“"קלאסיקה זה משהו שכולם רוצים להגיד שקראו אבל אף אחד לא רוצה לקרוא."
מארק טווין כתב ואני חושבת שכולם די מסכימים איתו.

כשמסתכלים על מלחמה ושלום ויודעים שלפנינו מאות דפים זה מאיים עוד לפני שמתחילים לקרוא,
אבל קלאסיקות הן קלאסיקות מסיבה, הן תמיד יהיו שם ואנחנו נרצה לחקור אותן לפחות פעם אחת.

אני דווקא די מחבבת קלאסיקות,
הכריכה בדרך כלל נראית מאוד יפה על המדף ואם קוראים במקומות ציבוריים זה תמיד נראה מאוד אינטלקטואלי.

פרנהייט 451 מכיל את אחד מהפחדים הגדולים ביותר של אוהבי ספרים, עולם עתידני בו קריאת ספרים היא מחוץ לחוק, אוכפי החוק הם הכבאים (firemen מה שבאנגלית נשמע הרבה יותר הגיוני)
הסיבה לכך היא בעיקר כי בספרים יש רגשות, שלילים וחיוביים שגורמים לאדם לחשוב, רגשות שגרמים לסכסוכים בין שכנים, למריבות בין בני זוג, למלחמות.
מה שבני האדם לא יודעים- לא יכול להזיק להם.

הספר מתאר בצורה מדהימה עד כבר נבובים החיים יכולים להיות בלי הידע הנצור בספרים, מבני הנוער הפוחזים למבוגרים המבלים ימיהם בחוסר מעש,

“There must be something in books, something we can’t imagine, to make a woman stay
in a burning house; there must be something there. You don’t stay for nothing"

בעולם כזה מתעורר כבאי אחד ומנסה להבין מה יש בדפים הכרוכים יחד שגורם לאנשים לסכן את חייהם ואף להישרף עבורם, מה שהוא מוצא לא קל לעכל.
לאורך הספר כולו יש מאות ציטוטים ששווה לצטט אבל מתוכם בחרתי לסיים עם זה:

“The books are to remind us what asses and fool we are..."
Most of us can't rush around, talking to everyone, know all the cities of the world, we haven't time, money or that many friends. The things you're looking for, Montag, are in the world, but the only way the average chap will ever see ninety-nine per cent of them is in a book.

לפעמים קלאסיקות הן קלאסיקות מסיבה טובה.”

“יש משהו מטריד, כמובן, בעצם הרעיון הזה של אדם שכל תפקידו הוא לשרוף ספרים. מיד עולה בראשינו אסוציאציה למשפטו של היינריך היינה - "במקום שבו ישרפו ספרים, יישרפו גם בני אדם", ואכן ההיסטוריה כבר אמרה את שלה בנושא.

הספר הזה משתייך אל סוגת הדיסטופיות - חברות בהן ישנו משהו מעוות, חברות ללא חירויות בסיסיות - אף על פי שהן מציגות את עצמן ככליל השלמות.
כך גם בחברה של אותו ספר, אך בצורה מאוד נבואית - תרבות של שפע אמיתי, בו אנשים נצמדים אל ה"קירות" האינטראקטיבים של הבית שלהם, נפגשים עם ה"משפחה" הוירטואלית שלהם בסוג-של תוכניות ריאליטי חיות, ובדרך זו מבלים את ימיהם, ולכך נצטמצמו מערכת הקשרים החברתיים של האנשים.
בזמן הזה (באופן קצת פחות נבואי, או אולי לכל הפחות מוגזם במקצת במכוון), הילדים נוסעים ברכב, במטרה להרוג מישהו, או את עצמם - איש לא עוצר בעדם, זה מותר ומובן - כל מה שצריך זה לקחת את המכונית ולנסוע לכביש המהיר.
על כל פנים, חברה זו היא חברה בה הכל מתרחש באופן מיידי - או שאין לו טעם להתרחש בכלל.

הדבר היחיד שאסור בחברה כזו הם הספרים, בין השאר בגלל חוסר המיידיות שבהם - וזהו תפקידו של איש האש (באנגלית Fireman פירושו כבאי, ובאופן אירוני שלמעשה הוא משחק מלים מעולה, הוא זה הפך להיות מדליק האש) לשרוף את הספרים שנותרו אצל אנשים - פעולה הנוגדת את החוק.
הגיבור, גאי מונטאג, מקבל את ההארה שלו בעקבות מפגשים עם נערה יוצאת דופן, ובעקבות תקרית לא נעימה בעבודה, וכמו בכל דיסטופיה טובה - מחליט להלחם נגד המערכת. מלחמה, שכמו בכל דיסטופיה, היא בלתי-אפשרית, ולא זוכה בתמיכה של אף אחד קרוב (אך בתמיכה מפתיעה של אנשים לא צפויים).

לכשעצמו מדובר בספר חשוב, בקלאסיקה אמיתית, אבל פעמים רבות הרגשתי שהספר טרחני מעט ונוטה לשעמם, ונראה כי הרעיון של הסיפור מתעלה על הכתיבה עצמה.
זה קצת חבל, אבל לא הייתי אומר נואש לגבי ריי בראדבורי עצמו, שהיה כותב מאוד פורה - ובהזדמנות אתן לו הזדמנות נוספת עם ספר אחר כלשהו.”