ביקורת ספרותית על מחזיר אהבות קודמות - ספריה לעם #440 מאת יהושע קנז
ספר מעולה

---

הספרים שהאדם קורא הם תבנית נוף מולדתו (אה! תאכל אבק, טשרניחובסקי) ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ודאי יש. הסופר האהוב על אשתי, שנולדה וחיה כל חייה בכפר הוא מאיר שלו, שחלק ניכר מספריו מתרחש בכפר זה ואחר. ואילו אני, שמלבד השנה וחצי האחרונות, שבהן אני נושם אוויר פסגות באותו כפר שנזכר קודם, הייתי עכבר העיר מיום היוולדי, מעניק את כתר הבכורה לסופרים עירוניים כמו קנז ומגד. אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את הספר, מבטינו הצטלבו, עפעפינו התעפעפו. זה היה בסתיו 2008, טיילתי בארצות הברית וישנתי לפרקים במרתף (שנקרא בפי המקומיים בייסמנט) ביתם של קרובים בניו ג'רזי, בפרבר לא רחוק מגשר ג'ורג' וושינגטון בניו יורק העיר. ספריה גדולה ומאוכלסת בספרים רבים באנגלית הייתה באותו בייסמנט, ואת עיני צדו האותיות האשוריות המוכרות והאהובות של "מחזיר אהבות קודמות". ההיתקלות הקודמת שלי עם קנז התרחשה חמש שנים קודם לכן, בשנה הראשונה של השירות הצבאי. נשלחתי לאבט"ש של שבועיים בבסיס רחוק בו לא הכרתי איש. הרגשתי עצוב ובודד ועזוב וגלמוד, ופחדתי פחד מוות שאהיה חייב לשירותים באמצע שמירה ולא יהיה אף אחד שיחליף אותי ואיאלץ לרדת מהעמדה ובדיוק אז יעבור קצין וידפוק לי תלונה ויזרקו אותי לקלבוש, ולכן המעטתי באכילה ולא היה לי כל כך כיף. לקחתי איתי לבסיס את הספר התגנבות יחידים והתעודדתי בקריאתו. שימח אותי לדעת שיש חיילים שסובלים יותר ממני. אפילו שהם משרתים בשנות החמישים, אפילו שהם בסה"כ דמויות בדויות. הפעם, התפאורה הייתה מלבבת יותר, אבל הבדידות לא פחתה. גם עכשיו הייתי לבד, נע ונד ברחבי היבשת הענקית. מגיח מבית קרוביי צפונה ומערבה. את קנז לקחתי איתי לאחת הגיחות האלה. אפשר לומר שכשם שעלילותיהם של הטירונים הכף למדים בהתגנבות יחידים נשזרו בתחושות החייל הצעיר שנשלח לאבטח בסיסי תחמושת ובתי כלא למחבלים, כך נשזרו הדמויות במחזיר אהבות קודמות בתחושות עגמומיות שפקדו אותי בטיול לאמריקה.
הייתי שמח לדעת מי היו השכנים של קנז, מכיוון שגם במחזיר אהבות קודמות, וגם באישה הגדולה מן החלומות וגם בשורפים ארונות חשמל, נראה שדחוף לסופר להוכיח לקוראיו כי צדק סארטר כשכתב "הגיהינום הוא הזולת" וצדק ר' יוסי במסכת אבות כשהשיב על השאלה: איזו היא מידה רעה שירחק ממנה האדם? במילים: שכן רע. בשלוש היצירות האלה, השכנים בבניין המגורים (או בבית המשותף, כפי שנקרא בעבר) עושים זה לזה את המוות, בשלל דרכים, בכישרון, במיומנות, ביצירתיות אין קץ. והם רעים וגסים ועילגים ולא מקפידים על אותיות אית"ן בגוף ראשון יחיד, ולפעמים, כשקראתי את שלושת הספרים שהוזכרו לעיל, הייתי מדמיין את קנז, יושב לו בדירת הארעי השכורה בפריז, משקיף בקרירות, אולי אפילו קצת במיאוס עלינו, הישראלים, האזיאתים, הלא מחונכים, אספסוף מיוזע, וכותב עלינו, אותנו, במידה מסוימת של התנשאות.
אבל, שלא תשתמע חלילה נימה שלילית בדבריי. מחזיר אהבות קודמות הוא הספר האהוב עליי, ואם הייתה אפשרות הייתי מעניק לו שבעה כוכבים. למעשה, מאז עלה, באותו סתיו אמריקני לפני 14 שנים, לראש מצעד ספרי הפרוזה הפרטי שלי תוך שהוא מדיח משם את "על מצבו של האדם" של פנחס שדה (כן, אפשר לזהות כאן איזה דפוס: חיבה או משיכה לדמויות שוליים עירוניות) הוא עדיין עומד שם בגאון, בלתי מודח או מנוצח)
קשה לי להסביר למה אני כל כך אוהב אותו. אולי זו השפה. נניח אם בספריו של עמוס עוז, כמעט כל הדמויות מדברות, ובכן, כמו עמוס עוז, עם עברית של אלוהים, עשירה ומדויקת ומבריקה ומלוטשת ומסותתת וכן הלאה, הרי שאצל קנז, שאני בטוח שהעברית שלו לא פחות משובחת ומהוקצעת משל עוז, הדמויות מדברות כמו שאנשים מדברים עברית. אנשים ברחוב, בסופר, בחדר מדרגות. עברית, לא ספרותית, לא מסותתת, קצת עילגת, קצת שבורה, לפעמים עם מבטא (למשל מר שוורץ מוועד הבית)
אולי אלה הדמויות, הקול הייחודי שקנז נותן לכל אחת מהן. לכל הבודדים. לאבירם הרווק המזוקן עם הכלב. ליעקב הנכה. לעזרא שבנו ערק מהצבא. לגבי היפה שמאוהבת בגבר נאלח. אולי אלה הקשרים שנטווים בין כל הדמויות ככל שהעלילה מתקדמת. ואולי אלה כל הסיבות ביחד שהופכות את הספר לטוב, מרתק, קריא מאוד. כמו שכבר כתבתי - שבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על מחזיר אהבות קודמות - ספריה לעם #440