אל מחזיר אהבות קודמות הגעתי עם ציפיות אחרי 'התגנבות יחידים' המשובח. לא התאכזבתי, הכתיבה של קנז משובחת ומהוקצעת היטב, אבל הקדרות והניכור שבספר מכווצים את הלב.
הסיפור הוא סיפור ראליסטי עד כאב המתרחש בתל אביב של שנות התשעים. סיפור הנוגע במצב הקיומי של האדם בצורה נוגעת ללב, מכמירה, ויחד עם זאת חסרת רחמים ואפילו אכזרית. הדמויות ברובן, עגומות, עלובות, אפורות, חסרות אהבה או מחפשות אחריה בנואשות, ואף שהסיפור מתרחש ברובו סביב בית דירות בתל אביב, נראה שלרובן אין בית במובן העמוק של המילה.
אבירם הרווק הבודד והמתבגר, הוא "אדם דחוי שהחיים דרסו אותו והשליכו אותו מוכה וחסר אונים בצד הדרך". יעקב, שאת דמותו כותב קנז בגוף ראשון, הוא זקן שעבר אירוע מוחי, חצי משותק, שמטופל על ידי עובדת זרה. גבי היא אישה יפה שמחפשת אהבה במציאות בלתי אפשרית. ועזרא הוא איש משפחה מסור ונאמן למדינה ולצבא שהבן הבכור שלו עורק מהצבא ומנפץ את עולמו המוגן והבטוח. כנראה שהמשותף לכל הדמויות הוא הכניעה, מרצון או מכורח, לאפרוריות ולחוסר האונים שבחיים. ועל אף הכל קנז מצליח לגולל את סיפורן המנוכר בצורה חודרת וכובשת כך שההזדהות, עם המצוקה והכאב עם העליבות וחוסר האונים, אמתית, ובהחלט לא מלאכותית או מאולצת.
מה אומר ומה אדבר, קנז רוקח סיפור קשה, קודר, ועל פניו, חסר תקווה. אפילו בפי עדה, הדמות היחידה היציבה בסיפור שם קנז ציטוטים מ'הזר' ומ'הדבר' של קאמי, ומדמה אותה לאישה שהסתגלה לחיים של העמדת פנים והונאה עצמית ומטיפה להשלמה והתפשרות עם החיים. כאומר זה המרב שתצליחו להפיק מהחיים...
לקראת סוף הסיפור אבירם מבקש מאביו שיקרא לו את האגדה על העוף "שעשה קן על שפת הים ושטף הים את קנו ואמר איני זז משם עד שאעשה ים יבשה ויבשה ים, מה עשה? נוטל מים מן הים בפיו ושופך ליבשה ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים" (שאגב, למי שמתעניין, לאחר חיפוש מצאתי שהמקור הוא במדרש רבה על מגילת אסתר, ובמקורו הוא משל על המן הרשע...). ולאחר שאביו מסביר לו כי זהו משל על חוסר התוחלת שבנקמה. אומר אבירם: "ואולי זה אומר לנו שכבר בנקודת ההתחלה, אנחנו במצב של העוף הזה אחרי האסון, וכל החיים זה כמו ניסיון לייבש את הים טיפה-טיפה במקור"(271).
דומה שבעולם שקנז טווה אין מקום לתקווה, לקצה אור, לחמלה, רק בדידות וניכור. כמה עצוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
