יש שלב כלשהו בחיים שנדמה לנו שכבר לא נופתע יותר, שראינו שמענו ועשינו הכל.
חברה המליצה לי על הספר שלדבריה ״מטלטל וקורע לב״ ואני חשבתי לעצמי ״אני אסתדר״...
כך מצאתי את עצמי קוראת את הספר הזה בישיבה אחת, בלי להניח אותו לרגע כאשר תוך כדי אני מאבדת שוב כל אמון כלפי המין האנושי.

קשה לי לומר מה הכי שבר אותי, שטיפת מוח המונית, חיים אומללים, העובדה שסוחרים בבני אדם או תעשיית המין המנצלת נשים בצורה מזעזעת.
כשחיים בחברה משוחררת (וכן, אפשר להתווכח על זה) קשה להבין איך ייתכן שאדם מאבד את עצמו, ומצד שני מאוד קל להבין את זה, איזה אדם יכול לומר שהוא לא מושפע מדרך החיים שלו?
הרי גם התקשורת והטכנולוגיה מכתיבים את מסלול חיינו, רק שכאן יש לנו הרגשה שכל המעשים שלנו הם בחירה עצמית לעומת התושבים בצפון קוריאה שמודעים לעצמם הרבה יותר- אני מאמינה מלבד הרצון של הסופר להביא את העניין של מצוקת התושבים בצפון קוריאה לקדמת הבמה יש איזה ניסיון לעורר גם אותנו בחברה ה״מתוקנת״.
בכל אופן, זה היה מאוד לא קל לקרוא את הלך המחשבה של אותן הנשים שלחייהן אין מטרה, וברגעים של פיקחות הן מגלות שהעולם שציירו עבורן הוא שקרי.
ועכשיו בואו נדבר על הנשים, אני מאמינה שדיכוי הוא דבר שאף פעם לא נעלם מהעולם, הסיפור הזה לא יכל להתרחש אם גיבורי היו גברים.
העבודה שזה היה כל כך קל למכור את אותן הנשים, לשעבדם, להעביר אותן ממקום למקום תוך כדי יחס משפיל ומבזה בגלוי היא מדאיגה, בלי לפרט מהעלילה הקטע שבו אחת הנשים עוברת התעללות מזעזעת בעוד כל אותם האנשים, הטכנאים ואנשים הסאונד, עומדים וצופים בזה, היה בלתי נתפס ומחליא.

למרות הכל, התיאורים הגרפיים שמזעזעים, הקלות הבלתי נסבלת בה חיי אדם אינם שווים לכלום, העובדה שאומה שלמה חיה במצב שכזה (ואני לא תמימה, דברים מזעזעים קורים בכל רגע) ובעיקר המקום של נשים וגברים בתעשיית המין, אני מסרבת להאמין בדעות שיצא לי לשמוע על כך שנשים עושות את זה בשביל ״הכיף״ או שהן מרוויחות מזה, זו תעשיה שזועקת ניצול נשים וילדים בצורה המכוערת ביותר ובקלות, עם כל זה אני מאמינה שישנו כוח אדיר בעולם הזה, הכוח לשכוח ולהמשיך הלאה.
מצד אחד זה אותו הכוח שמאפשר לדברים שכאלו להתרחש בעולם אך הוא גם האמצעי לצאת מסיטואציה נוראית, גי לקחה את הכוח הזה והזכירה לעצמה כל הזמן שאפשר לשבור הכל חוץ מאת הרצון לחיות.

אני מעודדת את כולם לקרוא, עם הכאב והצער, אסור לנו להדחיק דברים רק בגלל שקשה לנו להכיל אותם.

אני מאוד מחבבת את ג'ון גרין כסופר וגם כאישיות (צופה אדוקה של vlogbrothers )
לפני שקראתי את הספר הזה קראתי את "אשמת הכוכבים" ואהבתי אותו מאוד.
היה לי מאוד הגיוני לקרוא את הספר הזה ולאהוב גם אותו, אבל... היה לי מאוד קשה.

