סיפורים של סופרים גרמנים העוסקים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה אינם נפוצים פה נראה לי. בעיקר, כנראה, כי יש רתיעה מלחשוב על סבל של גרמנים, שאינו בהקשר של השואה שלנו. וגם כי הרבה מהישראלים אינם רוצים כלל להתייחס לגרמנים כאל אנשים שסבלו בכלל במלחמה ההיא. כי מה יכול להיות סיבלם לעומת השואה שלנו? אולי דווקא בגלל מיעוט הספרות בנושא הזה הספר מעניין וגורם לחשוב (אם כי אני בטוחה שהוא לא ישנה את עמדתו המגובשת של איש).

הסיפור מסופר על ידי ילד ששמו אינו ידוע שנולד אחרי המלחמה לזוג הורים שברחו בשנת 1945 מהכפר בדרום מפני הצבא האדום שנלחם בנאצים ועל הדרך עשה זוועות באוכלוסייה הגרמנית בה נתקל - בעיקר בנשים, כמובן. אמו של המספר חוותה אונס (המקרה...) ואיבדה באותו זמן את תינוקם, בן שנה וחצי, ובני הזוג מחפשים אותו מאז בלי הצלחה. הבית בו הם מגדלים את בנם השני הוא בית קודר ועצוב, כשהילד שנולד להם אחרי המלחמה אינו מפצה אותם על בנם האבוד, ומהיותו ילד בשר ודם גם גורם להם לכעוס ולהתאכזב, בניגוד לילד ההוא, האבוד, שתמיד יישאר התינוק הצוחק מהתמונה היחידה שצולם בה, והוא לא יכול לגרום שום אכזבה להוריו. הילד המספר מתאר את החיים המשמימים שנגזר עליו לחיות - חיים של בושה ואשמה, ופחד גדול שמא התינוק ההוא, האבוד יימצא והוא יידרש לחלוק איתו את המעט שיש לו.

הסיפור כתוב מצויין. לעתים קרובות התלבטתי בין לפרוץ בצחוק לבין לעצור את הנשימה בבעתה. הוא הצליח לגרום לי לרגשות סותרים מה שאינו טריוויאלי כלל. בעיקר כי הוא כותב בשפה פשוטה כמו ילד שאינו מבין חצי מהדברים שהוא כותב עליהם, וגם כי אין שום זיוף בכתיבה שלו. יש בו תאור מצמרר של מערכת בדיקות שנעשו לבני המשפחה כדי לבדוק האם אחד הילדים האסופים הוא הילד האבוד. מערכת הבדיקות הזו מכילה גיבוב של "שפה מדעית" שכולה הבל, וברור לאיזה "בדיקות מדעיות" רומז הסופר. יש שם קטע מצחיק, בו בני המשפחה מאחרים 10 דקות לפגישה עם הפרופסור הנכבד המנהל מעבדת בדיקות. "אנחנו רשומים ביומנה" מעירה הלבורנטית "בשעה שתיים בצהריים, ולא בשעה שתיים ועשרה בצהריים" וכשההורים ממלמלים התנצלות היא מודיעה להם שהפרופסור עדיין לא הגיע, אבל הוא יגיע עוד מעט... ויש גם תאור מצמרר של הילד כשבגלל מות בן משפחה הוא נאלץ לענוד סרט שחור על הזרוע: "היה לי מוות על הזרוע, המוות הוא מחלה, הוא היה מידבק ואף אחד לא רצה להידבק ממני..." וגם כאן די ברור למה רומז הסופר.

הספר עניין אותי מאד. גרם לי לחשוב עליו הרבה. מרתק להתבונן על מה שהורגלנו לחשוב עליו בדרך מסויימת, מזווית אחרת.ריתק אותי להבין שבכל הכיאוס המפלצתי שקרה באותה תקופה זוועות מחרידות עדיין נחבאות בצללים, ואשמה, בושה כאב ודיראון הן תופעות מהם סבלו קרבנות רבים משחשבתי, מהאסון הממאיר שהחשיך את המין האנושי.

זה ספר רזה. הוא כתוב בשפה רזה, הסיפור רזה וגם, מפאת אורכו (112 עמודים), הוא, פיזית, רזה.

