אם הייתי מבקר ספרים מקצועי אזי הספר הזה היה מקבל את מלוא חמשת הכוכבים.
על הכתיבה , על התפתחות העלילה ,על עגלגלות הדמויות והשונות שלהן. האמת הייתי מוריד מספר נקודות על הסיפור של עזרא ואישתו : משהו בהתנהגות הדמויות שם לא הרגיש אמין, אבל זה עדיין היה חמישה כוכבים.
אבל אני כותב פה יותר על החוויה שלי כקורא סובייקטיבי ויצא שהספר הזה נקרא בתקופה בה הייתי מעדיף להשתמש בספר כמקלט מהמצב , כאמצעי בריחה בעוד שהספר הזה הוא מאוד חוטא בריאליסטיות.
ועוד ריאליסטיות ישראלית.
הספר מביא את סיפורו של מספר דמויות תל אביביות שסיפורן נוגע אחת בשניה. אלו דמויות שכל אחד מאיתנו ( לאו דווקא בתל אביב) יכול לפגוש בחייו, הן לא עלובות אבל הן בדרך כלל גם לא יהיו דמויות שנעצור להתעמק בעולמן.
זהו ספרו הראשון של קנז שאני קורא. לפני כמה חודשים קראתי תרגום שלו לסימניון – האיש שצפה ברכבות – התרגום הרגיש כאילו כל מילה נבחרה בקפידה וזה אחד הספרים היחידים שקראתי שבו מרגישים את התרגום במובן החיובי.
מחזיר אהבות קודמות לא כתוב בשפה מיוחדת או ציורית במיוחד אבל הוא עדיין הצליח להחזיק אותי מסוקרן מהעמוד הראשון.
החטא השני של הספר מלבד הריאליסטיות שלו ( ואולי זה פשוט המשכו של אותו אחד ) הוא שהוא מגיע לאותה בנאליות שיש בהרבה ספרים ישראלים בהם הכל נגמר בהתנפצות .
השם הוא מצוין. ההסבר לשם מופיע בסיפור קצר באמצע הספר אבל איני בטוח מדוע זהו השם המיצג את הספר. חשבתי שאולי זו אינטרפטציה מסויימת ל"כף הקוף", כולם מקבלים את מה שביקשו אבל לא את מה שרצו , אבל זה קצת לכפות את הפתרון על העלילה. אני אשמח לשמוע הסברים אחרים.
אסיים בציטוט:
לקראת סוף הספר מצותת משל מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי:
" עוף אחד קינן על שפת הים. עלה הים והציף את קינו. מה עשה? התחיל נוטל מן הים בפיו ושופך ליבשה, ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים. בא חברו ועמד על גבו ואמר לו: מה אתה עושה ומתייגע? אמר לו : אינני זז מכאו עד שאני עושה ים יבשה ויבשה ים. אמר לו: שוטה שבעולם, סוף-סןףת כמה אתה יכול?"
דמות אחת רואה זאת כמשל להבל בנקמה וחוסר היכולת שלה להביא סיפוק אמיתי, ודמות אחרת רואה בו את הסזיפיות של החיים ככלל.
שבוע טוב ושקט.


















