ביקורת ספרותית על Mockingjay - The Hunger Games #3 מאת Suzanne Collins

---

ואוו. ברצינות, ואוו. לא על הכתיבה, או על העלילה, או אפילו על המקוריות, למרות שקולינס ידועה בשמה. אלא ואוו על הסוף הזה, על האומץ.

(אמנם אין פה ספויילרים ישירים, אבל בכל זאת אם אתם מתכננים לקרוא את הספר השלישי אולי עדיף להמנע מהביקורת הזאת. אין פה ספויילרים, אבל יש רמזים לגבי האווירה והסוף ולגבי הקצב של הספר השלישי... ראו הוזהרתם)

זה לא סוף טוב. זה לא סוף רע. זה לא סוף אמריקאי וזה גם לא סוף ארונופסקי-י (או: טראגי יתר על המידה. ראה ערך: סופים של סרטיו של דארן ארונופסקי).
זה סוף ריאליסטי. וזה סוף כנה וחותך, כזה שלא יכול להתעלם מהעבר ולא יכול לזייף את העתיד. זה סוף אמיתי, זה סוף אפרורי ועגמומי. היצירה הזאת מסתיימת בתו עגום ושונה לגמרי מזו שהיא התחילה בה.
ואני אומר - שאפו לקולינס. לא ציפיתי לסוף כזה... שלם, מציאותי, שנכתב בצורה כה שלווה, מונוטונית ואפילו פאסיבית ועם זאת יכול לחולל כזו סערה בקרב הקורא. ושאפו על הריאליזם שמתבטא בעיקר לקראת הסוף (והיה אולי הדבר שחסרונו היה הכי בולט בספרים הקודמים) - הנוכונות להרוג דמויות, להקריב קורבנות לשם המלחמה, לשים פס על הקוראים והדמויות האהובות ולהיפטר מכולם.

כי הספר הזה, האחרון בטרילוגיה, הוא לא הטוב בסדרה. להפך, אפשר לומר שאני אפילו אעדיף לחזור לקודמיו מאשר לקרוא אותו שוב. אין בו את הראשוניות והבתוליות של הספר הראשון, או את התזוזה והמקצב האקזוטי של השני. יש בו מלחמה קרה ומנוכרת, יש בו זמנים מונוטוניים ללא שינוי, הרבה אכזבות, הרבה עגמומיות ומעט מאוד דברים לשמוח עליהם.
חסרה לי התזזיתיות והאקשן הבלתי-פוסק של הספרים הקודמים. אבל זה מראה כמה העלילה והגיבורה, קטניס, הייתה צריכה להתבגר. כמה העולם השתנה והיא השתנתה לפיו. ולמרות שזה ספר נוער, במלחמה כמו במלחמה יש מתים, ויש דם, והרבה אהובים אובדים. וככה זה. וקולינס תיארה את האובדן, את חוסר האונים, את המחשבות האובדניות בצורה כל כך יפה, כל כך קולעת ומצלקת ועם זאת עדינה.

אילולא הפרקים האחרונים ודאי הייתי מתאכזב מהספר - מקווי עלילה מעט תימהוניים, מקצב בלתי אחיד וכיו"ב. אבל הסוף הזה סיפק אותי והותיר אותי מסיים את הדף האחרון עם לא יותר מצמרמורת עזה.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על Mockingjay - The Hunger Games #3