הרבה שנים לקח לי להגיע אל הספר הזה. לא בגלל התווית של "יצירת מופת" שתמיד מרחיק אותנו מהקריאה אלא דווקא בגלל שלא היה נוכח מספיק ביום-יום. פעם אחת דובר עליו באיזה קורס, פעם אחרת נזכרתי ותהיתי אם בכלל תורגם לעברית. ופתאום, באופן די מפתיע, גיליתי אותו בחנות הדיגיטלית של "עברית" - פלטפורמה לא חדשה אבל שעברו עליה דברים טובים לאחרונה ובינתיים יש לי לא מעט מחמאות לגביה.

מבלי להיכנס לתיאור מדוקדק של הספר, הרי הוא קצר ממילא ותיאורים ניתן למצוא בשפע, אתייחס אך ורק לאספקט אחד שלו - נקודת המבט. בניגוד לספרים אחרים המספרים את סיפורי המלחמה מנקודת מבט הירואית (ע"ע סרטו החדש של בראד פיט...או כל סרט הוליוודי אחר לצורך העניין) או קורבנית, ספרו של רמרק מביא את המלחמה "כמו שהייתה באמת" מנקודת המבט של קורבנותיה. פאול ובני כיתתו, גיבורי הספר, הם רק דוגמית קטנה של קורבנות המלחמה. קורבנות שיכולים להיות החיילים שנפגעו ממנה, משפחותיהם, אנשים שבתיהם נהרסו ובמידה לא מבוטלת האנושות כולה שסובלת עד היום מההשפעה הנוראית של מלחמות העולם הראשונה, השנייה ושלל המאבקים שהתרחשו מאז. רמרק מביא את קולם של הקורבנות באופן אמין וחסר תיווך ככל הניתן, מבלי לכפות עליהם אידאולוגיה לאומית או אחרת ומבלי להשתמש בקלישאות שחוקות בסגנון "במותם ציוו לנו...". רמרק יודע היטב שבמותם הם לא ציוו לנו כלום ושסביר להניח שמותם גם לא ישנה דבר. זוהי רוחו של הספר, רוח האמת ההיסטורית המרה שיודעת שתאוות הדם וההרג של האנושות חזקה יותר מהדחף לחיים או מכל הישג תרבותי אחר.

ומילה ממני לקוראים בספר: בספרי ההיסטוריה מופיעה גרמניה כרשע האולטימטיבי שהוביל לפרוץ המלחמה. אולי יש בכך מן האמת. עם זאת, במהלך הקריאה קורה לא פעם ולא פעמיים ששוכחים רגע לצד איזו מדינה נלחמים גיבוריו ופתאום מתגלה אמת אחרת - האמת של החיילים הפשוטים. אולי כדאי לאמץ את ההסתכלות הזו בחיילים הפשוטים, באזרחים הפשוטים, בעם, גם כשניגשים לנתח מאורעות היסטוריים ואקטואליים אחרים.

החינוך האירופי, זה שנרכש בשדות הקרב, הוא החינוך האמיתי שזכו לו גיבורי ספרו של רומן גארי. החינוך האירופי עליו מדבר גארי הוא החינוך לשנאה, לגזענות, לרצח ולאבדן. זהו חינוך שנרכש ביערות, בבורות המסתור, בכפרים הכבושים או בין הכדורים השורקים. חינוך המבוסס על שנאה תהומית ולא-רציונלית לאחר, באשר הוא אחר, ועל האדרה מושלמת של הדומה לנו.

התהליך שעובר על גיבור הסיפור הוא מעניין. אנו פוגשים אותו כילד מפוחד שנאסף על ידי הפרטיזנים לאחר העלמות אביו. לאורך הסיפור כולו נראה שהוא מגודל על ידי הפרטיזנים שעוטפים אותו ומתייחסים אליו באהדה. הוא נשלח מדי פעם למשימות קישור אך נראה שהוא עסוק יותר בהאזנה למוזיקה ובהתאהבויות מאשר במלחמה. רק בחלק האחרון של הסיפור, כאילו בשביל לסיים את הסיפור "כמו שצריך", הופך הילד לגבר כאשר הוא רוצה בדם קר חייל גרמני חסר-אונים. זהו, חינוכו האירופי הושלם.

