ביקורת ספרותית על טעמה העצוב של עוגת הלימון מאת איימי בנדר

---

אני לא יודעת למה לא קראתי את הספר הזה עד היום. הוא אפילו היה בבית, אפילו רשמתי לעצמי שאני צריכה לקרוא אותו, אפילו נערך עליו "מועדון קריאה" באחד הפורומים שבו אני משתתפת, ובכל זאת לא יצא. איכשהו גם ערבבתי את השם שלו עם הספר "המתיקות שבתחתית הפאי". לא ממש ברור. בכל אופן לא קראתי, והשבת היתה זמן להשלים חורים.

שם הספר כבר מורה על חלק ניכר מהתוכן שלו - אמא אפתה לרוז עוגת לימון לבקשתה, אבל רוז "טועמת" בעוגה את העצבות של אמא שלה. ומאז היא לא מסוגלת לאכול שום אוכל בלי לחוש ברגשות המודחקים של העוסקים בהכנתו. באופן טבעי, הרגישות הזאת מפריעה לרוז במהלך חייה, אבל אלה לא הקשיים היחידים שהיא נתקלת בהם. עם אמא לא מאושרת, הורים הכלואים בנישואים לא מאושרים, ואח המתקשה ביצירת קשרים חברתיים, המשפחה של רוז אינה מופת לתפקודיות ברמה גבוהה.

זהו, ספר נחמד, עם הרבה תיאורי אוכל והכנת אוכל, עם מנה לא פשוטה של סוריאליזם, ועם הרבה מחשבות על הילד ההורי, זה המרגיש את רגשות הוריו והלוקח אחריות על אושרם וחייהם, ועל הילד הנעלם - נבלע תחת אהבה שאינו יכול להכיל.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על טעמה העצוב של עוגת הלימון