---זהירות! ספויילרים!---

ספרון קצרצר שהומלץ לי כבר מזמן והגעתי אליו לבסוף ביום השואה האחרון. חלופת מכתבים בין שני חברים קרובים ושותפים עסקיים, המתנהלת בין השנים 1932-1934: שניהם גרמנים, האחד יהודי, מקס, והשני לא, מרטין. לשניהם גלריה משגשגת לאמנות בארה"ב אך עקב ירושה המתגלגלת לידיו חוזר מרטין לגרמניה, אך ממשיך להתכתב עם שותפו וחברו הקרוב, שממשיך לנהל את העסק. הימים הם שנות ה-30' של המאה הקודמת ומרטין שזה מקרוב שב מופתע וכואב את המצב הכלכלי הגרוע של ארצו האהובה. הוא חולק עם חברו את דאגותיו ורגשותיו ולאט לאט מפציעה במכתביו תקווה חדשה, מנהיג הופיע, איש מעשה, שיציל את גרמניה מעונייה ומצוקתה וישיב אותה לגדולת העבר.
דרך המכתבים הקצרים אנו חווים את ההתרחקות בין החברים, את האכזבה והזעזוע של החבר היהודי ואת ההתלהבות והיהסחפות של הגרמני אחרי המנהיג החדש וערכיו, השונים כל כך מכל מה שהוא האמין בו בעבר. בינתיים, מקס חושש לגורלה של אחותו הצעירה, השחקנית היפהפיה שלא שועה לכל בקשותיו והפצרותיו ונשארת בגרמניה. הוא מבקש ממרטין, שאף ניהל איתה בעבר רומן, לדאוג לה ולעזור לה בשעת הצורך. אך החבר, שכעת ניתן לכנותו חבר לשעבר מתנכר לבקשת העזרה וכאשר היא מידפקת על דלתו הוא משיב פניה ריקם. וכי כיצד יוכל לסכן את מעמדו ומשפחתו למען יהודייה, והרי הבית מלא ילדים ואשתו עוד מתאוששת מלידתו של אדולף הקטן...

זוהי נקודת השבר ושיא ההתבהמות וההתנוולות של החבר בצד הגרמני, כעת ניתן לומר נאצי, של המתרס. אך האלימות והאכזריות אינה עוצרת שם. בכאבו ובמצוקתו הופך גם החבר היהודי עדין הנפש לנוקם אכזר ואטום לכל תחינה ובקשה. הוא נחוש לנקום את מות אחותו ולהרוס את אויבו ואת כל מה שיש לו. כך שהאלימות, הגזענות והאימה חוצים את האוקיינוס ומשחיתים את הקורבן, כמו גם את הפוגע. שני הצדדים נשרפים באישה של הלאומנות והגזענות הנאצית ולבסוף לא נותר דבר.

זהו טקסט קצרצר, הבנוי במתכונת של מכתבים, לכן קיימים פערים רבים שעל הקורא, כמו גם על מקבל המכתב להשלים. מה קרה בינתיים? איך חל השינוי הנוראי? מה חשב הכותב? איך ייתכן? חוזקו הגדול של הטקסט, מלבד צניעותו וחוסר היומרה שבו הוא ההבנה של המצב ההיסטורי והיכולת הכמעט נבואית של הכותבת, פרסומאית מניו יורק, להבין ולנבא את המתחולל בגרמניה. לדבריה היא שמעה על הנעשה מסטודנטים אמריקניים שחזרו מלימודים בגרמניה (?!) ולכן היא כתבה את הסיפור בכדי להזהיר ולעורר. הסיפור אכן פורסם בהצלחה מרובה בכתב העת "סטורי" ב-38' ובפורמט של ספר ב-39' אך הוא לא הזהיר ולא עורר. כנראה שכאז כן עכשיו מי שרוצה לדעת יכול לדעת, ומי שלא אז לא.

