שבעה אנשים נפגשים כל יום רביעי בערב. כל פרק הוא של אחד מהם באחד המפגשים.אים לרובם סימן הכר מאפיין פרט ל"שמנה" ואין סדר בהצגת האנשים כן שלפעמים אותו אדם מופיע לאחר פרק אחד או שניים ואחר רק אחרי הרבה פרקים, כך שאני לפחות, חפשתי כל פעם את הפרק הקודם שבו הופיעה הדמות, כדי להתחבר שוב לסיפור שלה.
יעל הדיה היא אחת מהמחברות של הסדרה המצויינת "בטיפול" וגם בספר זה היא מגישה את הפונים לטיפול הפסיכולוגי. אלא שהספר לא מצליח לענין ולסקרן כמו הסדרה וחבל.

ספר פנטזיה די מבולבל.
שלוש עלילות מקבילות המחוברות ביניהן בסופו של דבר באופן די מלאכותי. לפחות שתיים מתוך השלוש הן פנטזיות לא מתקבלות על הדעת ודי משוגעות. הסיפור השלישי גם הוא נגמר בעזרת "דאוס אקס מכינה" - האל שיורד מן המכונה בטרגדיות היווניות ופותר את כל תסבוכות העלילה.גם כאן הטובים מתוגמלים והרעים סובלים או מתים.
אבל- הספר כתוב בשפה קולחת ובהירה. הוא קריא מאוד ולמרות עוביו נקרא די מהר.
מומלץ לטיסה של 5 שעות ויותר.

.OK .כותבים אוטוביוגרפיה, אבל צריך גם לחשוב על הקורא...
עדיין אני מתלבטת אם לנסות בכל זאת לגמור את הקריאה.. אולי כאשר הספר יגיע לפתיחת תיק האימוץ הוא ישתפר??
עד כה (עמוד 155) הספר התחיל טוב. מענין ומסקרן אבל כבר אחרי עמודים אחדים המחבר נכנס לפרטי פרטים משעממים וחסרי כל עינין . זה מתאים ליומן אישי - לתאר כל אפיזודה שהוא זוכר ממשחקי הילדות בחצר, כל ריב וכל גערה של ההורים אבל באמת באמת זר לא יבין זאת וגם אין צורך שיבין כי זה ממש לא חשוב... מריבות בין ילדים קורות יום יום גם לילדים החיים עם הוריהם הביולוגים ובאופן רגיל אינם משאירות חותם בל ימחה כפי שמתואר כאן.
בקיצור: עד כאן זה ספר למגירה..

פרופסור שתקן מאוד מופנם ופסיבי נשוי באהבה לעקרת בית אגרסיבית וממורמרת, הסולדת מחברת אנשים ואינה מוצאת עינין כמעט בשום דבר. יום אחד מופיע בביתם זוג ישראלי צעיר וחצוף, חסר נימוס אמריקאי ורגיל לבקש מאחרים את מה שחסר לו. כאן נקלעת האשה לחשדות וכעסים ההורסים את חייה.
תאור כואב של חיי זקנים שעיקרם בחוסר יכולת הידברות. כוונות טובות שמוליכות לגיהינום של ניתוק משום שהאשה בטוחה שהיא מכירה את בעלה לפני ולפנים אבל אינה מצליחה לברר מה באמת קורה איתו.
האם עברו חייה לריק? האם ניתן לתקן? האם יש מספיק לפנסיה ? ומה אם יחלה אחד מהם או שניהם?
מאיה ערד מצליחה היטב לתאר את הבדידות והרגשת ההחמצה של חוויות הגיל השלישי בלי לרדת לסנטימנטאליות דביקה. מומלץ החום.

הספר מתחיל טוב והולך ומתדרדר עד הסוף האבסורדי. אולי זה הומור אנגלי שאני לא מצליחה להזדהות איתו ואולי זה פרודיה אבל בחלק גדול, בעיקר באמצע הספר, זה פשוט די משעמם. מאיאן מקיואן אני בהחלט מצפה ליותר.

כך צריך לכתוב היטוריה!
ספר מרתק. בחלקו הראשון סיפור חייו של ג'נגיס ח'אן.ילדותו בערבות מונגוליה הצחיחות, תרבות התלויה ונסמכת על רכיבת סוסים בערבות מונגוליה. מלחמות שבטים על הגמוניה ונשים ומלחמת קיום יומיומית קשה.
רק בהיותו בן חמישים ותשע החל ג'נגיס ח'אן את מלחמותיו לכיבוש טריטוריות ובמשך 10 שנים הקים את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה . יורשיו (בניו ונכדיו) המשיכו בכיבושים עד שהאימריה המונגולית השתרעה מהודו ועד סיביר , מוייטנאם וקוריאה ועד הונגריה והבלקן.חוקי היסוד של האימפריה היו המתקדמים בעולם. בעוד אירופה היתה נבערת ואנאלפביתית וסבלה מקנאה דתית ממארת - הנהיגו המונגולים חופש דת סחר חופשי ומשפט לכל.
אחרי מותו החלה האימפריה להדרדר אבל זה לקח יותר מ700 שנים עד להתפוררותה המוחלטת.
גם היום אפשר ויש ללמוד הרבה משלטונו הנאור של ג'נגיס ח'אן.
מומלץ בחום

לא אהבתי. העלילה לא הגיונית והדמויות ממש רחוקות מהמציאות אפילו הספרותית.
אמנם השפה קולחת ואין ספק ששלומית אברמסון יודעת לכתוב. את ספרה הראשון אהבתי מאוד ולכן כגודל הציפיות - גודל האכזבה.
יש כאן אוסף של דמויות שרובן ככולן אומללות. סימי נתונה בלחץ נוראי של בדידות וצורך בחברה שבשבילה היא מוכנה לכל תעלול אכזרי וסדיסטי.
אביה נאלץ להתחתן עם אשה שפגש פעם אחת בלבד ואינו אוהב אותה. האם רק רוצה לנוח ואינה מסוגלת לאהוב את בתה סימי.
השכנים הטובים מוכנים לשמש שמרטף בעת הצורך אבל אין כל פירוט עליהם מלבד היותם שמרטפים.
השכנה הנכריה אינה יכולה לתפקד ומאז הולדת בתה היא רק נחה וישנה. בעלה הוא אולי מרגל שתמיד נעדר מן הבית וסיפור הכרותם מוזר ולא מתקבל על הדעת.
הדמות החיובית האחת בספר היא "ליכטר השטן" ניצול שואה שכולם מתרחקים ממנו כי היה ספר במחנה ריכוז ושרת את הנאצים.
חברתה של סימי מעללת בה ולבסוף רוצחת את אמא שלה.
נו באמת...

אהרון אפלפלד הוא סופר תקופת השואה אם כי אינו מפרט על תקופה איומה זו אלא מספר סיפורים על חיי היהודים בפולין לפניה או אחריה והיא ניבטת מתוכם.
קראתי ספרים אחדים של אהרון אפלפלד ונהנתי מהם מאוד ביחוד מ"פולן ארץ ירוקה,אל ארץ הגומא, האיש שלא פסק לישון". כולם בנימה של אוטוביוגרפיה שניכר בהם שהסופר חווה אותם בעצמו ומוסיף להם נופך ספרותי סיפורי.
אני אוהבת את שפתו התאורית היפה את דרכו לספר סיפור מורכב בשפה קולחת ומדברת אל הלב.
אבל...
את מים אדירים לא הצלחתי לסיים... נאבקתי עימו יותר משבועיים ולבסוף הנחתי אותו .
נראה לי כי הספר היה מתאים יותר לסיפור קצר. מסעו של יששכר בשדות הבוציים של בוקובינה נמשכים ללא סוף, שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם חוזרת הנימה האבלה על מות ה"אבות" על מות אשתו האהובה על הבוץ על הסוסים , על חוסר יכולתו להתפלל וכו.. העלילה מתקדמת באיטיות רבה מידי גם אחרי שיששכר הגיע למטרתו והוא חוזר בדרכו לביתו. אבל כאן כבר לא היתה לי סבלנות לקרוא הלאה...

קראתי את כל הבקורות על ספר זה ונדמה לי שאפשר לחלקן לשתי קבוצות: ילדי קיבוץ שהתחנכו בקיבוץ בתנועה הקיבוצית , ואנשים שלא חוו ילדות כזו. אנשים שגדלו בקיבוץ , וזה כולל גם את יעל נאמן, מתארים את ילדותם כמאד מאושרת. הבקורת באה בגיל הרבה יותר מאוחר. הם מדברים בלשון "אנחנו" - זה לא גימיק ספרותי, ילדי הקיבוץ באמת מדברים כך.
אין זה אומר שלא היה קשר עם ההורים. אני גדלתי בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד שבו היתה גישה הרבה יותר חופשית בין ההורים וילדים אבל גם שם היתה שומרת לילה ומטפלת.
יעל נאמן מתארת את חוויות ילדותה עם הרבה הומור ומעט ציניות אבל באותה תקופה היו הרבה ילדי עיר שלא זכו לילדות כה חופשית ומאושרת.
אף פעם לא הרגשתי שאנחנו ניסוי סוציאולוגי, אם כי במבט לאחור יתכן והיינו ניסוי כזה. כמו כן יש לזכור כי אלה היו הימים לפני ומיד אחרי קום המדינה שלא היתה קמה לולא אותם קיבוצים שהוקמו במקומות שקבעו את גבולותיה היום. החינוך המשותף איפשר למבוגרים להתגיס למשימות של אותם ימים ולו היו צריכים לדאוג לצאצאיהם הם - לא היו יכולים למלאן.
המוסד החינוכי - שבו היו הילדים מגיל 12 ועד 18 אחראים לעצמם ללא כל השגחה ובעצם ללא חובת לימודים או ביקורי הורים - היה קיים רק בקיבוצי השומר הצעיר. הקלות הבלתי נסבלת של הפלות לילדות בנות עשרה אכן באמת מזעזעת ובקיבוץ בו גדלתי בהחלט לא היתה זו הנורמה או אף היוצא מן הכלל.
מאידך בגיל 12 לעבור למוסד החינוכי כאשר אין השגחת מבוגר לאחר השעה שלוש - נראה קצת חסר אחריות.

הספר כתוב בכשרון רב. אני בהחלט נהנתי מאוד מהתאורים המקסימים של יעל נאמן, הגישה הבלתי שגרתית של תאור קבוצת הילדים כגוף אחד ללא אידיבידואליות של הפרטים בתוכה, שמתבטאת כל כך נכון בשימוש במיל טנחנו במקום אני..