****


דן שכטמן, זוכה פרס נובל המהולל, נחשף כטירון פוליטי וקיבל קול אחד בלבד בבחירות לנשיאות. ברק אובמה, שזכה לאחרונה לכינוי "הנשיא הגרוע ביותר משנת 1945" ומתגלה בימים אלה יותר ויותר כבלון רטורי מלא אוויר חם זכה בפרס נובל לשלום בעיקר על סמך הבטחות עתידיות ריקות מתוכן. הי, יאסר בלאדי ערפאת זכה בפרס נובל. לשלום! אייאייאיי. מסתבר, שלשבת בארוחה הנפוחה הזאת עם מלך שבדיה היא לא ערובה מי יודע מה להיותך בנאדם נעלה, וההיסטוריה מלאה בדוגמאות נוספות.
אבל יותר מזה. נראה שגם אם אתה מדען משכמך ומעלה, גם אם גילית משהו מדהים, ואפילו אם כל חייך עסקת כמעט ללא הרף במאבק להצלת כדור הארץ, ייתכן, ממש ייתכן, שכמו כולנו, באמת כמו כולנו, יש לך חולשות, מאוויים נסתרים, אולי קצת מלוכלכים אפילו. אתה מכור לאכילת שומנים רוויים מהחי או אולי נכנע לפיתויים חטופים, אתה נהנתן או שאתה סתם קקה של בנאדם, רקוב מבפנים, אולי אתה צופה בפורנו מטופש באישון לילה או שאולי אתה לובש בגדי נשים בהסתר, אולי יש לך ילד שאינך מכיר בקיומו כי זה היה רק לילה אחד, אולי לקחת לריאות פעם ועכשיו להודות בכך אחרי שנים של הכחשות זה מאוחר מדי, אולי אתה עקשן מדי או מטומטם מדי, אולי אתה עוסק בפוליטיקה קטנונית או שאתה סתם שקרן דפוק, או שיש לך יצרים אלימים שאתה כובש, או שאתה פשוט מנוכר, רודף שמלות סדרתי או פחדן ללא תקנה. מדהים, מה שהאנושיות שלנו כוללת, ומה המשמעות הפחות נעימה של "להיות בנאדם".
אני זוכר את עצמי מחייך חיוך פנימי ביום השני של גיבוש טיס, בעודי צופה בפניו מדושנות העונג של המ"כ יואב ונזכר איך סיפרה לי שבועיים קודם לכן החברה שלו לשעבר על כמה מתכונותיו הפחות-נעלות.
אבל גם אני, צריך לומר, גם אני, שם בפנים, בניגוד למה שאני מקפיד להציג כלפי חוץ, בפנים גם אני קקה, גם אני חלש ואנוכי ופחדן, טיפש ודילטנט, גם אני טועה ונכנע לפיתויים קלים ושובר עקרונות סידרתי וחושב מחשבות מלוכלכות או לא הוגנות או סתם גרועות על אנשים אחרים. גם אני אכניס אחת מתחת לחגורה כשאחשוש שידי על התחתונה בוויכוח, או אפילו סתם כי יש בי משהו אכזרי. כן, אני אנושי. מה תעשו לי? נראה שכל עוד לא ארצח מישהו או אמעל במיליונים, אמשיך לצוף בנוחות מעל לקו הבלתי נראה של בני תרבות, ומה שבני תרבות מוכנים לקבל לקרבם.

אחרי "אהבה עיקשת" ו"אמסטרדם", זהו הספר השלישי של מקיואן שאני קורא, ובעיניי הוא הטוב משלושתם. הכתיבה שלו היא לא פחות ממהפטנת, ויש לו יכולת פנומנלית להיכנס לנבכי נפשו של אדם ולדוג משם תובנות סופר-מדוייקות על הטבע האנושי, שאין בהן אפילו צל של קלישאה. את הדמויות העגולות שלו (תרתי משמע) מעמיד מקיואן בסיטואציות שהן אולי קומיות אבל הוא מוסך בהן במינונים כירורגיים גם מידות לא מבוטלות של אימה ומועקה, כך שאינך יכול ממש לצחוק אלא בעיקר להתפעל בנשימה עצורה מהיכולת הסיפורית המבריקה שלו. דמיינו לעצמכם מדען שמן ומכובד, זוכה פרס נובל, שיוצא למסע הרצאות של חמישה כוכבים סטייל מלכת המדבר בקוטב הדרומי, ולאחר שהוא מתעורר במלון מאוחר מדי מכדי להיערך כיאות ולובש על כורחו בחיפזון בגדיו קטנים ממידותיו, הוא יוצא לרכיבה במינוס עשרים ושש מעלות על אופנוע-שלג, אץ הצידה באמצע הדרך בשלפוחית מתפקעת כדי להשתין וחברו הטוב ביותר (לא, לא הכלב) נצמד לרוכסן המעיל ומסרב להינתק. אני מבטיח לכם שתחסירו פעימת לב אחת לפחות, ולא רק מתוך צחוק או חרדה או מועקה, אלא מחמישים תתי-תחושות נוספות שמקיואן מצליח לעורר בכתיבתו המופתית.