50 עמודים זה כל הספר. 50 גוונים של סגירות, אפלה, אימה.
ספר שהתפרסם ב-1938, כשכבר ידועה היתה האימה של המשטר הנאצי. אבל הספר מדבר על שנה ורבע בחייהם של מרטין ומקס. מרטין הוא הצד הגרמני ומקס היהודי, שניהם שותפים בגלריה לאמנות בסן פרנסיסקו.
השנה היא 1932, חודש לפני העליה הדמוקרטית, יש להדגיש, של הנאצים לשלטון. מרטין שב למולדתו ורוכש בית מהודר במחיר מציאה, 30 חדרים ועשרה משרתים. הוא מדגיש את מזלו הטוב לפני חברו מקס במכתב שנשלח אליו. ההדגשה על המזל הטוב נובעת מבעיותיה הכלכליות הקשות של גרמניה.
כל הספרון הזה מורכב ממכתבים העוברים בין השותפים לגלריה וכיצד מתפתחת לה זיקתו של מרטין הנאור לשלטון הגרמני הנאצי. זיקה שגוררת מעשה.
לכאורה, בקושי 15 מכתבים בין השותפים החברים. אלא שהאימה מזדחלת וגדלה לנוכח השתנותו של מרטין, ובמידה מסויימת גם של מקס היהודי. קשה לא לגלות פרטים בספרון דקיק שכזה, אבל מקרה מסוים מאיץ את המהלכים וכל מי שחווה את השואה במישרין או בעקיפין, חש עור ברווז ואימה המזדחלת בעורף.

זהו ספרון שהוא למעשה חלופת מכתבים בין שני חברים האחד הוא יהודי-אמריקאי ששמו מקס אייזנשטיין והשני הוא גרמני-אמריקאי בשם מרטין שחזר עם משפחתו המורחבת לגרמניה ולא גר יותר בארצות-הברית. חלופת המכתבים מתחילה בשנת 1932 חודשים ספורים לפני עלייתו של היטלר לשלטון ותחילתו של האבדון שהיטלר גרר את גרמניה אחריו וכך גם את העם שלנו לשואה ועשרות מיליונים של אנשים מעמים אחרים אל סופם המר. מרטין ומקס היו חברים טובים וחונכו יחדיו על ברכי הדמוקרטיה האמריקאית, ידידים בנפש בעלי תחומי עניין משותפים. אפילו אם בשנות ה-30 החברה האמריקאית לא הייתה מושלמת או העניקה שוויון אמיתי לכל אזרחיה, היא הרי עדיין לא התקרבה לרמת הקיצוניות של המשטר הנציונל-סוציאלסטי הגרמני שלא ראה דבריו לנגד עיניו מלבד התעצמותה של גרמניה. באותה תקופה של שנות השלושים בגרמניה היה רדיו לכל משפחה לשם מטרת העברת המסר של המפלגה לכלל הגרמנים היטלר ידע למשוך אנשים ללכת בעקבותיו אבל הוא השתמש בכישרון הדיבור שלו ובמצב הכלכלי והלאומי העגום של גרמניה לשם השגת המטרות המעוותות שלו ככה גם רבים נסחפו אחריו. הרי ככה תמיד היה המצב להרבה אנשים נוח להשלים עם הצד החזק ולא להתנגד ורק המעטים נוהגים כנגד הזרם ומוקפים בלהבות של שנאה. הכי מדכא זה שתמיד יהיו אנשים שיאמינו בצדקתה של כל מטרה ואותם ניתן ללוש ולעצב כמו פלסטלינה.

זהו בסך הכל סיפור ששופך אור על כמה קל להוביל אנשים בשולל אחרי משטרים שמציעים עתיד חדש, סיסמאות קליטות וכדומה ומה יכול לקרות כאשר מפיצים כל-כך הרבה שנאה ובו זמנית נאחזים בכל הכוח בתקווה אבודה. נוח לראות בשואה אירוע שכבר חלף נוח לחשוב ולפנטז שהנה ומצב כזה כמו השואה לא יחזור יותר אבל כל החרם והשנאה הזאת שקיימים כלפי מדינה שמנסה להתגונן, מדינה שלא ניתנת לה הרשות להכריע ולנצח מלחמות, כל התחושות המעורבות העולות בכל כך הרבה אנשים שרק שומעים את המילה 'ישראל' כל אלו הרי מוכיחים שאין גבול להפתעות. מעניין ומותח 4 כוכבים.

