ביקורת ספרותית על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע
ספר טוב

---

ספר מורכב ומעניין שיש לי לגביו רגשות מעורבים. קודם כל, הספר קולח ומרתק וכיף לקרוא. שנית, גם מאלף עבורי בתור קוראת יהודיה לקבל תמונה על החוויה של להיות ערבי ישראלי ממקור ראשון ולשמוע דברים שאם היו מגיעים ממקור יהודי היו מתקבלים אחרת לחלוטין. יש הרבה בקורת נוקבת על החברה הערבית, כמו גם היהודית בספר. רק משום כך חובה על כל ישראלי לקרוא. בושה כמה מעט אנו יודעים על האחים החיים עימנו כאן.
הספר עוסק בזהות, זיוף, נאמנות ובגידה, בצורה מעניינת ומורכבת. היה לי קצת קשה עם הסטריאוטיפיות שמאפיינת חלק ממנו - בעיקר החלק על ה"עורך דין". מצד אחד יש ביקורתיות על הדומיננטיות של תפיסות סטיריאוטיפיות וגזעניות בקרב החברה היהודית והערבית כאחד, וה"עורך דין" מייצג דמות נלעגת במיוחד של אדם שכל ישותו ותפיסתו את המציאות מורכבת מנסיון לבנות ולחקות תדמיות חיצוניות. לעומתו, אמיר הוא שבירה של כל סטיריאוטיפ אפשרי, דמות שחוצה כל הגדרה גסה, לאומית או אחרת. הפאנץ' הוא בעצם שדווקא אמיר שהמיר, כביכול, את זהותו, נשאר יותר נאמן לעצמו מכל דמות אחרת, וודאי יותר מדמותו של עורך הדין. בצילומיו, מתעניין אמיר לתפוס את האדם - מעבר להגדרה של לאום או סטטוס חברתי כלשהו. ברגע נדיר שבו עורך הדין מקשיב ומתבונן לרגע מתוך קנאתו בצילומיו של אמיר, הוא מתחבר לרגע לאמת העמוקה של היותנו נשמות מעבר לכל הגדרה: "הוא חש שעליו להבין מה יש בתמונות האלה שהרשים כל כך את הזוג המבוגר, שתערוכות היו לבטח חלק בלתי נפרד מחייו. הוא נשם נשימה עמוקה והתחיל להתבונן בהבעות הפנים, בקמטים, באישונים...באמת מרשימים...עורך הדין שתמיד התגאה בתוך תוכו שדי לו במבט זריז באנשים בשביל לגלות אם הם ערבים או יהודים, התקשה מאד לזהות את מוצאם של המצולמים". מה שמניע את עודך הדין בקנאתו הלכאורה פרנואידית ומטורפת, היא קנאה גדולה שנובעת מהכרה פנימית שהוא בעצם זיוף חלול, ולא ראוי לאהבתה של אשתו. הוא נמצא במרדף מטורף, כביכול אחרי דמות המאהב שמייצג את כל מה שהוא לא - אמיתי, עמוק, מכוון מתוך ערכים פנימיים ולא מתוך רצון להרשים ולרצות. מערכת היחסים הנרקמת בין אמיר לרוחלה, גם היא חוצה קווים של מוסכמות, נורמות ותדמיות. הכמיהה של רוחלה לבן שתוכל לחבק ושל אמיר לאמא מחבקת, היא הבסיס לברית ביניהם, שגורמת לכל אחד מהם לבגוד באופן קיצוני, מבחינת הנורמות, ביקר מכל, לכאורה. מה שעצוב הוא שהחברה שמצטיירת בספר הן מהצד הערבי והן מהיהודי, היא כזו שכמעט לא מאפשרת דרך אחרת. לא בכדי אמיר הוא מהשוליים, נרדף ומגונה על ידי החברה בה גדל, חסר שיוך. רק זה מאפשר לו את החופש להיות מי שהוא באמת.
מצד שני, לעיתים נראה שסייד קשוע עצמו נגוע בתפיסה קצת סטיריאוטיפית מדי, ועצם הבחירה לכנות את גיבורו "עורך הדין", ללא שם, כמייצג פלח שלם של אוכלוסיה, ובכלל, תיאור דמותו, לוקה בשטחיות וסטריאוטיפיות לעומת דמויות אחרות בספר, ובעיקר דמותו של אמיר.
הקטע שהיה לי קשה לקבל הוא קבורתו של יונתן והתנכרותה של רוחלה אליו. כאן חשתי שהמטפורה גברה על הרובד הריאליסטי באופן שאינו אמין ופוגם.
למרות ההסתייגויות, עדין אני חושבת שהספר מצוין וגם פוקח עיניים, מלמד, ומעורר למחשבה. בשבילי יש ערך אנושי ופוליטי לדעת שיש בצד השני אנשים שהם כמוני, מורכבים, רגישים ומודעים. למרות כל העצב על הגזענות המושלת בכיפה גם במעוז השמאל, חשוב לזכור ולהיזכר בבסיס האנושי המשותף ומחבר את כולנו. כמו שאומרת רוחלה: "האדם חכם באמת רק אם עלה בידיו להשיל מעליו כל זהות".
כל ספר כזה עוזר לי באופן אישי להשיל מעלי עמדות גזעניות וסטריאוטיפיות לגבי הצד השני.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על גוף שני יחיד