לאורך קריאת הספר כולו לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הכבדה שרבצה עליי - האם החינוך האירופי של גארי לא מזכיר מדי את החינוך הישראלי? עד כמה תופסים השנאה, האלימות, הגזענות והמלחמה מקום בחינוך שאנו מעניקים לילדנו? בחינוך שזכינו לו אנו?

קניתי את הספר באיזה מבצע לפני כמה שנים ומאז הוא שוכב אצלי על המדף ומחכה. עברתי מספר דירות, מכרתי ומסרתי מאות ספרים ולמרות שתמיד בחרתי לקרוא ספרים אחרים במקומו, הוא נשאר על המדף. עכשיו פתאום הרגיש לי נכון לקרוא בו, ומהרגע שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק (למעט ענייני היומיום הלוחצים).

הספר מתאר את אחת התקופות המעניינות ביותר במאה ה-20, תקופה שמנקזת לתוכה את כל הדברים הרעים (גזענות, אלימות והרג בקנה מידה בלתי-נתפס) אך גם כמה דברים טובים (שחרור, מתן זכויות אדם ואזרח, אחריות חברתית ואינדיבידואלית). הספר מנתח את מלחמת וייטנאם, אך עושה זאת לא מנקודת המבט הצבאית או הפוליטית ה"יבשה" אלא דווקא מנקודת המבט של הסכסוכים הקולוניאליים, המעמדיים והחברתיים שהיא שיקפה. בפרקים השונים מתאר אלן אספקטים שונים של המלחמה ואופנים שונים בהם היא השפיעה על החברה האמריקאית, הוייטנאמית ובמידה רבה גם על התרבות העולמית כולה.

כפי שנטען פה, אמנם בנימה שלילית, אלן לא מתיימר להיות אובייקטיבי. עמדתו ברורה והוא חוזר עליה שוב ושוב - המלחמה היא תוצאה של שכרון כוח, יהירות ותאוות בצע אמריקאית. יתרה מזאת, ארה"ב לא נגמלה מהרעות החולות הללו וכיום הן מתגלמות במאבקים שהיא מנהלת במזרח התיכון (עירק ואפגניסטן למשל). אלן מפרק מיתוסים מושרשים היטב (למשל זה של תמיכת מעמד הפועלים במלחמה) ומתאר באופן חי ומעניין את המאבקים שניהלו תנועות ההתנגדות השונות. אם רוצים להתעלם מממד הזמן, אפשר לקרוא את הספר הזה כחלק מאותו מאמץ של התנגדות למלחמה ממש.

אני לא יודע אם הספר צריך להיות בכל בית, כפי שטוענים בהקדמה, אך הוא בהחלט צריך להיקרא על ידי מי מאיתנו שרואים עצמם כבעלי חשיבה ביקורתית או שואפים לכך. גם אם לא מסכימים עם הכל, הסוגיות ונקודות המבט שהוא מביא מרעננות ומובילות לחשיבה עצמאית על הנושא. מעבר לכך, הכתיבה של אלן קולחת ומעניינת והספר נקרא בנשימה עצורה ובלב פתוח. רק בשביל זה כדאי לעיין בו.

ועכשיו, עם תום הקריאה, אחזיר את הספר למדף עליו שכב בסבלנות זמן רב כל כך כדי שיוכל להמתין לפעם הבאה שארצה להיזכר שלא תמיד דברים הם כפי שהם נראים.

בספר זה מבקש גד יאיר לנתח את האופי הישראלי ולספק עשרה דיברות שלטענתו מהווים את הבסיס להתנהגות הישראלית הטיפוסית. המחקר שלו נסמך בעיקר על ראיונות שערך עם סטודנטים שלימד במסגרת התוכנית ללימודים בינלאומיים (משמע, סטודנטים מחו"ל) וגם בתוכניות אחרות, "ישראליות".