הסיפור הזה, שיצא לאור ב 1938 עוסק בנקודה קטנטונת ורבת משמעות בשאלה איך מיליוני אנשים הפכו בזמן קצר למפלצות. אנשים תרבותיים, חובבי אומנות ומוסיקה, המוכנים לקבל התעללות באנשים אחרים. בלי להטיל ספק, בלי לחוש אמפתיה, בלי ששום דבר ממהותם הקודמת יעצור רגע לחשוב "זה אני?"

מדובר ב 18 מכתבים ומברק אחד, שכתבו זה לזה שני שותפים עסקיים שהאחד מהם, מרטין, חזר עם משפחתו לגרמניה, מולדתו, והאחר, מקס, נשאר בסאן פרנסיסקו והמשיך לטפל בגלריה המשותפת ולכתוב מכתבים מתגעגעים לחברו. המכתב הראשון נכתב בנובמבר 1932 התאריך על המעטפה של המכתב האחרון - שלא הגיע ליעדו - הוא מרץ 1934. בתוך תקופה בת פחות משנתיים משתנים שני השותפים - החברים ללא הכר. מרטין הליברל נעים ההליכות עובר ממצב של מתבונן מבחוץ על מולדתו מוכת המחסור למצב של מזדהה עם השלטון החדש ומטרותיו, ומקס הופך מחבר מתגעגע שאינו מאמין למקרא עיניו לנוקם זועם עיוור וחרש לכל, פרט לנקמה.

קרסמן טיילור כתבה את הסיפור ב 1938 והוא פורסם בכתב העת "Story" ועורר התרגשות מיידית. הימים היו ימי טרום מלחמה, בארה"ב היתה תנועה בדלנית שהטיפה לאי התערבות במה שקורה באירופה. הסיפור מבוסס על ארוע אמיתי, כתוב בפשטות ובבהירות, ומעביר את המסר בעוצמה.
אנחנו מכירים, כמובן, סיפורים הרבה יותר מפורטים ומזעזעים מהסיפור הקטן הזה. הייחוד שבו הוא שהוא מנסה - ומצליח עד כמה שסיפור פרטני על שני אנשים יכול להצליח - לענות על השאלה "איך...?" איך נדבקו אנשים טובים, אנושיים ומתורבתים במגפה שהפכה אותם למפלצות, ואיש לא מצא חיסון נגדה.

צרור מכתבים ככתובת על הקיר

לפעמים אנחנו מביטים לתקופה שקדמה לשואה, ושואלים את עצמנו, כיצד בתקופת זמן כה קצרה, הפכו בני אדם בעלי ערכי תרבות נעלה, ללאומניים וגזענים, המלאים בשנאה רצחנית. האם היו סימנים מקדמים שהצביעו על אסון קרב, ככתובת על הקיר?

מען לא ידוע, הוא רומן מכתבים בדויים, אותם כתבה הסופרת אמריקאית קרסמן טיילור, בשנת 1938, במטרה להעיר את הציבור האמריקאי לנעשה באירופה, לאסון העומד להתרחש. האם אכן הייתה כתובת על הקיר שטיילור קלטה, ואותה היא ניסתה באמצעות ספרה להעביר לקוראיה האמריקאים? האם מילה כתובה של סופר, יכולה באמת להשפיע על הקוראים בכדי שישנו את גישתם, שבאותה עת הייתה ברובה בדלנית ואדישה לנעשה באירופה?

ההתייחסות לספר מען לא ידוע, מציבה שאלה נוספת, על מקומה של הספרות, אז והיום. היסטוריון מתאר לנו תמונה גדולה על אירועי העבר, בצורה אקדמית וקרה. ספרות יוצרת הזדהות רגשית, לעתים היא עכשווית, מניעה להבעת עמדה מוסרית. האם מסופרים ומספרים מצפים עדיין להיות המצפון והמצפן האנושי? האם אנחנו עדיין מקווים שיגעו בנושאים מעוררי מחלוקת ויעוררו אותנו למחשבה המחייבת נקיטת עמדה מוסרית ולקיחת אחריות?

