תראו מה זה: את הספר שקראתי לפניו חיפשתי הרבה זמן. קראתי אותו מיד כשהגיע. ספר לא משעמם, אבל עבר ישירות לרשימת ה"למכירה" בלי להותיר רישום או ביקורת. את הספר הזה יש לי מזמן. דחיתי את קריאתו כי חשבתי שהוא יתברר כבנלי וסתמי. הסיפור הזה הוא משל לדרך בה אנחנו (טוב, אני...) קובעים התרשמות על בסיס מעט רמזים ורשמים, על ספרים וגם על אנשים. והרבה פעמים טועים לגמרי.
רוז היא ילדה בעלת כישרון יוצא דופן: היא יכולה לטעום רגשות במאכלים. כשהיא מגלה את "הכישרון" הזה הוא מפחיד אותה, ושולח אותה להמציא דרכים יצירתיות להמשיך לשרוד בצידו. למעשה הספר עוסק באליגוריה על משפחה. הוא מדגים איך את האנשים הכי קרובים לכאורה אנחנו מכירים הכי פחות. רוז היא האמפתית, זו שמציעה נחמה למי שזקוק לה, והיא רגילה לא לדרוש או לצפות לדבר. היא אוהבת את הוריה ואחיה בלי תנאים, למרות שהיא לא מקבלת מהם את מה שהיא צריכה, ואיש מהם אינו מבין אותה.
הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי רוז ועוקב אחרי התבגרותה במשך יותר מעשור. רוב הסיפור נראה על פניו כסיפור התבגרות בפרבר אמריקאי טיפוסי. חלקים ממנו - בעיקר לקראת הסוף - הופכים סוראליסטיים ומדגישים את המימד האליגורי שבסיפור. זה גם הזמן בו נבדקת מידת הסבלנות והסובלנות של הקורא ונכונותו לצעוד קדימה עם הסיפור ומסקנותיו הקשות.
יכול להיות שהרבה ספרים עוסקים בבדידותו של היחיד בתוך חיים רגילים לכאורה ובעיקר בתוך משפחה אוהבת, אבל הוא עושה זאת באופן רגיש ופיוטי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