כשסיימתי לקרוא חשבתי הרבה עם עצמי למה אני לא מרגישה שקראתי ספר טוב?
הרי הכתיבה היתה טובה, אני אוהבת סיפורים שמתרחשים בפנימיות וג'ון גרין.
ואז זה הכה בי: פשוט לא אהבתי את אלסקה.
הדמות שלה עצבנה אותי, היחס שלה לאנשים סביבה ולעצמה, הדיאלוגים מסביב לדמות שלה - היא פשוט לא באה לי טוב.
כשקרה מה שקרה (לא רוצה להרוס למי שלא קרא עדיין) לא הרגשתי כלום, זה פשוט לא עניין אותי יותר מידי.

נהנתי מהרעיון, מהכתיבה ובעיקר מהציטוטים הנפלאים שהיו בספר, אבל תמיד אלסקה היתה שם.
אז מה קורה שאוהבים הכל מלבד אחד מגיבורי הספר?
מסתבר שזה מאוד משפיע על החוויה.

כבר ממש מזמן שאני נמנית עם חסידיו של טושה-גפלה,
אני נהנית מהשנינות, מהכתיבה שלא עוברת סינון אבל עדיין לא בוטה באופן מכוער ומהדמויות שאף פעם לא מאכזבות.
זה גם לא סוד גדול שמבחינתי הקסם הרב שיש לספריו הוא הקו הבלתי נראה שבין דמיון למציאות.
ובלי לחלק לו כבוד רב מידי, הוא מזכיר לי בכל ספר מחדש מוריקמי קטן.

בספר הזה, פחות אהבתי את הגיבור האפור ויותר התחברתי לדמויות הצבעוניות הממלאות את חייו.
"דודתו" המזדקנת, המנקה ובעלה, החבר שלא יכול לחייך וכמובן גם את מונה המקורית (את השנייה הרבה פחות)
העלילה זורמת מאוד, והניואנסים בין הדמויות ובינן לבין עצמן מעוררות מחשבה.

מהי תשוקת החיים, ומשאלת הלב? ומה זה אומר עלינו?

מבחינתי גולת הכותרת של הספר הזה הינו הסיפור של בילי וסקוטי, שגם בקטעים החלשים של הספר, שיתר הדמויות אוכלות את עצמן (לשיר או לא לשיר?, להתרוצץ בפארק עם נעל ספורט וכו') ידעתי ששווה להמשיך כי הסיפור היה מרתק בעיני,
ושום מילה על החיבור שלו לעלילה המרכזית...

בקיצור, אני אהבתי ואוהבת וכנראה אמשיך לאהוב.

כשהדמויות בספר רוצות לתאר את קתרין סלופר, בתו היחידה של הדוקטור המכובד נהוג להשתמש בעיקר במילה Poor,
קתרין המסכנה, שאינה מבינה מי היא בכלל, אינה יודעת מה טוב עבורה,
היא לא יפה ולא חכמה, אין לה חינניות מיוחדת, מסכנה...

כמעט מכעיס לקרוא עד כמה כולם לא מחשיבים אותה, דנים בחייה, מחליטים בשבילה ולא טורחים לשאול מה היא רוצה.
ככל שממשיכים לקרוא יכולים לראות בבירור את התפתחותה של קתרין בדרך לעצמאות מחשבתית,
היא אט-אט מפרידה את עצמה מהדמויות הנשיות (הלא מועילות) והגבריות (בעיקר אביה ומאוחר יותר גם מוריס).

הספר הזה בהחלט מזכיר את אוסטין ודיקנס, כל דמות נמדדת בראש ובראשונה בכמות הכסף שיש לה, וגם הסיפור הזה הוא משהו בין טרגדיה לקומדיה,עצוב ומרגיז לקרוא איך כולם מפעילים מניפולציה על חייה וכספה של קתרין בעוד היא עצמה סך הכל מנסה לרצות את כולם.
הדמויות בהחלט משעשעות (רובן של הדמויות הנשיות בסיפור הן נבובות, ותמימות עד כאב)
הדיאלוגים מהנים והסיפור כתוב היטב.

