ביקורת ספרותית על Mockingjay - The Hunger Games #3 מאת Suzanne Collins
בזבוז של זמן

---

בבואי לקרוא את mockingjay שכה ציפיתי לו, קיוויתי לקרוא ספר מלהיב כסיום המפואר של סדרה מרהיבה ומקורית לחלוטין. הפעם, הצבתי רף ציפיות גבוה כלומר: על הספר הזה להיות גולת הכותרת של הסדרה (ולו רק כדי שסוזן קולינס תוכל להניף ראשה בגאון שלישית).
קשה לי לתאר לכם למה ציפיתי מהספר, אם כי אני מניחה שסוף מקורי, מתח לאורך כל העלילה וצמרמורת שתאחז בגבי במשך לילות – הם חלק מהרשימה. אמנם לא יכולתי להעלות במוחי את תמונת הסיום של "משחקי הרעב", אבל היו לי כל כך הרבה שאלות: מה עלה בגורל מחוז 12 (הרי זכור לכם המשפט המסכם של catching fire :"קטניס, אין יותר מחוז 12")? מה יעלה בגורלה של קטניס? האם יימשכו משחקי הרעב? או שמא הנשיא סנואו ינצח? וכמובן, כבכל ספר פנטזיה, במי תבחר קטניס- גייל או פיטה? הניחו לי לבשר לכם שבספר נמצאות כל התשובות, אף על פי שרבות מהן מקבלות מענה רק בסוף.
באופן כללי, אני חסידה גדולה של צורת הכתיבה של סוזן קולינס, מפני שהיא באמת ראויה לתואר "סופרת על רמה". כפי שנוכחתי בשני הספרים הראשונים, מדובר בכתיבה קולחת, עשירה, עדינה וגם מזוויעה כשצריך, וניחנה בכשרון הכובש להעצים את המתח עם כל משפט, בלי לחתוך את האוויר בסכין.
אולם בספר הזה נכונה לי אכזבה קשה, וחלילה, לא מפאת כתיבה כושלת בעיקר. אלא בגלל עלילה מקרטעת ומוארכת. אנסה להסביר לכם את תחושתי במהלך קריאת הספר: ארוך וחסר משמעות. עיניי שזפו את הדפים, אך לא הפקתי מהקריאה תועלת רבה מפני שהייתה עמוסה בתיאורים ובמעשים בלתי חיוניים או מעניינים. אני תולה את השעמום שאחז בי בניסיון נואש למלא את הדפים ותו לא. ישנה פחות התייחסות לרגשות למרות העובדה שאלה האחרונים השתרבבו לכל מיני סיטואציות שונות ואינטימיות- משהו, לא הרגשתי אותם במלוא העוצמה. הם לא היכו בי בגל של התרגשות או הקלה, אלא ריקנות פשוטה.
העלילה, כשלעצמה, נדמתה כפעולה פשוטה של סגירת מעגל לאור שני הספרים הראשונים, המוצלחים באמת. אם כי אפשר לתלות את זה בעובדה שכאשר את כותבת שני רבי מכר יפים, שימצאו בנחת מקום במדף לצד גדולים מהם כמו סדרת "הארי פוטר", קשה להתעלם מהעובדה שהרפית מהרסן ונתת לסוסים לברוח מן הסטנדרט הגובה שהצבת לעצמך. אלא שמיליוני קוראים ברחבי העולם ישפטו אותך על כך, יקראו ויגידו "מהמם!" רק בזכות שני הספרים הראשונים והסוף היפה שחתם את הטרילוגיה של השנה.
