ביקורת ספרותית על ההיסטוריה הסודית [כתר] מאת דונה טארט
בזבוז של זמן

---

כתבתי פעם שצריך הצדקה טובה מאוד כדי שרומן יתפרס על פני יותר מחמש מאות עמודים. זאת הכללה, אבל תשימו לב שהיא נכונה. אם ספר הוא סאגה המתפרסת על פני מספר דורות, יכול להיות שצריך הרבה עמודים בשביל לספר את זה. אם ספר שייך לסוגת הפנטזיה, שבה על המחבר ליצור עולם או כמה עולמות זרים, לתקשר אותם לקורא, לעשות זאת בצורה סיפורית ולבנות תוך כדי כך עלילה, ובכן, זו יכולה להיות הצדקה. אני מניחה שיש עוד כמה יוצאים מן הכלל, אבל הם רק עוזרים להצדיק אותו. סיפור טוב הוא סיפור שאפשר לספר אותו בצורה טובה ומהודקת ב-300 עד 500 עמודים.

כתבתי את זה כבר. איפה כתבתי? למשל בסקירה על ספר בשם החוחית שכתבה אחת, דונה טארט. אני חייבת לומר שלקח לי חצי ספר להבין מאיפה השם דונה טארט מוכר לי, ואני מניחה שלו הייתי מקשרת את שם המחברת לספר ההוא הייתי יודעת מראש להימנע ולא לקרוא. אבל לא קישרתי, ואפילו המילה "היסטוריה" בשם הספר לא גרמה לי להימנע מהקריאה. ספוילר: בכלל אין קשר להיסטוריה.

ספר כל כך ארוך חייבים לתקצר, ואני אעשה זאת עכשיו. לא מתחייבת שלא יהיו קלקלני עלילה. ריצ'ארד פאפן בן ה-19 מגיע מעיירה נידחת בקליפורניה לקולג' בניו אינגלנד. הוא מתעקש להתקבל ללימודי יוונית אצל המורה ג'וליאן שמאוד לא אוהב לפתוח את דלתות הכיתה שלו. כך הוא נהיה גלגל שישי בקבוצה של חברים שכולם באים מבתים עשירים ממנו בהרבה, ונמצא שם כשחבריו רוצחים את באני, אחד מהחבורה. זה לא ספויילר כי הספר נפתח בזה ובכך אומר מראש שהוא לא מותחן. הוא ספרות נעלה מזו, כזו שעוסקת בלימודים קלאסיים, בהשלכות מוסריות לימינו ובדילמות מוסריות. ובכן, וזה כן ספוילר - זהו שלא. חלק מהספר מדבר על האשמת הקורבן, והחלק השני דן בניסיונות שלהם שלא להיתפס

זהו בערך. תגידו לי תודה כי אני חוסכת לכם 640 עמודים של דם ואש ותמרות עשן. לא, סתם הגזמתי. דם יש, אבל לא עשן ולא אש. יש סקס, סמים ורוקנרול, רק בלי החלק של הרוקנרול. אם נגייר את התקציר נספר שהספר עוסק בשלשה החריפה ביותר שיש - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכל השאר זו דונה טארט מברברת את עצמה, ובכך מתגלה המשפט הנכון היחיד בתקציר שעל הכריכה: "קולה הייחודי של דונה טארט ניכר בכל נים של ההיסטוריה הסודית". אכן ובהחלט. ריבוי פרטים, סיטואציו וסצנות שלא תורמים ולא כלום להבנת הספר. דוגמה: בהלוויה של באני ריצ'ארד מגלה שלשתי הגיסות של באני קוראים ליסה ושזה עושה בלבול במשפחה, ולקורא נותר לתהות איפה העורך שיוריד את זה.

השאר, כולל "חוויה טוטלית, מהפנטת ומטלטלת", או ההשוואה לבעל זבוב, פשוט לא נכון. זה לא מספיק לכתוב על רצח כדי להשתייך להגות היוונית הקלאסית או לכל הגות מיתולוגית אחרת. לכתוב על רצח זה קל, כל יו נסבו כותב על רצח, ובכל זאת בעל זבוב יש רק אחד, ובו אתה רואה בחרדה את ההדרדרות מתרבות לפרימיטיביות.

גם לא "אחד הספרים הבודדים שאפשר באמת ובתמים לומר עליהם שלא ניתן להניחם מן היד" במחילה. הסיבה היחידה שדפדפתי ןהמשכתי עד הסוף זה כי בחוחית היו בסוף איזה מאתיים עמודים טובים ורציתי לחכות אולי יתגלה מה נעלה כל כך במורה הנערץ ג'וליאן ומה התפקיד שלו בספר מלבד זה שלקח 5-6 אנשים, סגר אותם בחדר בודד עם שפה עתיקה וגרם להם בידוד משאר הקולג'. אם הוא גרם להם להרגיש איכשהו נעלים בגלל זה, הייתי מצפה שיופיע משהו בעלילה או למצער טוויסט מכריע בסוף הספר. ספוילר: לא.

ותרו

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה הסודית [כתר]