• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אורי

אורי

מאת אסתר שטרייט-וורצל

הביקורת של מיכל

תמונה של מיכל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אורי

אורי

מאת אסתר שטרייט-וורצל

הביקורת של מיכל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מיכל
הוצאה לאור:עמיחי
0
קטגוריה:מקור (נוער)
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/82
ביקורות על אורי
הבאה
כרובי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 14 שנים

“עוד ספר מקסים של אסתר שטרייט-וורצל גיבורת ילדותי, איזה כתיבה איזה כישרון, פשוט תענוג,”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

אחרי בערך 20 שנה הגעתי לספר הזה שוב כשהבת שלי לקחה אותו מהספריה ואני הצצתי בו ונפגעתי.
האמת שאני לא זוכרת מה חשבתי עליו כשקראתי אותו כנערה, אבל עכשיו הוא היה נהדר. נראה שהוא די משקף את התקופה כולל האהבות, הגזענות (נגד כל מי שלא דומה לך בדיוק), וחייהם של הישראלים בימים שעוד קראו להם "עברים" או "יהודים", בשנים שבין מלחמת העולם השניה לבין קום המדינה.
כל זאת דרך עיניו של נער המושבה שצפויה להפוך לעיר פתח תקווה (שדרך אגב, היא גם מקום הולדתה של הסופרת אסתר שטרייט וורצל).
למרות שהספר יצא לראשונה ב-1969, השפה לא יותר מדי ארכאית ולכן נראה לי שגם נוער היום יכול להתחבר לספר, אבל לא הייתי ממליצה לגיל צעיר מדי (בסופו של דבר הבת שלי לא קראה את הספר כי לדעתי אינו מתאים לגילה, עם כל המיתות, ההלוויות וכל היתר).
מדהים לגלות שהחיים אז, לא היו שונים כל כך מהחיים היום - גם בלי הטלוויזיה והמחשב - עדיין היו עסוקים בעיקר באהבה וקנאה.
חבל שהספר נגמר כאילו באמצע, כשאתה מת לדעת מה קרה הלאה. הגורל של אורי בסוף הספר לוטה בערפל, אבל אתה רוצה להאמין שבסופו של דבר הכל היה בסדר.
בכל אופן: אהבתי, נהניתי, ממליצה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ש
שמואל
מ
מוטי
תמונה של אינס
אינס
תמונה של אופיר
אופיר
תמונה של רון שחר
רון שחר
תמונה של אוהבת ספרים
אוהבת ספרים
ה
הקיסרית הילדותית
T
Talu
23קוראים|גיל ממוצע46|83%נשים

על המבקרת

תמונה של מיכל

מיכל

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
121 ביקורות•3 נבחרות•1,026 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ילדים 7-3•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מיכל
מיכל
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות121
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה1,026
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת60ילדים 7-312מתח ריגול והרפתקאות11

דיון על הביקורת

2 תגובות
מיכל
מיכל•לפני 15 שנים

שלי עדיין קצת צעירים לספר הזה

כשיגדלו אני מקווה שיאהבו אותו.
חני
חני •לפני 15 שנים

הי

החזרת אותי 30 שנים אחורה,כל כך אהבתי את הספר כשהייתי קטנה,כשאני מציעה לבנות שלי לקרוא את אורי ספר הילדות שלי הן ישר אומרות לא אבל בסוף הם יגיעו אליו אני מקווה.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מיכל

לקסיקון

לקסיקון

מקס ברי

אחרי שני ספרים בינוניים למדי (בלי להזכיר שמות) ראיתי את לקסיקון של מקס ברי בחנות, זכרתי לו את חסד נעוריו מ"סירופ" המופלא, ומייד קניתי. הרגשתי שמגיע לי פיצוי אחרי שני הספרים הבינוניים.
בעמוד הראשון של הספר הזדעזעתי. למה מכניסים למישהו מחט לתוך העין ולמה אני צריכה לקרוא על זה ?
30 עמודים לתוך הספר התבאסתי. נורא. מה זה ? מה קורה כאן ? מי נגד מי ? לא הבנתי כלום.
100 עמודים לתוך הספר התחלתי להיכנס לתוכו.
את 300 העמודים האחרונים כבר קראתי בנשימה עצורה וסיימתי אותו תוך חצי יום.
גם מותח, גם מרגש, גם הטובים הם לא בהכרח טובים והרעים לא בהכרח רעים. וגם בין לבין.
הוא ממש ממש טוב. בהחלט פיצוי הולם.
מומלץ מאוד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מיכל
האי הנעלם