לאורך כל הסיפור מתעוררות שאלות לגבי עברה של קטניס, ממש כפי שבתוכניות הריאליטי, שהשפיעו על קולינס בבואה לכתוב את "משחקי הרעב", המקום ממנו צמחו המתמודדים (והמנצחים) הוא אטרקציה לתיירים. בלי סיפורים על שכונות מצוקה, קטניס מצליחה לרגש אותי בהבזקים אל העבר, אל אביה שנותר בגדר דמות מסתורית ביותר. אכן, איננו יודעים הרבה פרטים עליו ואפילו את שמו איני זוכרת, אם הוזכר, אך נדמה היה כאילו הוא אב אגדי: תומך, חושב על העתיד, דואג לפרנסת משפחתו ולחינוך בנותיו, עד שהתפוצץ לחתיכות במכרה פחם. כעת נגלה לעיננו האב הרגיש שמטפח את קטניס ודואג ללימודי הישרדותה (הרי הוא לימד אותה לצוד) ואף מלמד את בבת עינו שירי עם, אם לכנותם כך. The Hanging Tree הוא שיר עצוב על אדם שנתלה הקורא לאהובתו להצטרף אליו אל עולם המתים. כיאה לסופרת טובה, קולינס מטפחת משמעות מאחורי זה ומשקפת את סיפורה של קטניס בשיר. אחרת לשם מה הוזכר מלכתחילה? ואכן, השירים וההבזקים משיגים את מטרתם ומעוררים רגשנות מוצדקת. עם זאת, ישנו מעבר חד מדי בין רגשנות לקו המציאות המסתמן במלחמת אזרחים מכוערת נגד הקפיטול. לדעתי, היה צריך לרכך את האכזריות באותם קטעים שנוגעים לאותם "זיכרונות אשר לא יישכחו לעולם" – למרות העובדה שחדות המעבר הוא זה שהציג הבזקים מסוזן קולינס כפי שאנו מכירים אותה מהספרים הקודמים.
אשר לאכזריות, המלווה את הסדרה באופן יוצא מן הכלל, איננה יוצאת מגדרה בספר הזה, אך מופיעה בו תדירות. עם זאת, מהותו של הספר מבחינתי הוא שקטניס מגלה בעצמה צדדים חדשים, כמו איך היא נראית מבעד לעיניו של המתבונן. הרי כולם צפו בה במשחקי הרעב, וגם כשהחליטה להנהיג את המהפכה ולשאת בעול מלחמת האזרחים על גבה – תמיד נראתה בעיני עצמה כילדה, אך הצניעות הזאת מחליאה כבר, הרי את גיבורה! התעודדי! כל מה שקטניס רוצה הוא שפיטה ישוב אליה, לזכות בחזרה בחיבתו של גייל, להתמודד עם הסדר והדיוק החולני של מחוז 13 ועוד.
הדמויות משנות את פניהן באופן בלתי צפוי מראש, לנוכח האירועים בהם הם מתגוללים. זהו דבר שבהחלט אסמן לטובה בבואי לדרג את הספר, שהרי הוא משובח.
בספר ההתמקדות היא על העתיד, פעולות שעושים כדי לשנות את העתיד, בעידוד זכרונות מהבהבים מהעבר, מותו של אביה של קטניס במכרה, ושירי הילדות. אם בספרים הקודמים המילה היחידה שעלתה על בדל שפתיי הייתה "זעזוע", כעת המילה מתחלפת ל"מעשים". הם מפילים את הקפיטול, וסוגרים מעגלים בכל החזיתות: עם הקפיטול, עם גייל, עם פיטה, היימיטץ', ובעיקר עם סודות, כפי שאמר פיניק. סודות. שנשמרו מפני קטניס כל השנים, שקוננו עמוק בנפשו של פיניק, של גייל, של אנני. כל מיני יצורים קטנים שנדחקים לחזית המוח ויוצאים מדי פעם באופן מרתיע. התקפי שיגעון, אובדן תשומת לב, סיוטי לילה...
בסיכומו של דבר, תנו לי לארגן לכם את דבריי בסדר. ובכן, הדמויות כהרגלן אמינות במיוחד והטביעו בי חותם עמוק, הכתיבה מדשדשת בחציו הראשון של הספר – ורק בחלק האחרון ("התקיפה"), מהבהב ניצוץ מבורך של קולינס המוכרת והאהובה, אקשן, מתח ואהבה עד הסוף. האפילוג רגשני במיוחד, באופן מנוגד לגמרי לכל הסדרה.
אם אהבתם את הסדרה, תקראו, רק בשביל להשלים מעגל. אך זכרו – אל תצפו לסיום טרילוגיה שיעלה על השניים האחרים, מאחר וmockingjay לא עולה על hunger games וcatching fire, ואפילו לא משתווה אליהם. אבל, החשיבו את הרף הגבוה שהציבו הספרים הראשונים...
בשתי מילים: עלילה בעייתית.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על Mockingjay - The Hunger Games #3