צרור מכתבים ככתובת על הקיר
לפעמים אנחנו מביטים לתקופה שקדמה לשואה, ושואלים את עצמנו, כיצד בתקופת זמן כה קצרה, הפכו בני אדם בעלי ערכי תרבות נעלה, ללאומניים וגזענים, המלאים בשנאה רצחנית. האם היו סימנים מקדמים שהצביעו על אסון קרב, ככתובת על הקיר?
מען לא ידוע, הוא רומן מכתבים בדויים, אותם כתבה הסופרת אמריקאית קרסמן טיילור, בשנת 1938, במטרה להעיר את הציבור האמריקאי לנעשה באירופה, לאסון העומד להתרחש. האם אכן הייתה כתובת על הקיר שטיילור קלטה, ואותה היא ניסתה באמצעות ספרה להעביר לקוראיה האמריקאים? האם מילה כתובה של סופר, יכולה באמת להשפיע על הקוראים בכדי שישנו את גישתם, שבאותה עת הייתה ברובה בדלנית ואדישה לנעשה באירופה?
ההתייחסות לספר מען לא ידוע, מציבה שאלה נוספת, על מקומה של הספרות, אז והיום. היסטוריון מתאר לנו תמונה גדולה על אירועי העבר, בצורה אקדמית וקרה. ספרות יוצרת הזדהות רגשית, לעתים היא עכשווית, מניעה להבעת עמדה מוסרית. האם מסופרים ומספרים מצפים עדיין להיות המצפון והמצפן האנושי? האם אנחנו עדיין מקווים שיגעו בנושאים מעוררי מחלוקת ויעוררו אותנו למחשבה המחייבת נקיטת עמדה מוסרית ולקיחת אחריות?
השאלות הגדולות האלה עלו בקרבי, שהתחלתי לקרוא את הספר הזעיר מען לא ידוע, האם הצפיות והמחשבות הנוגעות בו מוגזמות?
העלילה פשטוה ושטוחה, כרישום מינימליסטי, אך בזה כוחה, בניסוח המדויק והנוגע. טיילור התמקדה בשתי דמויות, באמצעותן היא מתארת ניואנסים דקים, במדיום יחסית מוגבל - מכתבים, המעוררים געגועים לעולם של בולים ומעטפות, המזכיר צרור מכתבים דהוי הקשור בסרט המתגלה לפתע וחושף את העולם שהיה, המצליח להפתיע אותנו באמצעות זווית התבוננות ייחודית ואישית.
מרטין שולזה ומקס אזנשטיין, הם חברי ילדות גרמנים במוצאם, המתגוררים בסן פרנסיסקו, שותפים לגלריית אמנות מצליחה. מרטין הגרמני הוא איש משפחה, חברו מקס היהודי רווק. חברותם נשמרת למרות שלמרטין איש המשפחה, היה רומן עם גריזל אחותו הצעירה של מקס, שחקנית שנותרה באירופה בכדי להמשיך להופיע בתיאטראות גרמניים. מרטין ומשפחתו חשו געגועים לנופים ולתרבות הגרמנית והחליטו לחזור לגרמניה, תוך הבטחה הדדית כי החברות ביניהם לעולם תמשך. מרטין הבטיח למקס לסייע לגריזל, החייה בעולם בו השמיים מתקדרים והופכים מסוכנים ליהודים.
בהתכתבות בין השניים, במהלך שנתיים בין השנים 1932, ל- 1934, מחלחל למכתבים השינוי שגרמניה עוברת ואתו השינוי שעובר מרטין שולזה, מליברל איש העולם, הוא הפך לנאצי נלהב, המעריץ את היטלר ואת האידאל הלוחמני והרצחני שהוא מייצג, מרטין משנה כלאחר יד את ערכיו ובוגד בערכיו ובחברו הטוב ביותר.
הספר הזה הוא תיאור אנטומית קריסת התרבות האנושית, קריסת ערך החברות, על רקע העובדה שמרטין כה בקלות הצליח לשנות את עורו ודעותיו, ולהפוך לאדם גזעני שונא יהודים, באופן שהוא בקש להתרחק מחברו, כביטוי לדעותיו החדשות ולאופורטוניזם, שהיה תוצר לכדאיות שהמשטר החדש יצר למי שחבר אליו, ומנגד לסנקציות בהן הוא נקט למי שהתנגד לו.
הספר הזה, הוא כתב אשמה לגרמנים, כמי שטענו ברובם כי לא ידענו על השואה, הוא טוען שעליית הנאצים לשלטון והשואה, לא היו אפשריים, ללא בסיס אידאולוגי רחב של ההמונים שהאמינו ותמכו בנאצים. הוא מתאר גם אנטומיה של אומה הנסחפת לטירוף, הנשטפת בדמגוגיה ותעמולה המושתת על שנאת האחר, ועל יצירת אויב מדומה.
הספר הזה, עדיין רלוונטי, כאזהרה לשקיעה אפשרית של התרבות האנושית, לאופן בו העולם שלנו עלול להשתנות מול עיננו והנה עוד רגע הוא יהפוך למפלצתי, ואלי הוא יגרור שוב את האנושות לכאוס ואכזריות חסרת תקדים. שאלה רלוונטית, נוכח חוסר הביטחון, עליית הלאומנות והגזענות בעולמנו, ומצד שני הבדלנות שהעולם לעתים רבות נוקט.
הספר הזה, מטריד ויוצר אי נוחות, לעתים הוא מעורר כעס ועצב, לעתים הוא גורם להרגיש בחוסר אונים. הסוף שלו לא צפוי, והוא לכאורה מעודד נקמה, אך הוא מעורר למחשבה על מה שהיה, ואולי עשוי לחזור כתבנית התנהגות אנושית, במצב בו אני לא בטוח שסופרים כאנשי רוח ינסו, או יוכלו להשפיע עלינו. האם יש עוד מקום בעולמנו לספרים וסופרים המעוררים לתודעה חברתית ופוליטית?