האי הנעלם

אדוארדו מנדוסה

איך קורה שאותו סופר כותב את "מבוך הזיתים" ותעלומת הקבר המכושף", ואת הספר הזה ? איך יתכן ששני הספרים הגאוניים, המצחיקים, המרתקים ההם, נכתבו על ידי אותו סופר שכתב את הספר המשמים הזה ?
גם גיבורם של שני הספרים הנ"ל הולך לו ברחובות (שם ברצלונה) והוא, מה שנקרא up to no good. הגיבור כאן מסתובב לו בונציה, מטייל אבל לא ממש, מתעניין אבל לא ממש, אפילו לנוח הוא לא ממש מצליח. אבל בעוד שבספרים האחרים הרפתקה רודפת הרפתקה, והכל שנון ומצחיק, כאן לא קורה כלום. אבל כלום. במשך 219 עמודים.
כלומר קורה - הוא פוגש את הבחורה הזו ואת הבחורה האחרת, את הדוקטור ואת האבא ועוד כמה אנשים לא מעניינים, שומע מהם סיפורים (אבל לא ממש מייצר סיפורים או זכרונות משל עצמו) אבל שום דבר לא מוביל לשום מקום, שום חלום לא קשור לענן ושום שמיטה להר סיני.
אולי לאחר הספר הזה מישהו חטף את מנדוסה, גנב את זהותו והתחיל לכתוב בשמו ספרים טובים ?
הצלחתי בקושי לסיים את הספר, באמת רק בגלל שזה אדוארדו אהובי, שלו אני מוכנה לסלוח על הכל. גם חשבתי בתמימותי שאולי לקראת הסוף יקרה משהו שהיה שווה את הכל. אז זהו, שלא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיכל
היורשת מדלהי

היורשת מדלהי

ויקאס סווארופ

ספר בסגנונו המוכר של ויקאס סווארופ, המפגיש את הגיבור (במקרה זה: הגיבורה) עם שלל דמויות צבעוניות, דורשי טובתה ודורשי רעתה. למרבה צערה של הגיבורה סאפנה, אין לה אפשרות ממש לדעת מי הוא מי, וכמו בספריו הקודמים, גם כאן מצפות לה הפתעות רבות ומשונות. גם כאן אנו פוגשים את העוני הנורא ביותר, ממש לצד עושר עצום. האמת שלא הייתי בהודו (עדיין, עדיין) אבל אני מאמינה לסווארופ שכך היא נראית גם במציאות. תתקנו אותי אם לא.
הספר עצמו מרתק, סוחף, מלא פיתולים ומתח, ובאופן כללי שווה קריאה, ולא רק כדרך להעביר את הזמן אלא גם כדי לקבל השראה לנחישות, עוצמה, נדיבות, פיקחות וכל יתר האקס פקטורים האלה שהופכים את סאפנה מסתם מישהו, לגיבורת הספר הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיכל
התעורר, אדוני!

התעורר, אדוני!

ג'ונתן איימס

גילוי נאות: לאחר שהגעתי לכשליש הספר הזה ראיתי בחנות את "אהובת המוות", החדש של בוריס אקונין, ומייד שמתי אותו על המדף שלי (אל תדאגו, שילמתי עליו לפני כן). מסתבר שאראסט פטרוביץ פנדורין הוא ממש לא בחור סבלני, וכנראה גם די קנאי. הוא כל הזמן רקע ברגליו וצרח עליי מן המדף לסיים את כל ענייני האחרים ולהתפנות אליו בלבד. אז אולי (רק אולי) חוסר הסבלנות שלי אל הספר הזה היה בגלל זה. אבל לא רק.

אלן בלייר מנסה להיות ברטי ווסטר. ג'ונתן איימס מנסה להיות פ.ג. וודהאוס, אבל לא כל כך מצליח לו. במקום שההומור של וודהאוס מצחיק בלי שום מאמץ, הספר של איימס כל כך מתאמץ להיות שנון, שזה פשוט מעייף.

זה לא שזה בכלל לא מצחיק, אבל פחות ממה שזה היה אמור להיות, אם מאמינים לקומפלימנטים על העטיפה הקדמית ("מצחיק בטירוף" - הניו יורק טיימס) ועל העטיפה האחורית ("מצחיק בטירוף" - טיים אאוט ניו יורק, "מצחיק בטירוף" - קירקוס ריוויו, ו-ניחשתם נכון: "מצחיק בטירוף" - סלייט).