בגדול, התזה של גד יאיר פשוטה: אלפי שנות הגלות, הרדיפות והרציחות בתוספת המהפכה הציונית נגד העולם הישן הולידו התנהגויות ואופי המיוחד לישראלים. קווי אופי קולקטיבים כמו דווקאיות, התעלמות מהיררכיות, חפיפניקיות, חטטנות ועוד הם כולם תוצר של החרדה הפוסט-טראומטית הישראלית.

דווקא בגלל שהתזה כל כך פשוטה נראה כי על פניו קשה לבקר אותה, אך בכל זאת קיננו במוחי שני ספקות טורדניים לגביה.

ספק ראשון נוגע להגדרה של "ישראליות". מצד אחד יאיר מכיל בתוך ההגדרה כמעט כל זרם, דת וקבוצה אתנית שמתגוררים בארץ. כולל הפלסטינאים (אזרחי המדינה ושאינם אזרחי המדינה). משמע שיאיר נוקט בהגדרה רחבה מאוד של הישראליות ולא מצמצם אותם לשבט האשכנזי-קיבוצניקי-שמאלני. מצוין! מצד שני, הוא מציג את החרדים כאנטי-תזה מובהקת לישראלים כיוון שהם מייצגים את המסורת האירופאית שנגדה יצאה הציונות הקלאסית. ואני שואל - האם המגזרים המסורתיים, עולי ארצות צפון אפריקה, לא מסמלים יהדות מסורתית מיושנת? האם הערבים המוסלמים לא מייצגים מסורתיות דתית? מדוע הכללת כל כך הרבה זרמים מנוגדים ואף עוינים ולא מצאת מקום גם לחרדים? האם החרדים לא "נדבקו" בהוויה הישראלית אפילו רק נוכח הקיום המשותף שלהם ושל ה"ישראלים"?

ספק שני הוא ההיתלות המוחלטת בתזת הפוסט-טראומה/מהפכה ציונית. אמנם לחלק מהמקרים שהוא מציג מדובר בניתוח מעניין ויפה אך לעיתים נראה כי הוא טיפה כופה את התזה הזו גם במקומות שהיא פחות מתאימה.

לסיום, ספר יפה, מעניין וראוי. אקטואלי ומגוון מאוד (שזה מרענן בנוף האקדמי), גם אם לעיתים הוא טיפה רפטטיבי או לא חזק מספיק. שווה לקרוא, אפילו רק בשביל להכיר תזה מעניינת שנוגעת בסופו של דבר לחברה שלנו.

נ.ב. יאיר טוען שטיבו של הסטודנט הישראלי הוא להתייחס לכל דבר בביקורת, גם במקומות שהוא פחות מבין בהם. אין לו את הגישה הקשובה של הסטודנטים האירופאים או האמריקאים. אמירה שכזו יש בה כדי לסרס במידה מסוימת את היכולת לבקר את עבודתו, כיוון שכעת אני בעצם מוכיח את הטענה הזו בדיוק - וכך נכנס למעגל. אך אני בטוח שקוראי ביקורת זו יבינו את כוונתי ואולי גם את כוונת הספר.

לטענתו של ניל פוסטמן, בספר זה שנכתב בשנות ה-80, הילדות היא לא יותר מתופעה חברתית שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות וכעת החלה להעלם. זוהי טענה שהיא לכל הפחות מעניינת ויש לראות את הטיעונים שהוא מביא על מנת לחזקה.

פוסטמן מעמיד את מושג הילדות כולו על שאלת המידע והסודיות, פערי המידע שבין מה שהילד יודע כילד ומה שהמבוגר יודע (או יכול לדעת) כמבוגר. מתוך פרדיגמה זו טוען פוסטמן כי בימי הביניים לא התקיים מוסד חברתי של ילדות. הוא מסביר כי בתקופה זו, בהם התרבות היתה אוראלית ומקומית, תרבות שמבוססת על קשרים קרובים ומידע מיידי, לא התקיימו פערי מידע בין המבוגרים והילדים שכבר רכשו את השפה המדוברת. יתרה מזו, פוסטמן טוען כי היחס לילדים לא הזכיר כלל את מה שאנו רגילים לחשוב עליו וכלל, מעבר להעסקתם, גם יחס בוטה ואף מיני כלפיהם. כל זה נובע כמובן מהעובדה שלא היו סודות - המין, המילים הגסות, הבושה - כל אלו לא התקיימו בעולם של ימי הביניים ולכן לא היה טעם לחסכם מהילדים.