בסיום הספר קתרין מתגלה כבחורה חזקה ועצמאית, היא למודת כאב לאחר שהאנשים החשובים והאהובים בחייה אכזבו אותה, אבל היא לא אותה בחורה חלשת אופי, היא כבר יודעת מי היא ומה היא רוצה, ויש לה כוח להילחם על זה.

קלאסיקה יפה וקריאה מאוד, שמעלה הרבה מאוד שאלות לגבי מעמדה וערכה של האישה.
(למרות שאני לא בטוחה שלזה שאף הנרי ג'יימס)
אני ממליצה לאחר הקריאה בספר זה לראות את הסרט שיצא ב-97 אומנם עם מעט שינויים כמצופה אבל עדיין עושה עם הספר חסד.

"קלאסיקה זה משהו שכולם רוצים להגיד שקראו אבל אף אחד לא רוצה לקרוא."
מארק טווין כתב ואני חושבת שכולם די מסכימים איתו.

כשמסתכלים על מלחמה ושלום ויודעים שלפנינו מאות דפים זה מאיים עוד לפני שמתחילים לקרוא,
אבל קלאסיקות הן קלאסיקות מסיבה, הן תמיד יהיו שם ואנחנו נרצה לחקור אותן לפחות פעם אחת.

אני דווקא די מחבבת קלאסיקות,
הכריכה בדרך כלל נראית מאוד יפה על המדף ואם קוראים במקומות ציבוריים זה תמיד נראה מאוד אינטלקטואלי.

פרנהייט 451 מכיל את אחד מהפחדים הגדולים ביותר של אוהבי ספרים, עולם עתידני בו קריאת ספרים היא מחוץ לחוק, אוכפי החוק הם הכבאים (firemen מה שבאנגלית נשמע הרבה יותר הגיוני)
הסיבה לכך היא בעיקר כי בספרים יש רגשות, שלילים וחיוביים שגורמים לאדם לחשוב, רגשות שגרמים לסכסוכים בין שכנים, למריבות בין בני זוג, למלחמות.
מה שבני האדם לא יודעים- לא יכול להזיק להם.

הספר מתאר בצורה מדהימה עד כבר נבובים החיים יכולים להיות בלי הידע הנצור בספרים, מבני הנוער הפוחזים למבוגרים המבלים ימיהם בחוסר מעש,

“There must be something in books, something we can’t imagine, to make a woman stay
in a burning house; there must be something there. You don’t stay for nothing"

בעולם כזה מתעורר כבאי אחד ומנסה להבין מה יש בדפים הכרוכים יחד שגורם לאנשים לסכן את חייהם ואף להישרף עבורם, מה שהוא מוצא לא קל לעכל.
לאורך הספר כולו יש מאות ציטוטים ששווה לצטט אבל מתוכם בחרתי לסיים עם זה:

“The books are to remind us what asses and fool we are..."
Most of us can't rush around, talking to everyone, know all the cities of the world, we haven't time, money or that many friends. The things you're looking for, Montag, are in the world, but the only way the average chap will ever see ninety-nine per cent of them is in a book.

לפעמים קלאסיקות הן קלאסיקות מסיבה טובה.

דרום אפריקה היא לב ליבו של הספר הזה.

זה סיפור על קבלת החלטות ובחירת נתיב לצעוד בו, על תפקידה של המסורת ונטישתה, אך לדעתי זה יכול להיכתב בכל ספר.

מה שמפריד בין הספר הזה מספרים אחרים הוא ההשקעה העצומה של הסופר והרצון להראות לקורא את דרום אפריקה דרך העיניים שלו.