יופי של ספר.

****

כשהעולם הגיע לרתיחה

יש דברים מעטים שאני זוכר מלימודי הגיאוגרפיה שלי במאה הקודמת, אחד מהם הוא בקורס אקלים, בו המרצה העלה אפשרות מדאיגה, לפיה אחדים ממדעני האקלים, טוענים למגמה של התחממות כדור הארץ, שקרוב לוודאי נובעת מהפרת מאזן השימוש בפחמניים שהופכת את האטמוספרה לחממה. אך הוא גם הוסיף, שיש המתנגדים לכך, בטענה שזאת התחממות מחזורית.

מאז חלפו שנים רבות ובארה"ב עלה נשיא, שההכחשה והשימוש בשקרים, הפכו לסגנון בולט בדבריו. הוא החליט בצורה לא ברורה, לנסות ולשכנע את כולם, שהתחממות כדור הארץ היא פייק של מדענים.

הסיפור הזה הוא כמו מיתולוגיה קדומה, או גם סיפור תנכ"י, על איוולת בני האדם, בפעילותם מול כוחות הטבע גדולים מהם, בהתרסה שבסופו של יום מוליכה לאסון קולוסאלי. הכתובת כתובה על הקיר, אך בני האדם ביהירותם, או מאינטרסים קטנים מתעלמים ממנה.

ספרו של איאן מקיואן, סולאר, עוסק במשבר האקלים. בפוליטיקאים המעמידים פנים, כמוטרדים ממשבר האקלים. אך הוא נוגד לאינטרסים שלהם. מבחינתם אם יצמצמו את השימוש באנרגיה מזהמת, או ימצאו מקור אנרגיה זולה חלופית, מהיכן ייקחו את המיסים המהווים בסיס כוחה של המדינה, או גם בסיס לקשרי הפוליטיקאים עם בעלי ההון? הון, שלטון, אקלים, כבר אמרנו?

מקיואן, לוקח טיעון מבריק ורלוונטי מאי פעם, ומנסה להפוך אותו לרומן של בני אדם בשר ודם, וגם מעט נוזלי גוף לא יזיקו.

ממשלת אנגליה, בהתייחסות לבעיית התחממות כדור הארץ, בקשה בעיקר להראות תדמית אחראית, ולכן בכדי להעמיד פני שוחרי אקלים, היא גייסה את בירד, חתן פרס נובל לפיזיקה, שכעת נח על זרי תהילת עברו, אבל כבר שנים לא נמצא בחזית המדע, כקישוט לא מזיק לפרויקט של המצאת אנרגיות ידידותיות.

בירד, הוא אומנם מדען שהיתרון שלו הוא מוחו המסוגל לנסח חוקים מתמטיים סבוכים, ולפענח באמצעותם את חוקיות הטבע, אך אותו מוח, הוא גם נקודת תורפתו, הוא לא מצליח לפענח את חוקיות יחסיו עם בנות הזוג שלו. הוא נשוי בפעם החמישית, כמו בסדרה מתמטית מקוללת שחוזרת בחוקיות על אסון פירוק נישואיו, ועתה הוא נמצא במשבר נישואיו החמישי, בו הוא ממש חש מובס ומושפל.

גם ההצעה שלו לאנרגיה חלופית, לא ניראת משהו, עד שעמיתו לפרויקט, שבגד עם אשתו, ומת בתאונה לא צפויה בביתו, השאיר אחריו תיק מסמכים, שממנו עולה אפשרות ליצירת אנרגיה ידידותית פורצת דרך. מה כעת יעשה בירד, האם הוא יהפוך לגיבור על המציל את כדור הארץ?

הדילמה הזאת מעלה שאלה, מהיכן תגיע הישוע לעולם, האם מהמדענים, שגם להם לעתים קרובות יש חולשות משלהם, והאם הם פועלים ממניעים מוסריים, או אלטרואיסטים לטובתה של האנושות? אם אתם עדיין מאמנים באגדה הזאת, מקויאן, מוכיח לכם את ההפך, בספר שהוא בגדי המלך החדשים של המדענים והפוליטיקאים גם יחד. כמו המשל על הזרזיר שהלך אצל העורב.

זהו ספר טוב, אך המגרעת שלו, שהוא ממריא באיטיות, באופן שבחלקים ממנו אפשר לאבד עניין. בראשיתו בירד, מסופר בריחוק מהנשים שלו, נקודת מבט המעניקה תחושה שהגיבור שלנו הוא מיזנתרופ, או סתם נרקיסיסט, אישיות פגומה, המעוררת בנו רתיעה, השייך לאלו שחושבים שהשמש צומחת להם ממקום מסוים בגוף. פוזה תמיד הייתה תכונה שהתגנדרו בה חלק גדול מאנשי האקדמיה.

למרות מגרעותיו, הספר מחפה על כך באמצעות חלקו האחרון, הכתוב כשיא דרמטי תיאטרלי מפואר, כתיבה המאפיינת את מקיואן.

אני לא בטוח שצריך לקרוא כעת ספר שבכריכתו, שמש ושמים בוערים. עדיף לקרוא כעת, על אי באוקיינוס השקט, עם שמים ומים כחולים קרירים. אם אפשר, דחו את מועד קריאת הספר לחורף.

שבוע או שבועיים אחרי השבת השחורה התפרסמה בעיתון מקור ראשון רשימת ספרים שבקריאתם אפשר להתנתק מהמציאות הנוראה ולנדוד הרחק. אחד מהם היה "סולאר". הספר התעטר בכתרים לרוב, ואני, אף שנהניתי מקריאתו הנאה מתונה, לא מתכוון להוסיף עליהם כתר נוסף.
מדובר בעלילה מותחת לפרקים, על הפיזיקאי זוכה פרס נובל מייקל בירד. בפרס החשוב הוא זכה לפני שנים רבות, ועכשיו הוא מדשדש, זולל וסובא ושותה, מעלה פימה עלי כסל, ומשתמש בתהילתו המדעית כדי לצבור ממון ולהכניס למיטתו נשים לרוב (הוא גרוש בפעם החמישית)
הרומן עוקב אחרי עלילותיו של בירד במשך העשור הראשון של המאה ה-21. מאז גויסו הוא וגאונותו המדעית למאבק בהתחממות הגלובלית, ועד ליישום בשטח של התיאוריות הפיזיקליות שעשויות להציל את היקום מהפיכה לדייסת קוואקר רותחת.
בין לבין, ומעתה יופיעו ספוילרים, הוא מסתבך בתאונה קטלנית שאירעה לדוקטורנט חסר מזל, ומצליח למנף אותה בכישרון רב כדי להעניש יריב רומנטי, להיחלץ מנישואים כושלים ולהזניק את הקריירה המדעית שלו.
כל הקונפליקטים של פרופסור בירד, הרומנטים, המקצועיים והפליליים מתנקזים בסוף הספר אל עיירה נידחת במדבר של מדינת ניו מקסיקו בארצות הברית. משם אמורה להגיע בשורת האנרגיה הנקיה שתציל את האנושות כולה, אבל אפשר לסמוך על בירד הסורר והמורה שיצליח לחרב הכול. האנושות, ככל הנראה, תיאלץ למצוא מושיע אחר.

בשביל ספרים כאלו שווה לקרוא בקדחתנות עד שתיים לפנות בוקר ולזחול למחרת לעבודה טרוט עיניים ומרוט, אך מבסוט עד הגג.

ראשיתו של הספר "סולאר" מאת איאן מקיואן מוצאת את מייקל בירד, חתן פרס נובל לשעבר, על סף גירושין מכוערין מאשתו החמישית (לא רחוק משיאה המרשים של אליזבט טיילור – שבעה גירושין). ואין זה מפתיע כלל, שכן מייקל בירד הוא, אם להתבטא בעדינות, חרא של בן-אדם. מקיואן העניק לבירד שפע של חסרונות, גבריים ברובם, מוקצנים למימדי קריקטורה: הוא בוגד סידרתי, אגואיסט חסר-תקנה, כזבן משכנע, מדחיקן מוכשר של תוצאות מעשיו ומחדליו, ומכור לתשוקותיו המיניות והגסטרונומיות (או בקיצור, הגסטרומיניות). ולמרות כל זאת, במהלך קריאת הספר, לא יכולתי שלא לחוש כלפיו חיבה. מדוע? ראשית, איך אפשר שלא לחבב דמות ספרותית הגורמת לך הנאה כה רבה ומוציאה ממך פרצי צחוק בלתי נשלטים הגורמים לסובבים אותך לפקפק בשפיותך? אך יש סיבות נוספות. בירד אינו אדם רע. הוא איש מבריק אך חלש אופי, המודע לחולשותיו וחי עימן בהרמוניה. הציטוט הבא ממחשבות טרום-משגל של בירד מיטיב להדגים את יחסו לנשים ואת תפיסתו העצמית, וכן את הברק שבכתיבתו של מקיואן:

"הוא ראה עצמו כטיפוס ממוצע, לא אכזרי יותר, לא טוב או רע יותר מרוב האנשים. אם הוא לפעמים חמדן, אנוכי, מחושב, כזבן, מחשש שיקלע למבוכה, הרי כך הם כל האנשים. אפשר לומר הרבה על חוסר השלמות האנושית. תנו דעתכם רק על אחדים מהפגמים. גב כפוף הקורס בקלות, נשימה ובליעה החולקות בפזיזותן במעבר אחד, הסמיכות הזיהומית של מין והפרשות, ייסורי הלידה הקשים, האשכים המסורבלים והפגיעים, ראייה לקויה היא צרת רבים, מערכת חיסונית העלולה להשמיד את בעליה. וזה רק הגוף. בין כל הנימוקים המייחלים לקיומו של האל, הטיעון על יד מכוונת ותוכנית אלוהית קורס כשמתבוננים בהומו ספיינס. שום אל ראוי לשמו לא היה מתרשל עד כדי כך במלאכתו. לבירד לא היה אכפת לחלוק בכל פגמי האנושות, והריהו כאן, מפלצת של חוסר כנות, מערסל ברוך בזרועו אישה שהוא חושב שאולי בקרוב יעזוב אותה, מאזין לה בארשת פנים רגישה ומבין שעוד מעט יצטרך גם הוא לדבר קצת, כשכל רצונו להתעלס איתה בלי הקדמות, לאכול את הארוחה שבישלה, לשתות בקבוק יין ואחר כך לישון – בלי טענות, בלי אשם." נו, תגידו אתם. איך אפשר לא לאהוב אותו?…

בירד הגיע להישגיו האינטלקטואליים בצעירותו, ואיבד זה מכבר עניין אמיתי במדע. מתפרנס מתהילת העבר, הוא מקשט ועדות אקדמיות למכביר ומתפרנס יפה מעשיית כלום. אלא שאז טווה מקיואן עלילה מבריקה ורצופת הפתעות משובבות-לב, הגורמת לבירד למצוא את "הייעוד" שלו – מיזם להפקת אנרגיה זולה ונקייה מקרינת השמש. איך הוא עובר טרנספורמציה כזו? האם האגואיסט המושלם יצליח להציל את כדור הארץ? כדי למצוא תשובות לשאלות אלו, תצטרכו לעלות על הסחרחרת הקרויה "סולאר".

מקיואן כתב סיפור מצחיק עד דמעות, מרתק, עשיר באבחנות פסיכולוגיות שנונות ובתיאורי התרחשויות וסיטואציות שהן, לטעמי, פנינים ספרותיות של ממש (דוגמא בולטת לכך היא "המעשה בשקית חטיף הצ'יפס" – אם תקראו, תבינו).
ספר נפלא. איאן מקיואן, כפרה עליך, תעשה לי ספר!

מייקל בירד הוא גרגרן, שאינו יכול לעמוד בפני מזון. הוא מתנהל כמו אותם אנשים שחיו במצב קיצוני של רעב: הוא תמיד יבחר לאכול עוד מנה, מאשר לוותר על מנה. גם לגבי נשים הוא נוקט באותה מדיניות: הוא שוכב עם כל מי שמזדמנת לו, בלי אפליית ההעדפה: כולן טובות בעיניו כי אף אחת לא ממש משנה לו. אותה גרגרנות נוקט בירד - זוכה פרס נובל בפיזיקה - כשמדובר בעבודתו: לא כל כך חשוב באיזה תאורייה מדובר, בתנאי שהיא תאפשר לו קיום נוח, מידה של כבוד מצד הבריות, והמון ארוחות (ונשים) חינם.

הגיבור מתואר כך שקשה מאד לחבב אותו: הוא שמן המשמין והולך במהלך הסיפור. הוא מוזנח בהתנהלותו, עצלן, השיפוט המוסרי שלו כנראה לא קיים אם הוא משוכנע שלא יתפסו אותו, אבל תוך קריאת הסיפור התהפכה גישתי אליו: לא שהתחלתי לחבב אותו, אלא שהרגשתי שהוא לגמרי אנושי ולמעט כמה זכויות יתר שהשיג לו, אין הבדל בינו לבין אחרים פחות מבריקים ומעוטרים.

קשה להתחרות במקיואן כשמדובר בטוויית עלילה מתוחכמת וממזרית. קשה להתחרות בו בכתיבה רהוטה ובהירה, בהמחשת רעיונותיו בפני הקורא כשהסיפור לעולם אינו נשמט מידיו. מפליא גם לראות עד כמה הוא מצליח להכניס לתוך הסיפור ביקורת סרקסטית על תופעות חברתיות ידועות - החל מהפרס הנחשב מכולם, בו הזכייה לעתים היא - כמו בחירת רמטכ"ל אצלנו - ברירת מחדל כאשר אין הסכמה על המועמד העדיף, הפוליטיקה העולמית לגבי בעיות הרות גורל, או השיח הפמיניסטי המתעלם מעובדות לטובת האג'נדה.

הוא לא הצחיק אותי במיוחד. נראה לי שהצחוק בו הוא צחוק לאיד, והבדיחה היא למעשה עלינו. אנחנו המתרשמים מתארים ומפרסים, המניחים שהזכייה מקנה איכשהו גם מידות תרומיות ותכונות שיאפשרו לו לקבוע גם בנושאים שאינם קשורים לנושא עליו זכה בפרס. האם לא אנו שסברנו שזוכה נובל יכול לכהן כנשיא? או שדעתו בעניין מדיניות טובה מדעתו של מי שלא זכה בפרס? מייקל בירד מגיע לנו.

הספר הוא כמו שמיכה אחת גדולה מלאת טלאים טלאים מודבקים במומחיות שלרגע קט נראה שלא קשורים אלא בחוט בלתי נראה אחד לשני שהקורא עדיין לא רואה או מבין את גודל התמונה.
אך אשף הסופרים בשקט וברצינות מביא את הקורא לגלות טפח ועוד טפח של עלילה עד לסופה כשאתה לא קופץ לשמיים או רוקע ברגליים מהגילוי, מהתובנות והידע אלא נשאר פעור פה על הבלאגן שאיאן יצר כאן ואנחנו הקוראים הנאמנים צריכים איכשהו לפתור הכל לסיפור אחד הגיוני שנוכל להבין.

ועוד משהו מהגאוניות פה זה שבדרך כלל יש תהליך שהסופר מעביר אותנו ביחד עם גיבור העלילה כשבעצם הגיבור הוא זה שעושה תהליך ומפנים את החיים ולומד מהם , יש התפתחות כשהאסימונים נופלים לגיבורים מתישהו כמו אצלנו בחיים שלנו .ואולם כאן הגיבור נשאר יצוק עם הכרס שבתוכה הוא טובע בהר של סטיקים וקטשופ וערימות של נוסחאות בתורת הקוונטים ותמיד מונח לפניו וויסקי או משקה אלכוהולי אחר שלא מצליח לעשות את העבודה ולפייס את דעתו ,הנשים שאתם הוא בוגד באופן תמידי וחושב על אסטרטגיה שתביא לו את "המנה המרכזית" באישה מאשר לבלבל לעצמו את המוח ברגש או בהתאהבות.
עד סוף הספר אותו גיבור שהוא מדען,פיזיקאי שקיבל פרס נובל שעל שמו רשומים פטנטים עולמים שקשורים לאנרגיה נשאר תמיד טיפוס נהנתן שלא הייתי רוצה להתקרב אליו ולו בפינצטה למרות הפרסום והראש המדעי .מי שמתפתח בספר הם הדמויות סביבו שמשתנות ומפנימות את לקחי החיים וממשיכות הלאה והוא פשוט חיי כל יום ביומו את חייו ומתרפק על מה שהחיים מביאים לו. ההתפתחות שלו כמדען מדהימה אך כאדם הוא נשאר במצב אבוציונלי יותר נמוך מים המלח.

הטלאים שדברתי עליהם קודם הם רומנים מותרים או אסורים לא לי לשפוט, זוגיות של שתיקות, קטטה אנגלית טיפוסית ורצח .יש כאן הרבה נשים הרבה טיסות וסקס ללא לאות .וגם שפה אחת שאם לרגע אביא ציטוט ממנה אולי השורה התחתונה תובן אך כל החישובים קצת משעממים למרות שהנושא חשוב.

ציטוט

"הציבליזציה התעשייתית מוסיפה לאטמוספרה פחמן דו חמצני,לאחר שהתפתחנו הבנו שמוליקולה של גז סופגת את הגלים של קרינת האור ולוכדת חום.ככל שנוסיף עוד פחמן דו חמצני כדור הארץ מתחמם יותר.ללא אפקט החממה הטמפרטורה בכדור הארץ תהיה כמו בנוגה . אם לפני 50 שנה הוספנו שלושה עשר מליארד טון של פחמן דו חמצני לאטמוספרה כל שנה.היום זה כמעט כפול".....

על כך יש הרבה בספר על אנרגיה שנקבל מהשמש וכך נציל את כדור הארץ מאבדון, אור השמש לא שייך לאף אחד. מייקל בירד גיבורנו בספר נואם ומדבר על פוטוסינטזה מלאכותית ועל תעשיה סולארית .

בין היתר יש עוד הרבה סיפורים קטנים ומשעשעים בין לבין.

הספר הוא כמובן נפלא ומומלץ בזכות הטאצ' הבלתי מתפשר של מקיואן בכל ספריו.

ספר מצוין. אני חייבת לציין שהוא בא לי בהפתעה מוחלטת. קודם כל, כי קראתי בעבר את 'כפרה' של איאן מקיואן, ולא התלהבתי במיוחד. כבר לא זוכרת למה. חוץ מזה, הידידה שהשאילה לי אותו הבטיחה לי בחום שכל מי שהיא מכירה נטש אותו באמצע, וזה פשוט ספר נורא...

למזלי, בדקתי וראיתי ש'עולם-נפלא-נורא' כתב עליו דווקא המלצה מאוד חמה, ולכן לא אמרתי נואש. הנמכתי ציפיות, והתחלתי לקרוא, ומה אני אגיד לכם? אחרי כמה עשרות עמודים איטיים של כניסה לעניינים, אורו עיניי, וחייכתי חיוך גדול. ירדה עלי שלווה מופלאה, ומצאתי את עצמי צוחקת ונהנית מכל משפט ומכל מילה. ממש לא רציתי שייגמר. מזמן כבר לא נתקלתי בכתיבה מענגת כל כך.

מקיואן בורא דמות כל כך מדויקת, כל כך מוחשית שאי אפשר שלא לראות אותה לנגד עיניך. הגיבור שלו הוא פרופסור לפיסיקה תיאורטית שזכה בצעירותו בפרס נובל על איזו תיאוריית המשך לאחת התיאוריות של איינשטיין, ובמרוצת חייו הוא נח לו על זרי הדפנה של הפרס ההוא, ובינתיים גם מעורב בכל מני חברות שמנסות לעבור מהתיאוריה לפרקטיקה. המטרה שלהם היא למצוא מקורות אנרגיה חלופיים לנפט... למשל אור השמש (מכאן שמו של הספר).

ובכן, הפרופסור הזה, שהולך ומשמין מפרק לפרק, ויש לו מן פימה כזו שמתנדנדת, אוהב מאוד נשים אך לא מסוגל להיות נאמן לאף אחת, הוא טיפוס שרגע אתה מחבב אותו, ורגע נדהם מהאנוכיות בלתי נגמרת שלו. הוא מסתבך בכל מיני סיטואציות שחלקן מצחיקות והזויות, וחלקן מדאיגות... אבל תמיד מפתיעות.

וזה מה שהכי אהבתי בספר הזה: הקצב הלא צפוי שלו. יכול להיות שזו תוצאה של הציפיות הנמוכות שלי, אבל הרגשתי כמו מישהו שקונה כרטיס לקרון שינה באיזו רכבת לילה, ופתאום מגלה שהוא על רכבת הרים. ציפיתי לדרמה כבדה ומורכבת, וקיבלתי ספר מפתיע, עשיר באירועים, משעשע, שאין בו רגע דל.

אגב, כצ'ופר, יש כאן גם קצת ענייני פיסיקה במינון חביב ביותר. היות ולאחרונה קראתי קצת בנושא, הרגשתי בבית וזה הוסיף להנאתי. כל מיני אמירות היו לי מוכרות, ושמחתי לגלות בסוף הספר את הסיבה לכך: הביוגרפיה המצוינת על איינשטיין שכתב וולטר אייזקסון, שקראתי לא מזמן, היוותה השראה ומקור מידע גם למקיואן.

לסיכום, מדובר בספר מותח, מפתיע, מצחיק, ריאליסטי ואמין שכתוב נפלא. מה אפשר לבקש עוד מספר? חזרתי לידידתי ואמרתי לה שזה הספר הטוב ביותר שהיא השאילה לי אי פעם. מסתבר שהיא בכלל הפסיקה לקרוא אותו בעמוד 30... היא הבטיחה לנסות שוב.
בקיצור, אפשר לסמוך עליך, עולם :-)

אחלה ספר.

ההבדל בין כשרונו הווירטואוזי הפנומנלי של איאן מקיואן לבין הביצוע שבא לידי ביטוי בספר סולאר, משול להבדל בין גאוניותו של מייקל בירד, גיבורו האגואיסט המושלם, לבין ביצועיו הכושלים בחיי היום יום.
עד שצלחתי את ארבעים העמודים הראשונים התפלאתי קצת על ידידנו, עולם נפלא נורא, שלא זו בלבד שקשר כתרים לראשו של מקיואן בביקורתו המלבבת בסימניה, אלא אף הואיל להשאילני את העותק מספרייתו הפרטית. מפני שעשרים העמודים הראשונים חשפו מעט מאישיותו הלא-מלבבת של בירד ובעשרים העמודים שאחריהם, בהם נמצאנו למדים על הפן האינטלקטואלי שלו, חשתי כמו חרק שנלכד בקורי עכביש של שפע מונחים מתחום הפיזיקה, עמודים שלמים, שאולי אינם אלא טעימה לחובב מדעים מדוייקים ופיזיקה בפרט, אבל אינם אלא ג'יבריש מעורר בושה להדיוט שכמותי.
באותם עשרות עמודים נמצאתי למדה, כי גיבורנו, פרופסור מייקל בירד, זוכה פרס נובל לשעבר, כתב את עבודת חייו בשם מזיגת בירד-איינשטיין, ומזיגה זו מהי? לא ויסקי ואף לא ג'ין הדיוטות יקרים שלי (למרות שידידנו בירד חובב הטיפה המרה הוא), אלא עבודת מחקר שהסתמכה על מחקריו של איינשטיין כאותו מלומד צעיר הנתלה באילנות גבוהים. ומאז שזכה בפרס הנכסף לא חידש בתחום המחקר ולא כלום, ואפילו לא נח על זרי דפנה, אלא היה מרחף על ענן תהילתו ומפיק ממנו תועלת כלכלית ושפע של כבוד. את ימיו מילאו הרצאות וראיונות, יעוץ לגופים ולמכונים, ושמו מעורר הכבוד התנוסס מעל ניירות מכתבים של ועדות, כינוסים, מתן מילגות ועוד ועוד, מישרות של כלום שסחטו מן המזיגה את לשדה.
באותם עמודים גם התוודעתי לגבר השמנמן (המשמין והולך ככל שעוברות השנים) הנמוך, שניחן בשפע של תכונות אישיות מאוסות, אשר שקוע עד צוואר בפרשת נישואיו החמישיים הגוססים לאיטם. הגבר הבוגדני אוהב הנשים, הוא כה בלתי אטרקטיבי עד שנפלא מבינתי מה גרם לאותן נשים צעירות ממנו בהרבה להתאהב בו ואף להינשא לו. האם שפע המונחים מתחום הפיזיקה הילכו עליהן קסם?
ואז, כשכמעט נטשתי אותו, נשלח בירד למסע אל הקוטב עם אומנים שוחרי הצלת כדור הארץ. הספר התעורר לחיים ומקיואן נותן בספר את כשרונו הנפלא לתיאור מצבים, להבנת הדקויות של הטבע האנושי ההפכפך ומשפט חכם רודף משפט מצחיק, ומצאתי עצמי צוחקת בקול רם ומתענגת על כל שורה.
כשחוזר בירד מן הקוטב בשן ועין, מתרחשת תאונה טראגית ומצחיקה הגורמת לחייו המאובנים להסתחרר ולשנות כיוון. בירד מחליט להציל את כדור הארץ במציאת אנרגיה חילופית המבוססת על אנרגיית השמש , פוטו-וולטאיקה. ההמצאה תציל את כדור הארץ, שמשאבי הנפט שלו מידלדלים ותוזיל את מחירי החשמל. לכאורה רעיון גאוני, במדבר של ניו מקסיקו מוקם המיזם הגרנדיוזי החדשני, המנצל את קרינת השמש ליצירת חשמל. באחד הקטעים היותר מצחיקים בספר, טובי שותפו, המשקיע הפיננסי האמריקאי, מודאג שמא העולם לא באמת מתחמם וכי סכנה לא צפוייה לאנושות בשנים הקרובות, ואם המדענים לא יהיו מודאגים דיים, המשקיעים לא יחפזו להשקיע במיזם. "השקעתי בזה כל כך הרבה עבודה, ואז אנשים בחלוקים לבנים מופיעים בטלוויזיה ואומרים שהכדור לא מתחמם. זה מפחיד אותי." בירד הניח יד על זרוע חברו. "טובי, שמע לי. המצב נואש, תירגע!" זוהי דוגמה לגאונות של מקיואן, היוצר מצבים אבסורדיים ומפיק מהם את מלוא התועלת.
מקיואן עשה עבודת תחקיר יוצאת מגדר הרגיל בכתיבת הספר, כדי להיכנס לעורו ולחייו של מייקל בירד. אלא שלפעמים נדמה כי הסופר למד כל כך הרבה פיזיקה מאנשי מקצוע (להם הוא מודה בסוף הספר), וכי קרא כל כך הרבה מאמרים מקצועיים וספרים בנושא, עד כי חבל היה לו שלא להשתמש בכל הידע שצבר. למי שאינו בקי בתחום, עודף המידע ושפע המונחים המקצועיים מעייף ומתסכל. כשיוצרים יצירה שיש לגיבור מקצוע ייחודי, ואין זה משנה אם הוא שחקן כדורעף או פיזיקאי, צריך לתבל את הסיפור במונחים שיקנו לו אמינות, אבל מה שעושה מקיואן הוא התרברבות ריקנית, משל הוא אומר לקוראיו: תראו איזה סופר רבגוני-רב פנים וידען אנוכי. בשעה שאני כותב ספר על מדען, אני עושה דוקטורט בפיזיקה ובשעה שאני כותב ספר על מלחמת העולם השנייה, אני מעייף אתכם בשפע של עמודים על קרב אחד (הספר כפרה).
ובגלל תחושת האפסיות שגרם לי, בגלל הסומק שהעלה בלחיי, בגלל העמודים הללו שכמעט גרמו לי להחזיר את הספר לא קרוא, בגלל כל אלה החסרתי לו כוכב אחד.
אבל אין ספק, אין ספר של ארבעה כוכבים כספר של חמישה כוכבים מינוס אחד. ופה בהחלט יש מינוס אחד, כי אין חולק על כישרונו הגדול של מקיואן. אבל ממש כמו גיבורו מייקל בירד, גם מקיואן לא ממש יודע מתי צריך להגיד די.