השאלות הגדולות האלה עלו בקרבי, שהתחלתי לקרוא את הספר הזעיר מען לא ידוע, האם הצפיות והמחשבות הנוגעות בו מוגזמות?

העלילה פשטוה ושטוחה, כרישום מינימליסטי, אך בזה כוחה, בניסוח המדויק והנוגע. טיילור התמקדה בשתי דמויות, באמצעותן היא מתארת ניואנסים דקים, במדיום יחסית מוגבל - מכתבים, המעוררים געגועים לעולם של בולים ומעטפות, המזכיר צרור מכתבים דהוי הקשור בסרט המתגלה לפתע וחושף את העולם שהיה, המצליח להפתיע אותנו באמצעות זווית התבוננות ייחודית ואישית.

מרטין שולזה ומקס אזנשטיין, הם חברי ילדות גרמנים במוצאם, המתגוררים בסן פרנסיסקו, שותפים לגלריית אמנות מצליחה. מרטין הגרמני הוא איש משפחה, חברו מקס היהודי רווק. חברותם נשמרת למרות שלמרטין איש המשפחה, היה רומן עם גריזל אחותו הצעירה של מקס, שחקנית שנותרה באירופה בכדי להמשיך להופיע בתיאטראות גרמניים. מרטין ומשפחתו חשו געגועים לנופים ולתרבות הגרמנית והחליטו לחזור לגרמניה, תוך הבטחה הדדית כי החברות ביניהם לעולם תמשך. מרטין הבטיח למקס לסייע לגריזל, החייה בעולם בו השמיים מתקדרים והופכים מסוכנים ליהודים.

בהתכתבות בין השניים, במהלך שנתיים בין השנים 1932, ל- 1934, מחלחל למכתבים השינוי שגרמניה עוברת ואתו השינוי שעובר מרטין שולזה, מליברל איש העולם, הוא הפך לנאצי נלהב, המעריץ את היטלר ואת האידאל הלוחמני והרצחני שהוא מייצג, מרטין משנה כלאחר יד את ערכיו ובוגד בערכיו ובחברו הטוב ביותר.

הספר הזה הוא תיאור אנטומית קריסת התרבות האנושית, קריסת ערך החברות, על רקע העובדה שמרטין כה בקלות הצליח לשנות את עורו ודעותיו, ולהפוך לאדם גזעני שונא יהודים, באופן שהוא בקש להתרחק מחברו, כביטוי לדעותיו החדשות ולאופורטוניזם, שהיה תוצר לכדאיות שהמשטר החדש יצר למי שחבר אליו, ומנגד לסנקציות בהן הוא נקט למי שהתנגד לו.

הספר הזה, הוא כתב אשמה לגרמנים, כמי שטענו ברובם כי לא ידענו על השואה, הוא טוען שעליית הנאצים לשלטון והשואה, לא היו אפשריים, ללא בסיס אידאולוגי רחב של ההמונים שהאמינו ותמכו בנאצים. הוא מתאר גם אנטומיה של אומה הנסחפת לטירוף, הנשטפת בדמגוגיה ותעמולה המושתת על שנאת האחר, ועל יצירת אויב מדומה.

הספר הזה, עדיין רלוונטי, כאזהרה לשקיעה אפשרית של התרבות האנושית, לאופן בו העולם שלנו עלול להשתנות מול עיננו והנה עוד רגע הוא יהפוך למפלצתי, ואלי הוא יגרור שוב את האנושות לכאוס ואכזריות חסרת תקדים. שאלה רלוונטית, נוכח חוסר הביטחון, עליית הלאומנות והגזענות בעולמנו, ומצד שני הבדלנות שהעולם לעתים רבות נוקט.

הספר הזה, מטריד ויוצר אי נוחות, לעתים הוא מעורר כעס ועצב, לעתים הוא גורם להרגיש בחוסר אונים. הסוף שלו לא צפוי, והוא לכאורה מעודד נקמה, אך הוא מעורר למחשבה על מה שהיה, ואולי עשוי לחזור כתבנית התנהגות אנושית, במצב בו אני לא בטוח שסופרים כאנשי רוח ינסו, או יוכלו להשפיע עלינו. האם יש עוד מקום בעולמנו לספרים וסופרים המעוררים לתודעה חברתית ופוליטית?

