליי ממזמן אבודים
איני מכוסה אבנים חזקות,
אך נשמתי תהומות חלולים.

נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים