לא התיחסתי לקניוק כסופר ולא תקפתי אותו כאדם.
בביקורת התייחסתי למין תופעה מוזרה שקיימת והיא די נפוצה בין
אותם לוחמי הפלמח שלהם מגיע הכל, מכוון שהם היו מגש הכסף , אבל בדרך הם שוכחים שהם לא היו לבדם, והיו עוד מלא חברה שלחמו ושפכו את דמם, ולעומתם הם לא מתבכיינים על זה שגנבו להם את המדינה.
ואנשים אלה, שזכותם עומדת להם לא פחות מזכותם של קניוק, נתיבה בן יהודה, ועוד הרבה אחרים, והם לא מתפסים על כל עץ רענן, ואינם זועקים כמו קוזקים שנגזלו, והם לא היו מעולם קרובים לצלחת, וזכו רק
בשאריות קטנות שהספיקו ל מרק כדי להתקיים, ולא בנו עליהם ערמות של מיתוסים שקריים, והם לא נהיו אלופי ירושלים, ומנהיגי מדינת ישראל,
והם לא הפכו לחלק מהממסד ולא קיבלו ממנו דבר, שלא כמו אחדים מהפלמחניקים שלקחו מכל הבא ליד, שטחים,אחוזות, בתים וכו׳
בקיצור כדי לא לעייף את הקוראים, רק אומר, שקניוק לא כוס התה שלי.

טוביה, אני מסכים איתך אבל קשה לי עם המילה "זבל", כי את המילה הזאת אני מייחס לשורה מסויימת של סופרים שהמילים שלהם אפילו לא שוות את העמודים עליהם הן נכתבות, בעוד שעם יורם קניוק אנחנו לא מסכימים איתו בספר הזה אבל לדעתי זה עדיין לא מוריד מרמתו כסופר.

בהמשך לדבריך הספרים שנכתבו מזוית אישית על המלחמה הזו, כמו של נתיבה או קניוק, מוסיפים להבנה של מה שקרה, אם ניתן בכלל, למי שלא חווה אותה. אגב קריאה בתולדות מלחמת הקוממיות, נדהמתי כמה מבצעים נועזים, שכל אחד מהם יכול היה להיות בסיס לסרט הוליוודי, התרחשו במלחמה, ונכון, לא כולם בוצעו ע"י הפלמ"ח... לילה טוב

הוק, תודה על הביקורת כפי שכתבת בביקורת, אתה מבין למה התכוונתי בביקורת שלי.
אני רוצה רק להבהיר שאין לי דבר כנגד אותם סופרים שנשאו על גבם את פרקי הקרבות שלפי דעתי היו קשים מנשוא.
מה שמפריע לי זה הייחוס שהם מבקשים להדגיש כאילו כל המשא היה עליהם, לטוב או לרע,והם מתעלמים לחלוטין מהתרומה של החטיבות האחרות שלא היו מאנשי שלומינו.
אני אכן חושב שהפלמ״ח נשא בעול , אבל הוא לא היה לבדו.
זה לא הפלמ״ח שכבש את חיפה, זה לא הפלמח שעצר את הצבא הסורי שחצה את הירדן, זה לא היה רק הפלמח שכבש את הגליל.
היו גם חטיבות שלא השתייכו לפלמח, שלא היו מורכבים מאנשי ההכשרות אלא היו אנשים רגילים מכל מיני מקומות, עולים חדשים שרק ירדו מהספינות וכו׳ האנשים האלה, שחלקם אפילו לא ידעו לדבר עברית, הלכו להלחם, ולא התייהרו אחר כך, ולא כתבו ספרים, הם עשו את העבודה והלכו הביתה ( אם היה להם), והמשיכו ללכת הלאה.
הם לא התבכיינו אחר כך, שגנבו להם את הארץ כמו שעושים אנשי ״שלומינו״, הם לא כותבים מאמרים בעיתונים, הארץ או עיתונים אחרים ״ שלנו״ כמו עליהן השלום עיתון דבר ,האנשים הפשוטים האלה לא הלכו להפגין, וכאשר קראו להם שוב, הם הלכו בלי להתמרמר, פשוט היתה עבודה לעשות והם עשו אותה.
תבין , אני לא נגד כתיבת ספרים, אני נגד התבכיינות, וצביעות.
בקשר לספרים על מלחמת השחרור, אז יש לעשות הבחנה בין ספרי היסטוריה שהם כתובים בצורה יבשה, ויש רומנים, אז זה כתיבה. אחרת.
הרומן תש״ח נישאר רומן, וזה לא ספר היסטוריה מתועד. קורות מלחמת העצמאות הוא ספר היסטורי מתועד ועל כן הוא יבשושי.
טוביה

ובכל זאת יש בספר הזה עוד משהו אני יכול להבין על מה אתה מדבר בקשר לתחושה של בוגרי הפלמ"ח שהם לבדם ניצחו את המלחמה - כנראה שגם זה טבעם של אנשים. יחד עם זאת גם לא כל אנשי הפלמ"ח שותפים לכך. בכל מקרה, עבורי הספר הזה קירב במקצת את המציאות היום-יומית של המלחמה, מגובה העיניים (לעולם לא אוכל לאמת זאת כמובן). אני קורא עכשיו ספר היסטורי של מלחמת העצמאות - פשוט תיאור יבש של הקרבות ומהלכי המלחמה (תולדות מלחמת הקוממיות), ואני מרגיש שמי שלא חי אז בארץ לא מבין מה באמת קרה כאן. אני מתכוון שהיתה כאן מציאות מעורבת ומורכבת, של קרבות במקום אחד, וחיי שגרה במקום אחר, והיסטוריה שמתהווה ואינה נהירה גם למי שמעורב בעשייתה. זו היתה גם התחושה שלי שקראתי את ספריה של נתיבה בן-יהודה. מבחינה זו הספר הזה ריתק אותי.