"קראת את זה"? האחיינית שלי הושיטה מולי ספרון רזה וקטן. הסתכלתי. "לא" עניתי לה. "את חייבת לקרוא" היא ענתה. "טוב, אקח אותו הביתה" עניתי. "לא. אותו אני לא מוציאה מהבית"! ככה, בשניה אחת, נעלמו להן 24 שנים של נדיבות ונתינה, של כל דבר, כמעט לכל דיכפין. "אתם פה עד הערב", היא המשיכה, "יש לך זמן". וככה יצא שבמקום להתעדכן ברכילות המשפחתית או סתם להביע דעות על הנעשה בארץ ישבתי בצד וקראתי את הספרון הזה, שהוא מסמך מזעזע על התגלגלותו של הרוע. כשהבנתי אחרי הקריאה שהספר הזה יצא לאור עוד ב- 1939 נדהמתי. כי אם זו דרכו של עולם, ובעיקר של בני אדם, לא לעשות דבר כשהרוע משתולל ברחובות, בשביל מה אנחנו בכלל צריכים לחיות? איזה טוב אפשר למצוא בחיים שלנו? ויותר מכך, מתי באמת אנחנו צריכים להתערב כשאנחנו נתקלים בעוול שנעשה למישהו אחר?
אני מכירה מקרים שאדם מסויים ניסה לעזור ולבסוף חטף את "האש" בעצמו (ופתאום חשבתי שלאחרונה יש גם מי שחוטף אש אמיתית של ירי) ובכלל, האם לגשת לאדם השוכב בצד הדרך? אולי הוא צריך עזרה ואולי הוא סתם שיכור או מסומם שעדיף להתרחק ממנו. ניסיתם פעם לטלפן למשטרה כשראיתם אדם כזה? הם בכלל לא מגיעים. הייתי עדה פעם לאדם שהתעלף בתחנת אוטובוס. אדם אחר טילפן להזמין אמבולנס. כמה שאלות וכמה טירטורים הוא היה צריך לעבור עד שהאמינו לו ושלחו אמבולנס.
אז אלוהים יקר שלי, אולי במקום "חכמת ההמונים" תן רק תבונה לבני האדם הקטנים. שיוכלו להושיט עזרה כשצריך.

את הספר הצנום והקצר הזה קראתי לאחר יום השואה, קבלתי אותו מאחת החברות באתר, ואילולי כך אולי לא הייתי נחשף לספר, ועל כן מגיעה לה בהזדמנות זו שוב תודה. יש אמת מאחוריו, ובבסיסו, הוא חליפת מכתבים בין שני שותפים לעסקים האחד יהודי אמריקני והשני גרמני שמצליחה להדהים ולזעזע ומראה איך חברים טובים הופכים פתאום יום אחד לאויבים, והכל בשם תחייתה מחדש של האומה הגרמנית המונהגת בידי הצורר היטלר.

לרגל הוצאתו לאור מחדש בשנת 1992 (הראשונה בשנת 1938) אמרה טיילור:"מה שקורה היום מפחיד אותי מאוד, השואה הראתה לכולנו מה יכול לקרות כאשר מפיצים כל כך הרבה שנאה". נראה לי, שלא אחטא אם אומר, שהרלוונטיות שלו רק עלתה עם השנים.

מן הראוי לדעתי שהספר יהייה על המדף של כל אחד ואחד, ועל כן הייתי אף מרחיק לכת ומציע לשלב אותו כבר בתוכנית הלימודים בבתי הספר.