הנקודה שבה נולדה הילדות היא מהפכת הדפוס. מהפכה זו הביאה לשינוי הפרדיגמה דרכה התנהל העולם. עולם שהתנהל באופן מקומי ובשפה מדוברת לחלוטין הפך לעולם שמתנהל בקנה מידה גלובאלי ובשפה כתובה לחלוטין. כעת בני האדם נחלקו לשני סוגים: אלו שיודעים לקרוא ולכן עצמאיים ובקיאים בסודות האנושות ואלו שאינם יודעים לקרוא ולכן נשארים תלויים. הילדות הוגדרה כתקופת הזמן שבה מכשיר עצמו האדם לעצמאות, משמע לומד לקרוא ולכתוב, מה שנעשה בבתי הספר בסביבות גיל העשרה. כך נוצר מושג הילדות כשהוא נכון לאותם שאינם יודעים עדיין לקרוא ולכתוב ולכן הם תלויים במבוגרים שיתווכו עבורם את המציאות. תיווך כזה איפשר למבוגרים לשמור סודות, לקיים דיונים המדירים את הילדים ולקבוע את קצב התבגרותם של הילדים.

כך המשיך המצב עד המאה ה-19 עם התפתחות התקשורת החשמלית, שראשיתה בטלגרף ושיאה בטלויזיה שהפכה לנפוצה במיוחד בשנות ה-50 של המאה ה-20. התקשורת החשמלית שברה את מחסומי הידע ועברה דרך המסננות של המבוגרים. כעת מסרים מכל סוג ומכל מקום יכלו להגיע תוך שניות לכל אוזן או עין בעולם.

הטלויזיה הוסיפה לסוג תקשורת זה את המימד החזותי-שמיעתי ובכך למעשה ביטלה את הצורך בקריאה כחלק מתהליך הכניסה לסודות העולם. יתרה מזאת, הטלויזיה, שפועלת 24 שעות ביממה, צריכה עוד ועוד סיפורים ומופעים (Shows) כפי שקורא להם פוסטמן ולכן היא מאבדת לחלוטין את חוש הביקורת שלה ומפסיקה לסנן את המידע שמועבר דרכה.

אם כן המצב הוא כזה שבו הטלויזיה מציגה עוד ועוד סודות (מין, סמים, אלימות, שפה גסה וכו') לקהל הרחב שלא צריך שום מיומנות או מאמץ על מנת לקלוט אותם. כך מתחיל להסגר הפער שבין הילדים והמבוגרים, ומה שהתחיל כשיויון בתור צופים הופך לשיויון בתור מציגים כאשר ילדים מתחילים להשתתף בתוכניות ופרסומות - פעמים רבות כמין מבוגרים מוקטנים (עוסקים בשאלות של זוגיות, קניות וכו').

בנוסף מציג פוסטמן את העלמותם של סיפורי הילדים ושל משחקי הילדים הספונטניים והלא-מאורגנים לטובתן של ליגות ותחרויות מלאות לחץ. תהליך זה שבו הפער שבין ילדים ומבוגרים הולך ונסגר מוביל לאותו אבדן של הילדות, שוב - כתופעה חברתית.

מעניין לראות כי למרות שפוסטמן מציג באופן שלילי מאוד את אבדן הילדות, קשה לו להציג אלטרנטיבה. האלטרנטיבה היחידה שהוא מוצא לנכון להציג היא זו של הפונדמנטליזם הדתי או השמרנות האמריקאית. את השתי האלטרנטיבות האלו הוא מקבל באופן חלקי, כשהוא מבקש להסתייג מהאופי האלים והמיושן שלהן. למעשה, קשה לחשוב על אופן שבו נוכל לאפשר לילדים התפתחות הצמודה לטכנולוגיה ולדמוקרטיזציה של הידע ושעדיין תשמור על מושג הילדות, שרבים מבכים את "מותו".

בתור מורה אני מתלבט בשאלה זו יום יום. בינתיים אין לי תשובה אלא רק שברי רעיונות, מחשבות ואכזבות. אולי דיון פה יתחיל איזה שינוי.

בדרך כלל אני לא קורא ביוגרפיות, אבל משהו באוטוביוגרפיה (החלקית, הרי היא מתעסקת רק בתקופת הילדות והנעורים) של דה-בובואר משך אותי מיד. לקחתי את הספר ליד וכבר בעמודים הראשונים הרגשתי שיש ביננו חיבור אמיתי!
דה-בובואר כותבת בשפה יפהפיה ועשירה את מה שניתן להגדיר כ"יומנה של חנונית". מילדותה היתה ילדה חמורת סבר, שלא הסתפקה באמיתות הלעוסות שקיבלה מהוריה ומהנזירות בבית הספר ולמעשה יצאה לחיים של חיפוש אחר האמת. את החיפוש הזה עשתה באמצעות ספרים. עוד ועוד ספרים.
מאוחר יותר, בנעוריה, קיבלה החלטה מורכבת ביותר לזמנה ונרשמה ללימודי פילוסופיה, שם חיפושיה אחר האמת נמשכו.
אך במקביל לחיפוש זה היא מנהלת מסע חיפושים נוסף, החיפוש אחר הבנה ואהבה. מהחיבור עם אחותה, דרך התאהבות באיזה דודן רחוק, עבור בחברות אמיצה ומטלטלת עם בחורה טראגית בשם זאזא וכלה ביחסיה עם ז'אן פול סארטר - סימון דה בובואר מחפשת עוד ועוד אחר הנפש שתבין אותה, שתקבל אותה ושתאפשר לה להתקדם בדרכה. החיפוש שלה נוגע ללב בשל השילוב של תמימות קתולית (כיאה לחינוך שקיבלה) ופמיניזם מודרני שמביאים אותה לכדי טלטלות רבות.

הדבר שמשך אותי בעיקר בספר, שבסופו של דבר מתוארים בו חיים די בורגניים של "נערה מחונכת" שלא ביצעה מעשי גבורה או טיולים במקומות אקזוטיים, הוא יחסה להשכלה. כיום אני נתקל שוב ושוב בזלזול ויחס מעליב כלפי ילדים שמעדיפים לקרוא (חנונים), שאוהבים לשאול ולהסתקרן (חופרים) או שדמיונם מפותח ופורה (מעופפים). נראה כי כך היה היחס כלפיהם גם בילדותה של דה-בובואר. אך סימון הצעירה לא מתבלבלת ולא מתנצלת! ברור לה עוד מגיל צעיר מאוד שדרכה היא הדרך הנכונה ושהיא מחזיקה בחובה זיק של גאונות שבוא תבוא לידי ביטוי על אף הקנטותיה של הסביבה. והיא צודקת!

דבר נוסף שהיה מעניין במיוחד בספר, בתור סטודנט לפילוסופיה, היה לראות את החיים הסטודנטיאלים שדה-בובואר מנהלת בשותפות עם כמה מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 כמו מוריס מרלו-פונטי או ז"פ סארטר ובעיקר להציץ אל דרכם הפילוסופית. ד"א, לא הרבה השתנה מאז...

לסיכום, הספר מומלץ במיוחד לכל ה"חנונים" שביננו שיזכו להרגיש לפחות לרגע כאילו הם חולקים עם דה-בובואר את אותו זיק של גאונות שליווה אותה בביטחה כל חייה.

