תראו מה זה: את הספר שקראתי לפניו חיפשתי הרבה זמן. קראתי אותו מיד כשהגיע. ספר לא משעמם, אבל עבר ישירות לרשימת ה"למכירה" בלי להותיר רישום או ביקורת. את הספר הזה יש לי מזמן. דחיתי את קריאתו כי חשבתי שהוא יתברר כבנלי וסתמי. הסיפור הזה הוא משל לדרך בה אנחנו (טוב, אני...) קובעים התרשמות על בסיס מעט רמזים ורשמים, על ספרים וגם על אנשים. והרבה פעמים טועים לגמרי.

רוז היא ילדה בעלת כישרון יוצא דופן: היא י

אבא דופק על דלת החדר שלי ונכנס. הוא מוסר לי ספר אחד ואומר: "אמא אמרה שתקראי." אני ילדה צייתנית, וגם באמצע קריאת ספר בן 950 עמודים בערך, ולכן לקחתי את הספר וקראתי אותו. כשאמא הסבירה לי על הספר בקצרה היא אמרה: "יש שם רעיון יפה." והמשיכה, "אבל אני לא אתן לך לקרוא, כי את מיד תקראי את ההתחלה והסוף ואז את האמצע. תקראי אותו אחרי שאסיים."

קראתי את הספר, והלכתי לישון בסביבות חצות. הרגשתי שהעיניים שלי זו

אני לא יודעת למה לא קראתי את הספר הזה עד היום. הוא אפילו היה בבית, אפילו רשמתי לעצמי שאני צריכה לקרוא אותו, אפילו נערך עליו "מועדון קריאה" באחד הפורומים שבו אני משתתפת, ובכל זאת לא יצא. איכשהו גם ערבבתי את השם שלו עם הספר "המתיקות שבתחתית הפאי". לא ממש ברור. בכל אופן לא קראתי, והשבת היתה זמן להשלים חורים.

שם הספר כבר מורה על חלק ניכר מהתוכן שלו - אמא אפתה לרוז עוגת לימון לבקשתה, אבל רוז "טועמת"

ספר מעולה. סיימתי אותו עוד לפני יומיים ורק עכשיו יש לי את הפנאי לביקורת.
מעט ספויילרים..
הספר מספר על ילדה בשם רוז שבגיל תשע היא מגלה שבגלל עוגת יום הולדת שאמה אפתה היא מסוגלת להבין מתבי רוח של המבשל.
דבר טוב ורע, כיוון שהיא מתחילה להרגיש מתי האדם היה כועס או ממהר ועוד כל מיני הרגשות. היא מגיע למצב שכבר על פי הטעם אפילו באוכל תעשייתי היא מזהה מי קטף, מי הביא למפעל ואיזה ובאיזה מיקום בארה"ב.
אח

בתקופה האחרונה עברתי לקרוא ספרים כמעט רק ע"פ המלצות מסימניה, ולמרות שהספרים מצוינים, איכשהו נוצר לי רצף של ספרים כבדים ומורכבים, והתגעגעתי למשהו קליל.
"טעמה העצוב של עוגת הלימון" מצטרף לטרנד של ספרים עם שם ארוך ומאפיין סוריאליסטי (בדידותו-של-קורא-המחשבות, הזקן-בן-המאה-שיצא-מהחלון-ונעלם, אם להזכיר שניים מהם) שמנסים להעביר איזו תובנה חדשה על החיים.

הספר הזה אינו יוצא דופן בכך, ובגדול הוא כיפי, ק

הביקורת עומדת להיות מבולגנת אז ראו הוזהרתם.

את הספר הזה ראיתי לראשונה באתר סטימצקי במבצע.
כשקראתי את התקציר הסתקרנתי והתמונה של לימונים בתבנית ביצים משכה אותי.
למען האמת זה די שיעשע אותי לראות לימונים במקום ביצים בהתייחס לזה שביצים זה אחד המרכיבים העיקריים בעוגה ופה מדובר על עוגת לימון(זה די מצחיק אם תתייחסו לזה ככה).

לא היו לי ציפיות גדולות מהספר.

כשהתחלתי לקרוא אותו אני שמתי לב שאין ב

הספר עוקב אחר סיפור התבגרותה של רוז, נערה מיוחדת במינה. כאשר היא טועמת מאכל היא מסוגלת לדעת הכל על האנשים שהכינו אותו. מה הם הרגיש באותו רגע, מה קורה בחיים שלהם, מה המקורות של האוכל והיכן מרכיביו נוצרו. זה אולי נשמע כמו כישרון מוזר, הרבה פחות מעיק משמיעת מחשבות של אנשים אחרים, למשל. אך זה בהחלט נטל כשאת מגלה את כל הסודות על האנשים סביבך ומרגישה בעוצמה רגשות של אנשים אחרים, רגשות שלא ביקשת ולא רצית

ספר מיוחד במינו! כבר מן השורות הראשונות אנחנו מבינים שבפנינו סיפור לא שגרתי בעליל.הגיבורה הראשית ,אשר לה תכונות על-אנושיות-לחוש בני אדם על פי טעמו של האוכל אשר הוכן עלידם....העלילה נפרסת לאורך שנות ילדותה,נערותה ובגרותה...כך שאנו עדים לתהפוכות רבות שחלות בחייה האישיים,הרגשיים,בהקשר ליחסיה עם הסובבים אותה וכו.
הרבה אלמנטים מטפיזיים שזורים בעלילה,אך למרות זאת,אנו למדים ומזדהים מאוד עם האמיתות ,הנוב

ם תגלגלו שוב את שם הספר על שיפתותיכם תרגישו בעיקצוצים בחלל הפה ואת בלוטות הרוק מתמלאות לנטרל את החמיצות המתקרבת , לפי שם הספר יכולתי לחוש בטעם העצוב של ההחמצה ,ולא, אין לי כוחות על ,גם הספר הזה שנע בין ריאליזם לסוריאליזם בצורה כל כך יפה ומתוחכמת לא מתימר להיות פנטזיה.
זה ספר שמגולל סיפור התבגרות של נערה רגישה ומתבוננת המסוגלת לטעום באוכל רגשות של אנשים שהכינו אותו, וכך היא מגלה שלאימה האוהבת והח