ספר זה מטלטל.ספר זה עוכר שלווה,ספר זה מחזיר את הקורא אל ימיו הראשונים של השלטון הנאצי.
למרות היות המשטר הנאצי בחיתוליו שטיפת המוח המרעילה איננה מבזבזת את זמנה,היא מפעמת בלב רבים, מחזקת את מעמדה אט אט.
הספר מתאר חליפת מכתבים בין יהודי אמריקאי אל גרמני -אמריקאי לשעבר, שניהם חברי נפש האוהבים אחד השני אהבה יוקדת וכך גם משפחותיהם.
שני המכתבים הראשונים רווי אופטימיות ,נכתבים בשמחה ובאושר אך אל תשגו,זו רק מסכה,העמדת פנים.
ככל שאנו מתקדמים בקריאה,אנו למעשה למדים כי אין זה המצב,אנו נחשפים אל לב ליבו של הגז הנאצי הרעיל וכיצד הוא משפיע על המצוים בקרבתו ואיזו השפעה מסוכנת גז זה טומן בחובו.

אל תפספסו ספר זה,המציג את ניצני הרוע,את אותם הניצנים שבסופו של דבר יהרסו מדינות רבות.

זהו ספר קצר ביותר, עד כדי כך שבלעתי אותו בנסיעת רכבת אחת לעבודה. הוא קצר במלל אומנם, אבל מצאתי את עצמי חושבת עליו הרבה במהלך היום. הספר בעצם הוא חליפת מכתבים בין שני חברים ותיקים ממוצא גרמני, שעבדו יחד בארה"ב, והמכתבים מתחילים לאחר שהגרמני הלא יהודי חוזר לגרמניה ואילו היהודי נשאר בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. דרך המכתבים אנו בעצם רואים את השינוי שחל בחבר בגרמניה בעקבות עלייתם של הנאצים. אני חושבת שהסופרת השכילה להשתמש במבנה של מכתבים, וכך הראתה ניואנסים קטנים שהשתנו במהלך חליפת המכתבים. במיוחד שמתי לב לפתיחות המכתבים ולחתימתם. אם בהתחלה החבר הגרמני חותם את מכתביו לחברו היהודי ב"ברכותיי הלבביות, מרטין" וב"שלך בידידות, מרטין" אז בהמשך, ככל שהתעמולה הנאצית שוטפת את מוחו וליבו, החתימות משתנות ל"שלך כתמיד, מרטין שולזה" ו"מרטין שולזה" ולבסוף פשוט ב"מרטין". הרגשתי במהלך הספר שהסופרת ניסתה לענות על השאלה איך אנשים מתורבתים מחונכים ונאורים מהשכבות הגבוהות של האוכלוסיה, מאמצים במהרה אידאולוגיה שהיא לא פחות משטנית. ובכן, הסופרת לא סיפקה תשובות, לא מפני שהיא לא סופרת טובה, אלא מפני שאין תשובות. לא באמת. לא ניתן להסביר, אלא רק אפשר לנסות להמחיש ובזאת הסופרת הצליחה. הספר גרם לי לתהות עד כמה אנחנו כבני אדם, חלקנו חכמים יותר חלקנו פחות, מושפעים מהדברים ומהאנשים שאנו נחשפים אליהם, מהתקשורת, מתעמולה. אני חוששת ושמחה שמאוד. נשמע סותר אה? אני אסביר. מצד אחד שמחה כי המון מהדברים שנחשפתי אליהם בספרים בסרטים הרחיבו את ההשקפה שלי ובלעדיהם איפה הייתי? מצד שני חוששת, כי כאילו אנחנו בני האדם, צריכים כל הזמן לעמוד על המשמר מפני נביאי שקר ומהגיהנום שהם עלולים להמיט עלינו שרצוף תמיד בכוונות טובות. אז איך מתגוננים? אולי דווקא באמצעות חשיפה להמון דברים, למידה מהעבר, המנעות ממנהיגים שיש להם תשובה פשוטה וברורה לכל דבר? אולי.
מילה קטנטונת של ביקורת, הפריע לי אורך הספר, הוא היה קצר מדי לטעמי, והשינויים בדמויות קרו באופן דרסטי, הרגשתי שהספר היה יכול להיות יותר עמוק לו היה נפרש על יותר מ60 עמודים. אבל אני גם מבינה שהמסגרת שבה נכתב לא התאימה לספר ארוך.
לסיכום, אין ספק שזהו ספר חשוב ביותר לכל אדם באשר הוא. ספר חובה.