החלק הראשון של הספר נפתח עם נוף עוצר נשימה, השדות והעירות השלוות לצד ההרים.

קומאלו מתחיל את מסעו על הרכבת הפרברית הקטנה, ויחד איתו מתוודע הקורא לחלקה התמים והטוהר של היבשת.
אך פטון כותב את המציאות המתרחשת לאורכה של דרום אפריקה, נחלי אנשים העוזבים את ביתם ונוהרים אל הערים הגדולות בתקווה לחיות חיים מכובדים.

אלן פטון מתאר פעמים רבות את הנזק הכבד שנגרם בשל פירוק השבטים, פירוק המסורת, החיים שלוחי הרסן, את העלייה בפשיעה- גניבות, אונס, דברים שהדהימו וזעזעו את הקהילה,
כואב ממש לקרוא איך מקום של כבוד לאחרים ולמבוגרים, דת ומסורת הופך אט אט למקום קודר, מקום ששורר בו פחד, שאין חדר אחד להשכרה- וגם אם יש, אף אחד לא רוצה להשכיר אותו, לא בטוח ללכת ברחוב או לפתוח את הדלת.

דרום אפריקה היא דמות כל כך דומיננטית בנובלה, עד כדי כך שכמעט ואפשר לשוות לה דמות אנושית, תווי גוף ועמידה, היא משפיעה על הצורה שאנשים חיים, על הדרך שהם רואים את עצמם ואת העולם.

הספר נחתם בחזרתו של קומאלו הביתה, הביתה אל הארץ הישנה, השדות המשוועים לגשמים, הביתה רחוק מפוליטיקה של אנשים אחרים, רחוק משחיתות, מקום של תום ויושר, שהדלת נשארת פתוחה וזה לא מדאיג.

דרך הנופים המוכרים, שדות, הרים ורכבת רעועה הייתה לי הרגשה שפטון מנסה להפיח תקווה שיש מרפא לאותה ארץ אהובה.

מההתחלה:

"תמונתו של דוריאן גריי" ואני נפגשנו מעל מדפי הספרייה והחלטתי שהגיע הזמן שאני אקרא אותו,
שבת חורפית, לפני כשנה, למשך שעתיים היינו רק דוריאן ואני.
כאשר רציתי לכתוב ביקורת לא הייתי מסוגלת, כתבתי ומחקתי, מחקתי וכתבתי, בסוף לחצתי על האיקס האדום ולא כתבתי כלום.

לפני כחודש קראתי את המחזה "דוקטור פאוסטוס" של כריסטופר מרלו ובמקביל התחלתי לקרוא שוב את הספר, הפעם באנגלית.

דוקטור פאוסטוס היה בקיא בכל חוכמות העולם של זמנו, הוא היה מלומד שהעריך ידע יותר מכל,
באיזה שהוא שלב בחייו הוא החליט שהוא כבר יודע את כל מה שבני מינו יכולים לדעת,
זה לא סיפק אותו, הוא חיפש יותר,
תמורות שנות חיים נוספות וכוחות יוצאי דופן מוכר פאוסטוס את נשמתו לשטן,
כמובן שהחוזה מתברר ככישלון חרוץ, והתוצאות לא מאחרות להגיע.

למה אני מבלבלת אתכם (בתקווה שאתם עדיין כאן) עם המחזה המדהים של מרלו?

ובכן, בקריאה השנייה שלי הרגשתי שדוריאן ביצע עיסקה מפוקפקת (עם השטן, לוציפר או כל שם שתבחרו)

"some day, when you are old and wrinkled and ugly, when thought has seared your fore head with its line, and passion branded your lips with its hideous fires, you wiil feel it, you will feel it terribly.
Now wherever you go, you charm the world. Will it always be so??"

