ביקורת ספרותית על טעמה העצוב של עוגת הלימון מאת איימי בנדר
ספר בסדר

---

בתקופה האחרונה עברתי לקרוא ספרים כמעט רק ע"פ המלצות מסימניה, ולמרות שהספרים מצוינים, איכשהו נוצר לי רצף של ספרים כבדים ומורכבים, והתגעגעתי למשהו קליל.
"טעמה העצוב של עוגת הלימון" מצטרף לטרנד של ספרים עם שם ארוך ומאפיין סוריאליסטי (בדידותו-של-קורא-המחשבות, הזקן-בן-המאה-שיצא-מהחלון-ונעלם, אם להזכיר שניים מהם) שמנסים להעביר איזו תובנה חדשה על החיים.

הספר הזה אינו יוצא דופן בכך, ובגדול הוא כיפי, קליל וצפוי למדי. אחרי שרוז מגלה את היכולת שלה לחוש באוכל את רגשותיו של המכין, היא מנסה להסתגל לחיים השונים שלה בלי להתחרפן, ומצליחה באופן חלקי. מסביבה עומדת משפחה מעט מורכבת, אח מסתורי וידיד טוב לב שלכל אחד מהם חלק צנוע בסיפור, ואיזו התפתחות שלא מובילה לשום מקום מיוחד. הקורא מקבל רצף של תיאורי אוכל מגרים, כמה מחשבות מעניינות ובעיקר תיאור של חיים אמריקאיים טיפוסיים. החלק השלישי של הספר מעט הזוי, אבל הוא לא הרעיש אותי במיוחד וקשה להגיד שיצאתי מזועזעת או מהורהרת. הספר אמנם לא מאוד מרגש או מפתיע (מזכיר מאוד, אגב, את "מצרפי המקרים") אבל הוא נקרא בקלילות מענגת ורוז היא בסופו של דבר גיבורה חביבה מאוד.

אל תצפו להפתעה גדולה, אבל תקראו ותהנו להעביר שעתיים-שלוש. נחמד.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על טעמה העצוב של עוגת הלימון