בקיצור, הספר מתאים לחולות הלבנים עם שייק אננס בתאילנד, או לחולות זרועי בדלי הסיגריות עם בירה באילת. ספר חופשה קליל קלאסי. לא מעבר לכך.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
וינסבורג אוהאיו (1959)

וינסבורג אוהאיו (1959)

שרווד אנדרסון

אם הייתי צריכה לגור בוויינסברג, אוהיו, נראה לי שהייתי מתחרפנת.
איזה אנשים משעממים. איזה חיים משעממים יש להם. והכי גרוע - הם כאלה דרמה קווינס שהם בטוחים שהחיים שלהם מלאים בטרגדיות או התרגשויות או סערות, או מה שלא יהיה.
הספר כולל 21 סיפורים קצרים, כל אחד מהם על תושב אחר של העיירה.
כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל חסרי פואנטה. פשוט נגמרים באמצע. רובם גם חסרי עלילה. הייתי יכולה להשלים עם זה ואפילו להנות, לו הכתיבה היתה משהו מיוחד. אבל לא, כתיבה סתמית לחלוטין למעט פנינים בודדות בתוך ערימת השחת הזאת.
הסיפור היחיד שאיכשהו הצלחתי להתחבר אליו ולגיבור שלו הוא "יראת שמים", אבל גם הוא נגמר באמצע, בלי סיום אמיתי.
אני לא יכולה להגיד שממש סבלתי, אבל באמת, כאשר מחכים לי על המדף החדש של קרלוס רואיס סאפון, האמריקאי השקט של גרהם גרין ועוד אחרים, פשוט לא יכולתי לחכות לסיים כבר עם הספר הזה, ולא כמחמאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הבחורה מרחוב שרלוט

הבחורה מרחוב שרלוט

דני ואלאס

נחמד, חמוד, שנון ומשעשע במרביתו, הרבה פעמים קצת יותר מדי מתאמץ להיות שנון ומשעשע.
ג'ייסון פריסטלי (כן, הוא יודע שקוראים לו כמו להוא מ-90210, והוא ממש לא אוהב שמזכירים לו את זה), רואה בחורה שמשאירה בידיו מצלמה חד פעמית, ואפשר לומר שמאותו רגע החיים שלו הופכים להיות בלגן אחד גדול.
הספר הוא מסע של ג'ייסון וחברו דב פטאל (גם הוא כמו השחקן מהסרט "נער החידות ממומביי", אך משום מה אין לכך התייחסות בספר ואולי זה מקרי), בעקבות אותה בחורה. בתחילה ג'ייסון צריך שדב ידחוף אותו (מסיבות שלו שמתבהרות בהמשך) לחפש את הבחורה מרחוב שרלוט, בהמשך החיפוש הופך לסוג של אובססיה עבורו.
לאט לאט ג'ייסון חושף בפנינו פרטים נוספים מהעבר שלו, מהדרך שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום: רווק + חברה לשעבר שהרגע התארסה למישהו אחר, מתגורר בדירה של דב מעל חנות משחקי הוידאו של דב, ליד מה שכולם חושבים שהוא בית זונות, ומתפרנס מכתיבת ביקורות בחינמון על כל מה שיוצא.
יש לג'ייסון הרבה הסחות דעת במהלך הדרך, ואולי עריכה קצת יותר אכזרית היתה מועילה לספר הזה והופכת אותו מסתם "נחמד" לנהדר, אבל בסך הכל באמת ספר טוב, שאולי בעתיד אעשה מאמץ לקרוא אותו שוב, כאשר אהיה במצב רוח לשאוב קצת השראה להרים את התחת מהכורסה ולעשות משהו בחיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הכתרה

הכתרה

בוריס אקונין

הספר השביעי בסדרת תיבת פנדורין. האחרון שתורגם, בינתיים. לא ברור מתי יוצא הבא אחריו. לא ברור איך אשרוד עד שיצא הבא אחריו.

אראסט פטרוביץ פנדורין כבר בן 40. לא עוד אותו ילדון תמים בן 21 שהפציע ב"עזאזל". הוא חזק, אמיץ, חכם, הוא אוהב ומתאהב (אבל זה אף פעם לא נגמר טוב). הוא יודע להתחפש כל כך טוב כך שאפילו אמו (אילו היתה בחיים) לא היתה מזהה אותו. אבל לו אמו היתה בחיים כנראה לא היה צריך למצוא לו עבודה כ"יועץ קולגיאלי", ולעולם לא היה מגיע לפרשיות שגרמו לבוריס אקונין לכתוב עליו ספר.