דוריאן הוא נער תמים, תמיד החמיאו לו שהוא יפה תואר, אבל המחמאות האלו לא באמת הופנמו, לפחות עד שהוא פגש בלורד הנרי.
במהלך הקריאה סלדתי מהנרי, הוא נהנה לזרוק רעיונות לעולם ולראות כיצד כולם מגיבים, הוא נהנה בעיקר לראות כיצד המילים שלו משפיעות על אותו נער תמים, הכל היה מחזה נעים בעיניו,
באיזה שהוא מקום, הנרי הצטייר לי כשטן, הוא נמצא שם, דוחף אותו למקומות מובילים להרס עצמי, ונהנה מן המופע.

כאשר דוריאן פוקח את עיניו, במין דימוי לאדם וחוה לאחר האכילה מן הפרי האסור, הוא מעכל את משמעות הזמן, אויבו הנורא ביותר,
ובמשפט אחד, שמכיל את שאיפתו הכמוסה ביותר הוא מייחל שדיוקנו המפעים יזקן במקומו, והוא ישאר צעיר לנצח:
"How sad it is! I shall grow old...but this picture will remain always young, if it were only the other way! I would give everything for that"

כמו פאוסטוס ידידי, גם דוריאן נשאב עמוק מאוד בעקבות משאלתו הכמוסה.

לאורך ההיסטוריה הספרותית כולה אנו נתקלים לא פעם בדמויות המוכנות למכור את נשמתם, מי בעבור חיי נצח, יופי, כסף, כבוד.
הביטוי הנ"ל הפך למטבע לשון עבור אדם שאיבד דבר מה באנושיותו ואישיותו בעבור דברים גשמיים.
כמו פאוסטוס עצמו, קורניליוס אגריפה (וגם אריאל בת הים הקטנה) כך גם דוריאן גריי.

סיפור טרגי אך יפה להפליא,
סיימתי אותו (פעמיים) עם הרגשה מוזרה, מצד אחד כאב לי על הנער התמים שחייו קיבלו תפנית איומה,
אך כאב לי גם עלינו, בני האדם כחברה, אותו לורד הנרי, דבריו לא היו שקריים, האדם נשפט בעבור יופיו, חוכמתו, כספו ייחוסו,
זה מה שגורם לנו כאינדיבידואלים, "למכור" את עצמנו, בעבור נזיד עדשים.

באיזה שהוא שלב חשבתי לקרוא את הספר בקוריאנית אבל הבנתי שאני עוד רחוקה מזה מרחק של שנים, אז קניתי את הספר בעברית.

מתי יצא לכם לקרוא ספר של סופר קוריאני?
תשעים ותשעה אחוז יענו לעולם לא.

מציאות החיים בקוריאה רחוקה אלפי שנות אור מהמציאות שאנו מכירים, נדמה לי שאם הייתי קוראת את הספר הזה לפני כ-4 שנים הייתי המומה, מרגישה שאני קוראת משהו שונה ומיוחד, לא קראתי ביקורות על הספר אבל אני מאמינה שאלו היו התחושות של רוב האנשים, היום אני מרגישה "בבית" והדברים נקראים אחרת.

כמובן שהרגשות והתחושות של גיבורי הספר הנם תואמים לתחושות של כולנו, ילדים והורים, אבל מציאות החיים היא אחרת ולכן צורת החשיבה וההתנהלות שונה אף היא.

קוריאה היא ארץ מדהימה בעיני, כה שונה מהעולם המערבי אך לא מיושנת, כבוד זו מילה שככל שעובר הזמן מייחסים לה פחות ופחות חשיבות, השפה הקוריאנית מזכירה לתושביה שהם צריכים לדעת את פירוש המילה הזו היטב, הפניה לקרוב משפחה ולאיש זר, הפניה לאדם גדול בשנים, לגבר או אישה, למורים ואנשי הוראה, למוכרים בחנויות, נראה שיש להם צורת דיבור שונה לכל אחד, צורה שמזכירה להם כי הם אמורים לנהוג אחרת, דרך של כבוד, זה הופך את השפה למדהימה הרבה יותר.

