ביקורת ספרותית על חרדתו של המלך סלומון - ספריה לעם #264 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר בסדר

---

***


אז נכון, יש פה משהו. הספר הזה, כפי שנכתב ברוב הביקורות שנכתבו כאן מאחוריי, מלא אנושיות וקסם וחמלה, ויש בו את כל המרכיבים הנכונים להיות ספר מושלם. כמו "עפיפונים", למשל.
ז'אנו הוא נהג מונית ערס יפיוף (דמות נהדרת), שלמרות חזותו הקשוחה הוא בעצם חכם ואפילו מלומד מאוד (מקסים!), אוטודידקט וקורא מילונים להנאתו (וואו). לא רק זאת, אלא שהוא מתחבר לעושה צדקות בן שמונים וארבע (עוד דמות נהדרת), מלך הקונפקציה (ביטוי שעשו ממנו מטעמים בספר), העונה לכינוי "המלך סלומון", שהוא יהודי שחרד ממותו ומגילו המתקדם ומנסה למצוא דרכים שונות ומשונות "לדחות את הקץ", פשוטו כמשמעו. השניים מנסים להיטיב עם כל מי שאפשר לעזור לו, ולהרבות אהבה וחסד בעולם - הם מפיגים את בדידותם של אנשים מבוגרים שהיו פעם "מישהם" והיום הם מבוגרים שכבר לא שווים הרבה ואיש אינו מכיר אותם, מקימים מרכזיה סטייל "ער"ן" לאנשים מיואשים, ועושים עוד דברים באמת נפלאים כמו למשל לדאוג להוציא את ספרו של סופר אלמוני ומבוגר שאיש אינו מכיר, במין צורה של אלטרואיזם נדיר.
ז'אנו מתוודע דרך "המלך סלומון" לקורה לאמנר, עוד סלב לשעבר שהיתה פעם רבע מפורסמת וכיום היא חיה בגפה, אלמונית כמעט, עדיין מוציאה תמונות ישנות שלה ומתמוגגת על מה שהיתה, משמרת גינונים של חן מפעם אך מודעת לגילה ולפגמים שנתן בה הזמן. ז'אנו מפתח איתה סוג של סיפור אהבה מוזר, ונקרע בין אהבתו הלא רגילה והחומלת לכוכבת העבר המזדקנת (שהיתה, איך לא, אהובתו של המלך סלומון לפני מלחמת העולם השניה ולא הלשינה עליו כשהסתתר מהנאצים בזמן השואה, כך שיש ביניהם סוג של היסטוריה), לבין אהבתו הרומנטית לאלין, ספרנית בלונדינית מלאת יופי, הבנה וחן.
למרות כל ה"לפנק לפנק לפנק" הזה, באמצע הקריאה הבנתי פתאום שאני לא ממש נהנה. כן, יש בספר יופי של עמודים, הוא מלא ציטוטים נהדרים והמון דברים יפהפיים שהלוואי והייתי יכול לחשוב אותם/עליהם בעצמי, אבל משהו חסר בו. אולי איזון, אולי מתח, אולי מעט רוע או ציניות. אין בו טיפה מאלה. הוא טוב עד כדי קבס לפעמים, חיובי עד זרא, מלא הומור וקסם שבא להקיא, ובשלב כלשהו זה כבר כל כך עולה על העצבים. כמו חבר טוב שחזר בתשובה, והוא מואר מקצות שערותיו עד סוליות נעליו ואינו חדל לנסות ולשדל אותך ללכת לשיעור של רב פלוני או לעשות אצלו שבת אחת אמיתית, עם מנוחה ושיחות נפש ואהבת האדם. יאללה, למי יש כוח לזה?
כמו רגב קונטס, שלמד איתי בכיתה בבצלאל, שהוא בנאדם מקסים, שנון, רהוט לייק א מאדר פאקר ועמוס בכישרון, שביים סרט מופלא בשם "החברה הכי גרועה בעולם", על משרד הביטוח הכושל של אבא שלו, וזכה לתשואות רבות. תמיד הערכתי, שלא לומר הערצתי אותו, ככה, מהצד. הוא באמת כישרון אמיתי. רוב האנשים מכירים אותו כאחד מראשי "מחאת האוהלים", וגם אני הייתי גאה בו מאוד. מצד שני, הסטטוסים שלו בפייסבוק הפכו מאז שעלה על גב המפלצת ביולי ממרגשים ושנונים ונכונים לזועמים, פוליטיים ומחאתיים. פתאום האיש הזה שאהב להתלוצץ על קרחותו נהיה צ'ה גווארה שמוחה על כל עוולה, עושה משמרות במאהל "התקווה" וזועק "צדק חברתי" בכנסת. מה זה? רגב קונטס שהיכרתי פשוט נעלם. הוא נאכל ע"י הרגב החדש הזה שבחדשות, שאין לי שום דבר רע להגיד עליו אבל גם לא בא לי לשבת איתו על בירה.
אבל איך הגעתי מהמלך סלומון לרגב קונטס, אלוהים אדירים? איי, ביקורות לוקחות אותך למקומות מוזרים.

אקיצר, הספר הזה נהדר, ומעצבן. אני נותן לו משהו בין כוכב אחד לחמישה.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על חרדתו של המלך סלומון - ספריה לעם #264