לא תמיד המשפט "Don't judge a book by its cover" נכון.
את הספר הזה בחרתי באופן הבא: היה לי מעט מידי זמן להיכנס לחנות הספרים אבל נכנסתי בכל זאת (בטח אתם מכירים זה), את הסופר פעם אחת אהבתי ופעם אחת פחות (קראתי רק 2 ספרים שלו עד כה), את המאחורה אני אף פעם לא קורא לפני שאני מסיים את הספר, לקרוא את הדפים הראשונים לא היה לי זמן (כך אני בוחר ספרים בד"כ), טוב די להתנצל: בחרתי לפי העטיפה, אהבתי את התצלום על הטיפה.

ועכשיו לספר:

ברגע שהצלחתי להפסיק לחפש נקודות אמפטיה לדמות הראשית הצלחתי להרפות ולאהוב אותה. ואז, כשההתנגדות לדמות הייתה מאחורי הצלחתי להתמסר לספר ולהתמוגג.

מייקל בירד, פיזקאי זוכה פרס נובל, נהנתן רודף שמלות בוגדני אשר מחבל בבריאותו בכל דרך אפשרית סובב בעולם האקדמי נח על זרי הדפנה. בירד, כבר זמן רב לא חוקר, בעיקר נותן את שמו לעטר ניירות מכתבים של מוסדות אקדמים, נותן הרצאות, מנהל מכון ממשלתי לחיפוש מקורות אנרגיה חליפית. רק שהוא לא ממש מנהל, שמו מפאר את המוסד, בפועל יש מנהל, יש חוקרים ובירד מגיע פעם בשבוע לכבד אותם בנוכחותו. צרוף מקרים מפיל לידו של בירד כפרי בשל רעיון לאנרגיה חלפית (שתנצל את אור השמש כמובן, מכאן שם הספר) ששולח אותו למסע ל"הצלת העולם". בדרך עושה בירד את כל הטעויות וטורח לאכזב את הקורא המוסרי פעם אחר פעם ולשעשע את הקורא המתמסר. צחקתי בקול וכעסתי עליו לפרקים, קצת הזכרתי לעצמי את אמא שלי בעת צפייה בסרטי מתח, מזהירה את העלמה הצעירה מהרוצח שמתגנב אליה מאחור. הספר מלא הפתעות, מסקרן וגורם לך לרצות לחזור אליו מיד כשסגרת אותו, כך זה צריך להיות עם ספרים לא?

אהבתי גם את זה שמקיואן בספר זה, לא דומה למקיואן שקראתי בכפרה, או באמסטרדם...