ביקורת ספרותית על חמדת מאת טוני מוריסון
ספר טוב

---

סוף סוף סיימתי לקרוא את חמדת. מערכת היחסים שלי עם הספר ממושכת. כבר כמה שנים הוא משך אותי, קודם בחזותו, וגם על ידי איזכורים פה ושם בתכניות ספרותיות, אך כל פעם כשהצצתי בכריכה האחורית נרתעתי. בצדק, כפי שהסתבר בדיעבד, חשתי שיש כאן הצצה את תוך האופל. לבסוף החלטתי לצלוח אותו והסתבר שזה לא קל. מודה שמצאתי את הספר קשה מאד לקריאה והתקשיתי להתחבר אליו במשך מאה וחמישים העמודים הראשונים - כל פעם לקחתי ונטשתי, עד שבאמצעיתו ניתפסתי והוא אחז בי בקרביים. אכן, כפי שציינו כאן אנשים, יש בספר עירבוב בין ריאליזם וסוריאליזם, בין פרוזה לשירה, ויש הרבה קטיעה ובילבול מכוונים, כך שלעתים קרובות לא ברור מי הדובר ומה בדיוק קרה. כפי שאני מבינה זאת, זו אחת התימות של חמדת: הסימביוזה בין הדמויות, והקושי להפריד בין מציאות פנימית וחיצונית. אבל לפעמים זה מרגיז ומקשה על ההתחברות לסיפור. וגם - התיאור של ההתרחשויות הוא הרבה פעמים "מבפנים" - מתוך החוויה הבלתי אמצעית של התודעה, עירוב של חוויה חושית, אסוציאטיבית, שבה מתערבבים עובדות עם תשוקות עם זכרונות עם פנטזיות...זה הקושי בחווית הקריאה וזו העוצמה. לי לקח זמן להיכנס לזה, אך כשזה קרה זה קרה, ואני מוצאת שכפי שהספר נכתב באופן זה, גם חווית הקריאה בו היא מאד קשה לתרגום למילים קוהרנטיות. אני יכולה רק לשתף בתחושות, מחשבות ואסוציאציות שעלו בי: חיבור חזק של החוויה האישית והקולקטיבית - נושא העבדות ונושא האמהות והאבדן. חווית העבדות מהמקום הפנימי של מה זה אומר שלוקחים ממך הכל, שהופכים יצור תבוני עם נשמה לחפץ שימושי, כשנוטלים מאדם את הזכות להיקשר, לאהוב, להגן על אהוביו, לכבוד עצמי. תיאורים חזקים, צורבים של חווית ההשפלה, אבדן הזהות, והאושר שבגילוי עצמי מחדש בעצם זה שמישהו משלם לך מטבע על עבודה שעשית. זוועות העבדות מתוארות בתמונות ואנקדוטות מחרידות של התעללות ועינויים, אך גם בתיאורים טריוויאליים לכאורה, של אקטים של מחיקה והשפלה שהם קטלניים באותה מידה. מה ששובר את סת' זה לשמוע איך "המורה" (שמודד את הסחורה האנושית שלו בסרט מידה) ותלמידיו עושים רשימה של תכונותייה החייתיות, ומה ששובר את האל זה לראות איך לוקחים מאשתו אהובתו בכוח את החלב שנועד לתינוקה. "גרוע בהרבה היה...שכל אדם לבן יכול לקחת את גופך ואת נפשך תמורת כל מה שעולה על רוחו. לא רק להעביד אותך, להרוג אותך, או לחבל בגופך - אלא לזהם אותך בצורה כזאת שתשכחי מי את ולא תצליחי להיזכר" (עמ' 246). ויש את חווית האבדן של סת' - הצער והאשמה האינסופיים והגעגועים, ועולם הרוחות (רוחות העבר? ההיסטוריה? הסבל שלא סופר? הנשמות שנשכחו?) - האופן שבו הם מרוקנים את החיים אך גם ממלאים אותם - (באסוציאציה עלה בי "הדיבוק") והקושי וגם ההכרח להיפרד. עלה בדעתי שהעבדות של השחורים בארה"ב היא זוועה אנושית לא פחות מהשואה, אלא שהיא לא קיבלה את אותו עיבוד בנרטיב ובטקסים ובמורשת (אולי זה רק נדמה לי כי אני חיה בישראל שבה יש סוג של פולחן שואה ולא מספיק מכירה מה קורה בארה"ב, אבל נדמה לי אם איני טועה שהטראומה המתמשכת של השחורים בארה"ב, לא רק שלא קיבלה אלא גם לא מקבלת את המקום הראוי, ומכיוון שלא קיבלה מספיק עיבוד, עדין רודפת ומלווה את המציאות העכשווית). שורה תחתונה: ספר קשה לקריאה בכל המובנים אך עוצמתי ומטלטל - שווה את המאמץ.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על חמדת