אחד השינויים המשמעותיים שהביא איתו המעבר מתרבות של שמיעה ודיבור לתרבות של קריאה וכתיבה הוא הקיבוע של סיפורים - בדיוניים והיסטוריים כאחד. אחד הסיפורים המוקדמים ביותר שהתקבע בגרסא מסויימת היה המיתוס על שובו של אודיסאוס מעשר שנות המצור על טרויה, מיתוס שזכה לכינוי "אודיסיאה".

כיום אנו נוטים להסכים כי הסיפור של האודיסאה, זה שנכתב או אוגד על ידי הומרוס, הוא הסיפור המקורי והמדויק על שובו של אודיסאוס. סיפור זה, שנכתב במקור בדיאלקט מיוחד של יוונית עתיקה, תורגם והופץ כנראה בכל שפה אפשרית והוא מתחרה בפופולאריות שלו רק בתנ"ך. אך האם אנו לא עושים עוול לתרבות שלמה של טוויית סיפורים?

ספרה של אטווד חוזר לשורשים של תרבות הסיפור האוראלי ומבקשת להציע פן אחר לעלילותיו של אודיסאוס - הפן של פנלופה, מלכתו האהובה, שנשארה מאחור לחכות לו עד שיחזור ממסעו. ומדוע לא לעשות כן? האין סיפורה של פנלופה מעניין וראוי לפחות כמו סיפורו של אודיסאוס?

ניכר כי אטווד מכירה את פרטי האודיסיאה לעומקם וגם את המחקר הענף שמתייחס ליצירה. היא נאחזת ב"עובדות" המתוארות ביצירה ההומרית ומציגה אותן מנקודת מבטה של פנלופה שנזכרת בסיפור במאה ה-21, בהיותה בשאול (שימו לב - מדובר בשאול היווני ולא בזה הנוצרי, אין שם אש וגופרית).

פנלופה של אטווד היא לוחמת פמיניסטית מהמעלה הראשונה. היא בעלת מודעות עצמית גבוהה לחוזקותיה ומגרעותיה, היא לא מתביישת להיות "נשית" ורגישה אך גם מתגאה בהיותה בעלת אופי וחכמה (כפי שמתאר אותה גם המיתוס ההומרי). היא מנוגדת בכל לבת-דודתה הלנה, שמוצגת כפאם-פטאל רצחנית וגנדרנית שנהנת לספור את גופות הגברים שנהרגו למענה ולמען שמה. יתרה מזאת, פנלופה מציגה עמדה מפוכחת, צינית ובוטה שעומדת על שלה ומנווטת באופן מדוקדק את חייה וחיי הסובבים אותה.

אטווד לא מתביישת לשזור בספר גם רגעים קלילים יותר, מלאים בבדיחות סקסיסטיות (בדרך כלל נגד גברים) והומור אנארכרוניסטי שמבוסס על נקודת המבט המודרנית שפנלופה רכשה לאורך 3000 השנים שחלפו מאז המאורעות המתוארים. בסוף היא אפילו מדגימה כיצד בלתי אפשרי להעמיד את אודיסאוס למשפט כיום על הרג המחזרים, בעיקר משום שאין לנו שום דרך לבחון את המוסר העתיק כיאות.

השיא הדרמטי של הסיפור, ואולי התפנית המרעישה ביותר שבו, הוא סיפורן של 12 המשרתות שתלה אודיסאוס עם שובו לארמון. בסיפור המקורי הן מתוארות כבוגדות שניצלו את העדרו של אדונן על מנת לשכב עם המחזרים הצעירים והנאים ולרכל על גבירתן מאחורי גבה. אטווד מתארת מציאות שונה, מציאות בה יחסה של פנלופה כלפי המשרתות הצעירות היה בחציו אימהי ובחציו חברי עמוק. פנלופה היא שביקשה מהמשרתות להסתובב בין החתנים, היא שביקשה מהן לרכל עליה על מנת לזכות באמונם וכך לרגל אחריהם והיא זו שניחמה אותן בעת שנאנסו על ידי המחזרים הגסים בהעדר מי שישמור עליהן.

