ביקורת ספרותית על החברים שלי מאת עמנואל בוב
ספר מעולה

---

"כשאני מתעורר, הפה שלי פתוח."
ספרות עירומה. מנת גורמה שמוגשת קרה במסעדה צרפתית, שניים וחצי ביסים ב430 שקלים, על חשבון הבית. רחוק שנות אור מספרות אמריקאית אופנתית, מטוגנת בשמן עמוק, רוויה במסרים ומחוות סמויות.
"למען מעט חיבה הייתי מתחלק בכל מה שיש לי: בכספי הקיצבה שלי, במיטתי."
ויקטור מקל, תימהוני, מובטל, בודד, עני, מתקיים בקושי מקיצבה חודשית של פצועי מלחמה, נודד ברחובות פריז ללא מטרה מוגדרת, בחיפוש נואש אחר מעט חיבה. המעטים הנעתרים לגישושי ההתחברות שלו, מתבררים עד מהרה ככאלה שאינם נרתעים מלנצל את המעט שיש לו להציע, ולשכוח ממנו לחלוטין מיד אחר כך.
"יש רגעים שאני מסוגל לספר בנקל את סבלותי ויש רגעים שהדבר בלתי אפשרי, בייחוד כאשר אני על סף דיבור."
מעולם לא קראתי סופר שהיטיב כל כך לתאר את רגשותיו הסותרים והמבולבלים של גיבור כל כך תימהוני ולא שגרתי. אדם ששבוי לעד בתוך המגבלות הנפשיות שהוא יצר לעצמו, שבכל רגע נתון מוצא את עצמו מבקש לעשות שני דברים סותרים לחלוטין, שמצהיר לעצמו הצהרות רומנטיות שאינן עומדות ולו במבחן הקטן ביותר.
זהו מסוג הספרים שגורמים לך להבין מהי בעצם ספרות, מהי נועדה להיות, נייר הלקמוס הרגיש לזהות את הרגשות האנושיים הכמוסים ביותר, להציג בפניך במלוא עוצמתם את ייסוריה של נפש אחת בודדה, ואולי, עם טיפה של אומץ, תימצא בך את הכוחות להפגין מעט הזדהות עם אותה נפש אומללה.

» ביקורות נוספות של עמיר
» ביקורות נוספות על החברים שלי