ביקורת ספרותית על ההיסטוריה הסודית [כתר] מאת דונה טארט
בזבוז של זמן

---

מרופא השינים שלי למדתי דבר חשוב לחיים. לא, לא לצחצח שינים. הוא לימד אותי להגדיר.
לבנאדם יש כנראה עסק עם הרבה פציינטים מפונקים, ולכן תגובתו לכל תלונה מצידי היא פתיחת עינים באיום ושאלה נוקבת: "כואב או לא נוח???"
כשבאתי להגדיר את הספר הזה, הרגשתי שאני צריכה להשתמש שוב בדיוק של הרופא שלי: הספר הזה באמת כואב או רק לא נוח?
הרגשתי שאני נשאבת לתוך בור שחור עמוק. הכל קרה אבל שום דבר לא קרה. הפרקים היו ארוכים ומתמשכים ולא נראה סופם באופק.

מכירים את הקלישאה "לא יכולתי להניח מהיד"?
גם עם הספר הזה זה קרה לי. לא יכולתי להניח, כי הרגשתי כאילו מישהו מהפנט אותי. כאילו נקלעתי בטעות לאיזה הזיה, לאיזה סיוט רע. כמו החלומות האלה שיש לכולנו – שנופלים ונופלים וזה פשוט לא נגמר? זאת ההרגשה.
את רוב הספר אפשר לסכם בתהליך הבא: מעשנים – מכינים סמים – קונים סיגריות – שותים אלכוהול – שותים עוד אלכוהול – לוקחים סמים – יוצאים לאכול – נוסעים מפה לשם – הולכים לישון – קמים – מעשנים – שותים ויסקי – מתקלחים – שותים - - - - -
ואלה, שתבינו, חייהם המרגשים של שישה סטודנטים נעלים, אנשים הגותיים וחכמים שלומדים יוונית עתיקה. כל האינטליגנציה שלהם בספר מתחילה ונגמרת בתחיבת משפטים בלטינית לתוך הדיאלוגים המשמימים שלהם.

*לא ספוילר!! הספר מתחיל בתיאור הרצח!! לא ספוילר בכלל!!*
הם אשכרה הורגים בנאדם – הורגים בנאדם!! – רק מפני שהוא מעצבן אותם. איזו דרך מדהימה לפתרון בעיות. וזאת אפילו לא היתה איזה מחשבה נמהרת, איזה מעשה פזיז. הם תכננו את זה בקור רוח מזעזע. הם ממשיכים לחיות אחר כך כאילו כלום.

לעולם לא הייתי משאילה את הספר הזה אם לא הייתי קוראת ביקורת מחמיאה על החוחית, גם ספר של דונה טארט. מה זה השם האידיוטי הזה? אני שונאת שמות ספרים עם ה' הידיעה. זה נשמע כל כך ילדותי ומתאמץ. "ההיסטוריה הסודית." שייך בדיוק לאותה מחלקה של "התיק שהלך לאיבוד." "הילדה האמיצה." "הפיל שמצא חבר."
והכריכה נראית כאילו המעצב האומלל שהוטל עליו לטפל בכריכה - לא ידע מה להדביק לשם האיום הזה, אז הוא קרא את הספר כדי להבין על מה מדובר. מרוב חלחלה הוא החליט לעצב את העטיפה הכי מזעזעת שיכולה להיות, כדי להרחיק אנשים מה...דבר הזה.

למה אתם קוראים ספרים?
אני קוראת ספרים שיעשו לי טוב. כדי לצחוק. כדי להשתחרר. כדי ללמוד דברים חדשים. כדי להרגיש קצת מתח ואז לצחוק בהקלה בסוף – גם כי התעלומה נפתרת וגם כי אני אידיוטיות להיכנס למתח מדברים שלא קרו.
אבל הספר הזה עשה לי רע. לא היה כיף לקרוא אותו. למרות שהכתיבה עצמה היתה דיי בסדר, העלילה היתה מורטת עצבים ומלאה. הרגשתי עייפה כל כך וייחלתי שהדבר הזה יגמר – וזה פשוט לא נגמר. כמו מונולוג מייגע של דובר שלא מתעייף לעולם. ואתם יודעים מה? הספרים של דן בראון גם עושים לי קצת רע לפעמים – אבל הידע המטורף שאצור בתוכם, וכמות הדברים החדשים שאני לומדת מהם כל כך שווה את זה. בספר הזה לא למדתי ולא פסיק אחד חדש.
ובשורה התחתונה, לא הבנתי אפילו מה היא רוצה לומר.
למה לעזאזל היא כתבה את הסיפור הזה.
כדי לומר שכולנו רוצחים בפוטנציה?
שלכל אחד יש סודות אפלים?
שאשמה היא משא כבד?
כואב.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה הסודית [כתר]