נוכח המציאות שמציעה אטווד, תלייתן של המשרתות היתה חטא מוסרי מהמעלה הראשונה ויתרה מזאת - חטא אנושי. אטווד מראה כיצד נשמותיהן של המשרתות רודפות את אודיסאוס (שמצידו מנסה להתחמק מהן על ידי גלגול נשמתו שוב ושוב לגופם של הרפתקנים כושלים). הסצנות שבהן שוטחות המשרתות את טענותיהן כלפי אודיסאוס, פנלופה והעולם בכלל הן מהחזקות והנוגעות ביותר בספר כולו.

לסיכום, הנסיון הספרותי-ביקורתי של אטווד עלה יפה והתוצר מטלטל, מצחיק, מטריד ובעיקר מעורר חשיבה. אני רק מבקש מכל מי שבכוונתו לקרוא את הספר, לקרוא קודם את האודיסיאה (אני ממליץ על הגרסא של טשרניחובסקי) וקצת מהמחקרים שנעשו סביבו (לדוגמא הספר של ז'קלין דה-רומיי או זה של מוזס פינלי) על מנת לזכות להבנה מלאה יותר של הדקויות שמציעה אטווד.

ספר מעניין ומיוחד. אמנם התחלתי לקרוא אותו כיוון שחיפשתי ספר שיעזור לי לתווך פילוסופיה לילדים (דרך אגב, אם למישהו יש המלצות אני אשמח) אבל זה ממש לא מה שהמחבר מתכוון לעשות.

מאתיוס למעשה מבקש להוכיח את מה שכולנו נוטים לשכוח - חשיבה פילוסופית היא בהכרח חשיבה נאיבית שנובעת מתמימות. ומה יכול להיות יותר תמים מילד?

מאתיוס מביא בספר דוגמאות למספר שיחות שהוא, או אחרים, ניהלו עם ילדים ובהן עולות שאלות שעומדות בבסיס הפילוסופיה המערבית: שאלת האינסוף, המובחנות של העצמים זה מזה ומכאן שאלת הגוף והנפש, שאלות מוסריות ועוד. בפרקים קצרים מראה מאתיוס כיצד ניתן לפתח דיון פילוסופי מפתיע עם ילדים קטנים מאוד (גילאי 3-6 פחות או יותר).

חלק ניכר מהספר מוקדש לניגוח עמדותיהם של ז'אן פיאז'ה מחד ושל ברונו בטלהיים מאידך - שניהם טוענים כי החשיבה של הילד מתפתחת עם השנים ולכן חשיבה של ילד בוגר יותר היא בהכרח עמוקה או מדויקת יותר. מאתיוס טוען את ההפך - ככל שהילדים מתבגרים הם מאבדים (בעיקר בגלל החברה אבל גם באופן טבעי) את תמימותם וסקרנותם ולכן מאבדים את היכולת לחשוב על שאלות פילוסופיות. לראיה, סטודנטים לפילוסופיה מנסים שנים לאחר מכן לשחזר בדרכים מלאכותיות את אותה החשיבה הנאיבית שעומדת בבסיס ההגות הפילוסופית.

חווית הקריאה בספר נעימה ומעניינת. אני אישית קראתי אותו בטיסה והוא התאים לי מאוד, אבל זה לא אומר שהוא ראוי לכינוי (או לגינוי) "ספר טיסה". חבל רק שגם מאתיוס, אולי בדומה לילדים בהם הוא עוסק, נשאר ברמה מאוד בסיסית של דיון ולא מפתח אותו הרבה מעבר להוכחת הטענה שלו. האם יש משהו שיכול לעזור לנו כהורים או אנשי חינוך לשמר את התמימות של הילד? האם יש אופן מסוים שבו ניתן לגשת לילדים ולפנות לתמימות שלהם? האם היה נסיון למנף את התמימות הילדותית ללימודים פילוסופים של ממש? כל השאלות האלו נותרות ללא מענה, וחבל.