כן, אראסט פנדורין הוא כמעט אדם אמיתי בשבילי. אדם שאליו אפשר להתגעגע, ושאותו שמחים לראות שוב אחרי תקופה ארוכה.
דמותו של אראסט מתפתחת ומתגבשת מספר לספר, בכל פעם אנו מגלים צד נוסף שלו.

למיטב הבנתי השם "אראסט" (ERAST) בא מהמילה היוונית "אראסטוס" (ERASTUS), שמשמעותה, מה עוד יכול להיות:
אהבה.
אז כן, אראסט פטרוביץ' פנדורין מונע מאהבה - לאישה, לחיים, לצדק, להרפתקאות ומה לא.

בספר זה אנו מתוודעים (כנראה באופן חד פעמי) גם לדמותו של רב המשרתים אפנסי זיוקין, המספר את הסיפור בגוף ראשון. אנו רואים את פנדורין דרך עיניו, ומגלים כבר בעמוד הראשון כי אפנסי מתעב את פנדורין, מסיבות שמתבהרות בהמשך. זה כמובן לא הצליח לשנות את דעתי הפרטית על פנדורין, שכפי שהבהרתי בביקורות קודמות, לא הייתי אומרת לו לא...

דווקא ה"התרה" של התעלומה כאן, בעיני, לא מאוד מוצלחת ולא מאוד הגיונית, נראה שאקונין ניסה לעשות כאן טויסטים על גבי טויסטים (מישהו אמר הרלן קובן ?) והפתרון שמצא לא כל כך מתיישב עם חלקים ופרטים בעלילה. מסיבות אלה וגם אחרות שלא אפרט כדי לא לספיילר, יש תחושת מועקה מסויימת בסוף הספר.

אבל גם זה לא פוגע בהנאה מהספר, הכתוב היטב, מתורגם היטב, וכרגיל אצל המתרגם המוכשר, קיים נספח הערות והפעם גם נספח תכשיטים מאלפים.

קראתי באיזשהוא מקום, כי עולה לפעמים השאלה האם כדאי לקרוא את ספרי הסדרה לפי הסדר. אז לדעתי התשובה חיובית. אמנם כל ספר עומד בפני עצמו ואין חובה לקרוא את שאר הספרים כדי להבין את העלילה, ועדיין, כדי להיכנס באופן מושלם לנפשו של פנדורין, כדאי לראות את ההתפתחויות בחייו, שעיצבו את מי שהוא.

הספר האחרון בסדרה (שעדיין לא תורגם) הוא "מרכבת היהלום", ובו מסופרות הרפתקאותיו של פנדורין ב"שנים החסרות", כלומר בין הספרים הראשונים: ביפן, בארה"ב, באירופה. שיטה דומה לשיטה של ארתור קונן דויל ששילב בסיפוריו אזכורים של פרשיות וחקירות אחרות, וכך יכול היה להחזיר את שרלוק הולמס לחיים, לאחר שכבר הרג אותו, באמצעות סיפורים שלא סופרו.

אני מקווה שיגאל ליברכט עובד כבר על התרגומים הבאים, כי בסוף אאלץ ללמוד רוסית ולקרוא את המקור (שנמצא אגב, בחינם, באתר הרוסי של אקונין).

צר לי שזו היתה פחות ביקורת ויותר זרם התודעה, אבל זה מה שיצא לי. זה מה שקורה אחרי 19 שנים בחברתו של פנדורין.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הבנות של הרוצח

הבנות של הרוצח

רנדי סוזן מאיירס

ספר מקסים, קטן ועדין.
הסופרת משרטטת ביד רגישה את חייהן של האחיות לולו ומרי, בנות 10 וחמש וחצי, לאחר שאביהן רצח את אימן ונכנס לכלא.
במשך 32 שנים שחולפות מאז חייהן של הבנות מתוארים דרך עיניהן - פעם לולו ופעם מרי - על כל התלאות שעוברות עליהן, כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה שעברה עליהן.
הספר נקרא די בנשימה אחת והוא זורם ולא כבד מדי למרות הנושא הכואב והכאוב שהוא דן בו.
נראה שהוא אמיתי, לא מנסה לייפות את הדברים, אלא מספר על ההתמודדות האמיתית עם השבר שאירוע כזה גורם, במיוחד אם גם יתר המשפחה לא ממש יכולה לתמוך. 
אין איזשהי נקודת מפנה בספר, או שינוי משמעותי שהדמויות עוברות לאורך השנים. השנים עוברות, הכל משתנה וכלום לא משתנה.
כמו שאמרתי הספר כתוב בעדינות וברגישות, נותן חור הצצה לחייהם של מי  שנפגעו מדבר כה נורא שאדם אחר בכלל לא יכול לתאר איך הוא מרגיש ובכמה דרכים הוא יכול להשפיע על החיים.
ציור העטיפה מתוק, הכתוב על העטיפה האחורית, לא ממש קשור.
כדאי לקרוא, ולו רק כדי לברך על טוב מזלכם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל

ביקורות נוספות על "אורי"

אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

הספר אורי הוא ספר שמדבר על התבגרותו של נער ישראלי בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. אורי הוא נער עם אופי חזק ועקשני שמוכן לעשות הכל למען מולדתו. בספר מסופר על רומנטיקה ומתח בשילוב מעולה. זה הספר הטוב ביותר שקראתי עד כה מכיון שהספר כתוב ברמה גבוהה והעלילה מעניינת במיוחד. אני במיוחד אהבתי את הקטע לקראת הסוף על מחנה הקיץ מכיון שהסופרת גורמת לקוראים להרגיש כאילו הם נמצאים ממש שם ומכניסה אותם לתוך העולם הזה של אורי. אחרי שקראתם את מה שכתבתי אתם יכולים להבין שאני ממליץ בחום על הספר. תהנו!

לפני שנתיים•
★★★★★
•ניני
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

אורי, ספר קלאסי, נכתב על החיים שבין השואה למלחמת העצמאות: החיים בתור נער מתבגר במושבה. הוא מדבר על ההתבגרות, על התפר שבין ילד לעלם. אורי הוא ספר... לא קל. לא קשה מבחינת השפה (למרות שהיא אכן מיושנת מעט), אולי מעט בגלל האורך; קצת קשה לי לשים את האצבע במדויק על ממה נהניתי וממה לא.

אני חושב שאתחיל עם הדבר הטוב.
אתחיל בגילוי סוד – מעולם לא דמעתי מספר. מעולם לא התחברתי לספר, או לדמויות בו, שהרגשתי את דאבונם ויכולתי להזדהות עם תחושותיהם. לא הרגשתי שאני חלק מהעלילה, כאילו נושם את האוויר שהם נושמים. עם זאת, כאן היה זה שונה: היו כמה פעמים שללא רצוני, הזלתי קמעה דמעות. אולי זה בשל שמעולם לא קראתי ספר נוער הגון, אולי מעולם לא הייתי בוגר מספיק ומכיל, אבל משהו בקריאה של פרקים מסוימים גרמו לי להרגיש כאילו אני, בעצמי, הוא אורי; מרגיש את כאבו וחי את חייו שלו.
עבורי, היו שני מוטיבים מרכזיים לעלילת כל הספר: אהבה ומוות. יותר משמדובר על הנאות ילדותיות ועל קשיי ההתבגרות, או על אהבת המולדת, אורי מתייחס לשני הנושאים ביתר רצינות: אין הוא מלא בתובנות פילוסופיות, אבל הוא כן מנסה "לחיות" איתם; אהבה שדועכת ונעלמת, או אהבה שנגוזה; מוות פתאומי ומפתיע, או מוות ידוע אך בעל תקוות שווא עגומות. איך מתנהגים כאשר אנשים קרובים אליך מתרחקים ומתנכרים, ואיך חיים עם קריעת אדם מהחיים?
מן הסתם, שבתור נער מתבגר, אורי לא שם מחשבה מרובה על זה (או שמא שהסופרת לא נתנה את הדגש הראוי על כך, ואני סבור שזו הייתה טעות).


עד כה, טוב. והנה, הרע.
אני לא נהניתי מדמותו של אורי, העובדה שהוא מעין Mary Sue: כמעט ולא משנה מה הוא עושה, הוא תמיד יוצא עם ידו על העליונה; האנשים החשובים, החזקים, אוהבים ונהנים מחברתו. הדבר המעיק ממש, היא לא העובדה שהוא נער אגואיסט, שלא חושב על השלכות מעשיו (ובכנות, לא ציפיתי למשהו אחר. בכל זאת, הוא ילד – אם כבר, זה אמין למקור) ופוגע באחרים; אלא העובדה שאף על פי שהוא כזה, כולם נהנים מחברתו, סולחים על כל פעולה מבישה שעושה, אפילו על דברים שראוי לגנות אותם.