שפה רזה אני אוהבת. גם לקוניות. אני מרגישה שמכבדים אותי כאשר מציגים בפני מציאות בלי פרשנות רבה. העדרן של מילים מרגש אותי פעמים רבות יותר מאשר קיומן. אבל כדי שזה יצליח נדרש מינון מדויק. כאן, למרות שמדובר בסופר גרמני, זה לא מספיק מוקפד.

והסיפור, יש לו סיפור. הגיבור הוא ילד להורים שנמלטו מפני הרוסים מפרוסיה לכיוון מערב ב 1945 ותוך כדי כך איבדו את בנם הבכור. הספר הוא מונולוג של הילד שנולד לאחר המלחמה, וחי בבדידות רבה בבית עגום ושקט, כבן למי שלא הצליחו להתגבר על אובדן ילדם הראשון. על הכריכה האחורית כתוב שהסיפור מטלטל ונוגע ללב. הוא לא נגע לליבי. לא כי גרמנים. הוא פשוט לא כתוב ככה. אפילו מידה מצומצמת של הזדהות לא חשתי, ומציאות כזאת, שיש בה אובדן ילד, בדרך כלל מעוררת בי משהו מזה.

אני חושבת שהעדר ההזדהות מאפשר להסתכל על הסיפור הזה באופן מאד שכלתני. גם שיפוטי. זה ספר רווי אשמה. גם אשמה שהילד מתאר לכל אורך הספר, בעצם על כך שהוא קיים, על כך שהוא מרגיש, וגם אשמה שאנחנו מטילים על ההורים שלו.

ברוב הביקורות שקראתי דיברו על אלגוריה בין הילד הזה לבין הדור שנולד בגרמניה לאחר המלחמה, תחושת האשמה שלהם עקב מעשי הוריהם והאשמה שמוטלת על ההורים. זה מסתדר מצויין, רק שהסיפור הזה של אח שאבד תחת הבריחה הוא סיפורו האישי של טרייכל, כך שאין לי מושג אם הוא באמת התכוון לקחת את זה לשם. אולי כן. אני, על כל פנים, התייחסתי לזה בתחילה כאל סיפור אישי, ורק בעקבות הביקורות התחלתי להתבונן בהיבטים האלה. יחד עם זאת, במהלך הקריאה ישנן סיטואציות בהן הסימבוליות וההקשר לנאציזם בולטים, גם אם מנסים להתמקד במישור האישי.

אם אני ממליצה? אני לא יודעת. אין פה איזו חוויית קריאה מענגת, אבל הוא נחשב חשוב כחלק מהשיח הגרמני על המלחמה ואחרית הדבר של חנן אלשטיין, המובאת בספר, מאד מעניינת. פרט לזה, נראה לי שזה ספר שזוכרים.

מאחורי השפה הלקונית, החזרות המעצבנות והדמויות שאינן מעוררות שום הזדהות מסתתר עולם שלם, שצריך להשקיע טיפה כדי להיכנס אליו. הסיפור בעיני הוא לא על המצוקה הגרמנית במלחמת העולם השניה ואחריה, אלא במידה רבה על מה שהביא לזוועות ואולי לא השתנה באמת אחרי נפילת הרייך השלישי: נוקשות, חוסר חמלה, התרפסות בפני בעלי השררה, ניכור בתוך המשפחה הגרעינית. ולאורך הספר מלווה את כל אלה הנסיון הנואש לזהות את הילד האסופי כבן האובד - באמצעים פסוודו-מדעיים שהיו יכולים להיות מגוחכים ומצחיקים אם לא היה מדובר בתורת הגזע בכבודה ובעצמה.
אחרית הדבר של חנן אלשטיין מחכימה ומעניינת. ממנה למדתי בין השאר שהסופר נחשב בעיני חלק מהציבור "אוייב של גרמניה".

רשה לי עם ספרים שדנים בסבל הגרמני שלאחר מלחמת העולם השניה. קשה לי לגלות אליהם סימפטיה. ולכן הספר הזה סיקרן אותי ואכזב אותי. הסיפור קטן מאד ויכול היה להיות מרגש אם היה קורה במדינה אחרת. לפחות אותי.