בנוסף, ישנה תחושה קצת מעיקה של מעגליות בדיון. הוא חוזר שוב ושוב אל אותן דוגמאות שבעזרתן הוא מוכיח שוב ושוב את אותן טענות, כשכל פעם הניסוח קצת משתנה. נראה כי היה ניתן לצמצם את הספר אפילו לכדי מאמר (גם ככה הספר לא ארוך כלל).

לסיכום, הספר מעניין ופותח צוהר נוסף לחשיבה על החשיבה - אבל בהחלט דרוש לו ספר המשך!

סיפורו של גדוד המילואים 101 של "משטרת הסדר" הגרמנית שהוצב על אדמות פולין בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור מבוסס ברובו על עדויות של שוטרי הגדוד עצמם שנלקחו מהם בשנות ה-60' במסגרת הנסיון הגרמני להעמיד למשפט כמה שיותר מבצעי פשעים נגד האנושות בתקופת השלטון הנאצי.

ייחודו של הספר טמון ביציאה מהפרדיגמה הרגילה: חיילים גרמנים חדורי אידיאולוגיה נאצית-אנטישמית שמתענגים על הרצח ה"מוצדק" של היהודים המזרח-אירופים המפוחדים וחסרי האונים. בספר זה מבקש המחבר למוסס את התפיסה האוניטרית של הרוצחים ולהציג את מגוון הטיפוסים שלקחו חלק במעשי הרצח. על מנת לעשות זאת הוא בוחר להתעסק דווקא במי שלא נחשב לחשוד מיידי ברצח היהודים - שוטרים, ועוד שוטרים מילואימניקים.

לבראונינג יש שתי תגליות חשובות. הראשונה היא שגם אנשי המשטרה, או באופן כללי יותר - גם מי שלא היה חבר באס.אס - לקחו חלק משמעותי בהשמדת היהודים באירופה. בין אם בתפקידי שמירה, גירוש מהגטאות אל מחנות ההשמדה או אפילו במעשי טבח של ממש - היו אנשי המשטרה חלק מובנה במערך ההשמדה הנאצי.

השנייה, ואולי המעניינת מבין השתיים, היא לא ממש תגלית כמו שהיא חשיפת צוהר למחשבות והרהורים על טבע האדם. מסתבר שהיו כ-10 אחוז מכלל השוטרים בגדוד שבאופן זה או אחר נמנעו מהשתתפות במעשי הטבח. היו כאלו שסירבו באופן מוצהר ומובהק, היו כאלו שפיתחו מחלות וקשיים נפשיים לאורך הזמן והיו כאלו שפשוט הצליחו להתחמק ברגע האמת מביצוע האקט הרצחני. הדבר המפתיע באמת הוא שמסתבר שבאף אחד מהמקרים לא ננקטה כלפי ה"משתמטים" שום סנקציה משמעתית, בטח ובטח שלא תלו אותם בכיכר העיר או ביצעו בהם משפט שדה (כפי שנהוג לחשוב שעושים במשטרים טוטאליטריים).

אם כך הדבר - מדוע רק 10 אחוז סרבו ולא יותר? בראונינג מתקשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו, ומציע מספר הצעות לפתרון. הצעות אלו לא מספקות תשובה ברורה והאמת, שטוב שכך. ההרהור האמיתי והכן בטבע האדם ומידת השפעתם של גורמים כמו חינוך, אינדוקטרינציה, קונפורמיזם, גאווה וכד' הוא המורשת האמיתית של הספר. בדומה לספרים אחרים העוסקים באי-ציות ובסוגיות הקשורות אליו, גם פה אנו נותרים בסופו של דבר עם סימן שאלה גדול סביב מידת האפשרות והרצון שלא לציית, והאופן שבו מנגנונים חיצוניים מפרקים את היכולת לאי ציות אצל האדם ה"קטן".

הקריאה בספר קולחת ומעניינת, משובצים בו ציטוטים רבים מקטעי העדויות והוא מציג באופן אמין ומודע לעצמו ולמגבלותיו את האירועים בהם הוא מטפל. לדעתי עדיף לראות בספר דווקא פתיח לדיון פילוסופי ולאו דווקא תיאור מקרה היסטורי מהסוג הקלאסי.