חוץ מהנ"ל הספר מדבר ל-כ-ו-ל-ם, צורת החשיבה של כל אחד, בלי קשר לגיל, לגבי אמא.
בולטת יותר מכל היא האשמה וחוסר האונים, כי קשה לילד, אפילו שהוא כבר איש גדול, לנסות להשגיח על אמא שנהגה לעשות את הכל, אישה שתמיד חשבנו עליה כהוויה שלמה, אחת שנמצאת בכל מקום ועושה הכל בצורה הטובה ביותר,

מה שגרם לי לחשוב, האם אמא שלי אוהבת להיות אמא? האם היא אוהבת לדאוג לנו, לבשל ולטפל? האם תמיד קל לה להיות על-אנושית?

אני מסתכלת עליה כ"אמא" ושוכחת שלפני שהיא הייתה אמא שלי וגם אחרי, היא אישה, אדם שלם,

ואני? -רק חלק אחד מהחיים שלה.

ספר ששופך אור,
אור על מציאות שאנו שוכחים שהיא קיימת, אפילו שהיא כל-כך קרובה,
וגם קרן אור על אותנטיות ומנהגים של עם רחוק ולא מוכר.

מקסים!

היכרותי עם משפחתה של מדיאה נמשכה 24 שעות, כאשר במהלך הזמן הזה נחשפתי לעשרות קרובי משפחה, וסיפורים רבים.
הססגוניות המיוחדת בה שוזרת לודמילה אוליצקיה את העלילה הצבעונית הזו מילאה אותי פליאה,

חייה של כל דמות שפוגש הקרוא מרתקת, החל מחייו של הספורטאי- קרקסן- רופא, כלה ביהודי הצנום המחפש את דרכו, דרך חייה של מדיאה עצמה, כל אחד מקבל זרקור מיוחד במינו בסיפור, כאילו רק כך, כאשר חייהם פרושים לרגלינו נוכל לגבש יחסי שנאה- אהבה כלפיהם, רק כך נוכל להבין את הבחירות שבחרו, אהבות שאהבו, שבילים בהם פסעו ביעף.

פגשתי קשת רחבה של תרבויות ובאופן יוצא דופן גם סבלנות וסובלנות כלפי אמונתם של אחרים, במקום הפיצוץ האתני שלו ציפיתי מצאתי שלווה מדהימה, קבלה ללא תנאים, כאילו רוחות השוני נשבו מסביב לקרים אבל דלגו מעליה,

יש בכך הרבה תקווה, משפחה אחת, כ"כ הרבה תרבויות, עמים וארצות וגם שלום, מה שגרם לי לחשוב מה גרם לזה לעבוד בצורה שכזו? איך המכונה המשוכללת הזו התמודדה עם כ"כ הרבה מקלות בגלגלים ובכל זאת המשיכה הלאה,

בין הנופים של הרי קרים, בין מוסקבה וקווקז, יש משהו שחזק יותר מקשר מוצא, וזהו הדם.

כל אדם, על מחשבותיו, מצפונו, מהוויי נפשו, כל אדם על פרטיותו האדירה הוא גם חלק ממכלול, מפסיפס אנושי אדיר שקשור בקשר ברזל, כמו שיער אדמוני פוריות וגנטיקה, גם ממנו אי אפשר לברוח.

בדף האחרון מצאתי תשובה, הדרך להתגבר על שוני כה גדול נעוץ בעובדה שכאשר אנחנו חלק אינטגרלי ממשהו גדול, האדם מאבד מהאינדיבידואליות המפרידה ומאמץ את החלק המחבר,
אותו החלק בו סבתא אוהבת ללא גבול,
זה הגורם לבעל לראות את אשתו כדיוקן הקדושות,
טיפת הדם הקטנה, השערה האדמונית שגם אחרי מאה שנים מוצאת מנוחה בצלע של הר, ומרגישה שייכת.