ביקורת ספרותית על זעקי ארץ אהובה - ספריה לעם #68 מאת אלן פטון
ספר מעולה

---

דרום אפריקה היא לב ליבו של הספר הזה.

זה סיפור על קבלת החלטות ובחירת נתיב לצעוד בו, על תפקידה של המסורת ונטישתה, אך לדעתי זה יכול להיכתב בכל ספר.

מה שמפריד בין הספר הזה מספרים אחרים הוא ההשקעה העצומה של הסופר והרצון להראות לקורא את דרום אפריקה דרך העיניים שלו.

החלק הראשון של הספר נפתח עם נוף עוצר נשימה, השדות והעירות השלוות לצד ההרים.

קומאלו מתחיל את מסעו על הרכבת הפרברית הקטנה, ויחד איתו מתוודע הקורא לחלקה התמים והטוהר של היבשת.
אך פטון כותב את המציאות המתרחשת לאורכה של דרום אפריקה, נחלי אנשים העוזבים את ביתם ונוהרים אל הערים הגדולות בתקווה לחיות חיים מכובדים.

אלן פטון מתאר פעמים רבות את הנזק הכבד שנגרם בשל פירוק השבטים, פירוק המסורת, החיים שלוחי הרסן, את העלייה בפשיעה- גניבות, אונס, דברים שהדהימו וזעזעו את הקהילה,
כואב ממש לקרוא איך מקום של כבוד לאחרים ולמבוגרים, דת ומסורת הופך אט אט למקום קודר, מקום ששורר בו פחד, שאין חדר אחד להשכרה- וגם אם יש, אף אחד לא רוצה להשכיר אותו, לא בטוח ללכת ברחוב או לפתוח את הדלת.

דרום אפריקה היא דמות כל כך דומיננטית בנובלה, עד כדי כך שכמעט ואפשר לשוות לה דמות אנושית, תווי גוף ועמידה, היא משפיעה על הצורה שאנשים חיים, על הדרך שהם רואים את עצמם ואת העולם.

הספר נחתם בחזרתו של קומאלו הביתה, הביתה אל הארץ הישנה, השדות המשוועים לגשמים, הביתה רחוק מפוליטיקה של אנשים אחרים, רחוק משחיתות, מקום של תום ויושר, שהדלת נשארת פתוחה וזה לא מדאיג.

דרך הנופים המוכרים, שדות, הרים ורכבת רעועה הייתה לי הרגשה שפטון מנסה להפיח תקווה שיש מרפא לאותה ארץ אהובה.

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על זעקי ארץ אהובה - ספריה לעם #68