ביקורת ספרותית על חרדתו של המלך סלומון - ספריה לעם #264 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר טוב

---

מי מוכן למלא את מקומו של אלוקים? מי מוכן להקריב את חייו ולהלחם כנגד המוות, כנגד הכליון? נדמה כי שאלה זו היא המהדהדת פעם אחר פעם בין דפי ספרו של אמיל אז'אר. מבין הקלישאות הרבות, בין אמירות שנונות ההופכות ליער עבות מכסה כל, מתגלה לה ועולה 'חרדתו של המלך סלומון'. אם לחיות לא ניתן, אם את אהבתנו אין בידנו לממש, אזי הבה ונמרוד! הבה ונלחם עד נשימתנו האחרונה כנגד הכליון, כנגד השכחה!
אך כיצד עלינו למרוד? כיצד ניתן להביס את המוות? שמא, תחת סלון, נעמיד בביתנו מוקד מצוקה. שמא דבר שוב אינו רציני, ההומור היהודי בידו לכופף את הכל. שמא המילון הוא שיבוא לעזרתנו, בו נמצא את הנחמה הפשוטה של המילים. שמא אף את עצמנו נבקש להגדיר על ידי המילון, הנה אנו כאן, איננו מתפוגגים בחלל האויר. אולי, תחת כל זאת, נלחם; נגיע לכל מקום אליו נקרא, נחלץ לעזרתו של כל יצור חי; באלטרואיזם שאין כדוגמתו – נאהב את הכל – נחייה את הכל – נלמד על הכל – נדע הכל. הקצב מסחרר, ונדמה שכל מטרתו היא להותיר את הקורא מבולבל וחסר אונים. לאחר כל המילים, לאחר כל ההגדרות, האם נותר דבר, האם נותרה לה האהבה?
אך בשורשו, כפי שמתגלה לקראת הסוף, סיפורו של אמיל אז'אר הוא סיפור על אנומליה. ז'אן, מיודענו, נאלץ לבחור, האם להמשיך ולברוח מן המוות; להמשיך ולהגן על כל שנפל מגדולתו, על כל שהחיים עוללו לו עוול. אך שוב אין זו הברירה היחידה, לא האהבה 'בכללי' היא האפשרות היחידה, ישנה גם אהבה אישית, לאשה אחת. אהבה זו דורשת ויתור על המלחמה, לוותר לאלוקים ולקבל את המוות. כאשר אל הפרטים אנו קשורים לא ניתן לברוח מן המוות, שוב הוא הופך להיות מפחיד. חרדתו של המלך סלומון מובנת היא, אך בו בעת משתקת, אולי אף ממיתה. בסוף ימיו הוא בוחר לוותר על גאוותו, לסלוח לזמרת הקשישה, ובכך לסלוח לעצמו. הקיום האנושי איננו בהכרח מחאה כנגד אי הצדק, מותר לעיתים לוותר על עקרונות; ולהתחיל, ולו במעט, לחיות.

» ביקורות נוספות של חזקי
» ביקורות נוספות על חרדתו של המלך סלומון - ספריה לעם #264