ביקורת ספרותית על פרחים בעליית הגג מאת וי.ס. אנדרוס
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 27 בספטמבר, 2011
ע"י נערה עם קעקוע דרקון


נוגע ללב, מרשים ומרטיט את המקומות העמוקים בנפש שלא ידעת שקיימים בהם.
הרגשתי הכול. הכמיהה, הרצון העז, ההשתוקקות, ההתחננות שלא לומר התאווה לצאת החוצה. ארבעה ילדים נקרעים מחייהם היפים בבית גדול במשפחה נהדרת לאחר מות אביהם האהוב והיקר, ונשלחים לגור בבית אחוזה עצום בגודלו עם סבתא מרושעת ומרירה מעל לכל דמיון, סב שמראהו החיצוני מתעתע בכולם ואם ששוקעת ביגונה –וליתר דיוק, בבילויה –כדי לגלות שלא אכפת לה מילדיה. כל אחת מהדמויות חשובה, אף לא אחת מיותרת. כל אחת שונה מרעותה וכל אחת יקרה ללב באופן זה או אחר, או שלא יקרה בכלל.
אתם לא תצחקו בספר, אולי אף תבכו. זוהי טרגדיה נוראית: ילדים שלא יוצאים לאוויר העולם במשך קרוב לארבע שנים, חיים בבדידות ובשקט בחדר יחיד עם עליית גג פתוחה מעט אחת. ילדים, אשר זה עתה קברו את אביהם ועתה מצופה מהם לשוב לרחם אימם ולחיות שם, להתבגר ולהתפתח שם ולצפות למותו של אדם שככל הנראה לא ימות לעולם, ושחרורם תלוי בו. אלא שברבות הימים (השבועות, החודשים, השנים) הם מבינים שדבר לא יוכל לשחררם מכלאם הנפשי, הנוראי, העגמומי.
דבר לא יוכל להשיב להם את שנות נעוריהם האבודות ואת החיים המלאים והיפים שהיו יכולים לחוות במלא אונם וכוחם. אתם תשנאו אותם, לא תמצאו אהבה בליבכם לשיגיונותיהם ולחלומותיהם של שני תאומים רכים, אח בוגר והמספרת, האחות השנייה והפסיבית (וזה דבר שלא אהבתי לגבי קאתי, למרות הכול).
כך הם נכנסו.
במהלך, הם למדו כל כך הרבה. הם בכו וצחקו ונתקפו בשיגעונות, הם ברחו ורבו וריכלו וצעקו. הם חיו בתוך קופסה קטנה ומבודדת ללא קשר עם העולם החיצון פרט לאישה יפהפייה ומפוזרת שמזדרזת להלעיטם בדורונים, אישה הטוענת שהיא אימם, לנוכח טרגדיות משפחתיות וקנאות דתית.
מנין לכם לדעת כיצד ייצאו? האם בחולי או בבריאות, בפריחה או בקמילה, בשמחה או בעצב, והחשוב מכל, והאיום מכל – על שתי רגליים איתנות, חלושות או חלילה על אלונקה? האם ייצאו בכלל, או שנגזר עליהם להישאר בחדרם זה עד סוף ימיהם?
אין לי מילים לתאר את הספר. אוכל רק לומר שהכתיבה היא לא יצירת מופת ספרותית, אפילו לא קרוב. אבל אוויליים מכל הם האנשים התרים אחרי ספרים "איכותיים" רק על מנת להתפאר בעובדה ש"כן, קראתי את זה ואת זה". זהו סיפור, מעל לכול – אנושי. והוא האנושי והמרטיט ביותר שקראתי עד כה, והאמינו לי שעיניים אלה ראו הרבה מראות ברוחי.

אתם לא תתחרטו, הם כן.
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שרוני (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
אני לא זוכרת שקאתי הייתה פסיבית. (טוב,אולי אני יותר זוכרת את הספר השני בסדרה).
אני באופן אישי לא אהבתי במיוחד את הפסימיות שלה,בין אם היא מוצדקת או לא.
הביקורת ממש טובה (:
מסכימה איתך לגבי:
"אבל אוויליים מכל הם האנשים התרים אחרי ספרים "איכותיים" רק על מנת להתפאר בעובדה ש"כן, קראתי את זה ואת זה". זהו סיפור, מעל לכול – אנושי. והוא האנושי והמרטיט ביותר שקראתי עד כה, והאמינו לי שעיניים אלה ראו הרבה מראות ברוחי."





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