אז אני לא לגמרי בטוח בהחלטה שלי – אצטרך לקרוא אותו עוד כמה שנים, ואולי אראה משם דברים שלא רואים מכאן.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•A_M
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

ספר מדהים. לדעתי, הוא ממש נכס צאן ברזל בספרות הנוער הישראלית.
הספר הזה מונח אצלי בספרייה במקום של כבוד; אני מכירה כמעט כל עמוד ממנו, וכל פעם שאני קוראת את הקטעים המרגשים, השמחים והמצחיקים- אני בוכה, שמחה וצוחקת מחדש. התחברתי מאוד לדמויות, ובעיקר לאורי, עופרה ודליה.
מפתיע כמה הספר הזה רלוונטי לחיי הנוער של היום, למרות שהעלילה מתרחשת בתקופה הסמוכה לקום המדינה: נכון, לבני הנוער היום אולי לא יוצא להבריח באישון הלילה כלי נשק, וגם לא לעלות לשיירה שיוצאת לירושלים הנצורה. אבל הם מתמודדים עם כמעט אותן הבעיות, האהבות, האכזבות והשמחות.
מומלץ מאוד-מאוד, וגם למי שכבר לא בן נוער :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אופיר
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

אמש עשיתי חקירה קצרה על ג'יימס ג'ויס. ארחיב על כך מעט:
אני מאותן נערות אשר מבט קצר בערך כלשהו בויקיפדיה יכול להפוך את יומם לזוהר באופן יוצא מן הכלל! כבר בגיל צעיר כאשר היה מושך סופר או איש רוח מסוים את לבי הייתי מחפשת עליו כמה שיותר מידע בכל מקום שיכולתי להגיע אליו. היו פעמים בהם הייתי לגמרי אובססיבית על נושאים או אנשים מסוימים כדוגמת ענבל פרלמוטר אשר אם תשאלו את אחד מחברי הקרובים לגביה תיפלט מהם אנחה ויגידו הם לכם "לא נמאס ממנה"?! כן, כן ככה אני, יש שיגידו "גרופית".אז אמש חקרתי מעט על ג'ימס ג'ויס אשר על תולדות חייו ארחיב באחד הימים כאשר אקרא את ספרו עב הקרס והקשה לקריאה "יוליסס" אך בינתיים אסתפק במילים גאון ואמן. משום מה כאשר קראתי את תולדות חייו של ג'ויס לא הצלחתי שלא להעלות בזיכרוני ספר קסום זה.
"אורי" אינו ספר מושלם, כלל וכלל לא, גם גיבוריו אינם מושלמים, הם אנושיים לחלוטין וזהו קיסמו. אסתר שטרייט וורצל מספרת את סיפור חייה של ארץ שלמה דרך חייו של נער אחד, צבר אמיתי, אשר חווה את תחילת ימיה של ארץ ישראל, ימי המנדט הבריטי. אנסה לסכם ספר זה, למרות שקשה לסכם את יצירותיה של אסתר שטרייט וורצל:
"אורי" מדבר על נער בשם אורי ונכתב בו על חוויות ההתבגרות שלו כנער, אם אהבתו אל נערה שמפני כי עברו מספר שנים מאז שקראתי בו שכחתי את שמה, אם זה בחוויתיו עם חבריו, אם זה פעילות מחתרתית נגד המנדט הבריטי, אבל יותר מכל זה סיפור על ארץ ישראל על כל גווניה, הצדדים הפחות טובים והיותר טובים, או כפי שויקיפדיה מתארת את שאיפתו של ג'ויס לגבי דבלין ביוליסס " לתארה תיאור כה מדויק, עד כי אם תימחה יום אחד מעל פני האדמה, ניתן יהיה לשחזרה מחדש על פי ספרו. "

לפני 9 שנים•נונו
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

עוד ספר מקסים של אסתר שטרייט-וורצל גיבורת ילדותי, איזה כתיבה איזה כישרון, פשוט תענוג,

לפני 14 שנים•
★★★★★
•כרובי
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

טוב, אני לא מבינה מה קורה פה.
בקושי מצאתי פה ביקורת רעה אחת על הספר הזה.
אז לא אני לא אתחיל את הביקורת ב- "כמה חיפשתי אותו", כי הוא היה לי בבית. אני גם לא אתחיל ב"אל תקראו!!!" כי הוא לא מאוד גרוע.
אבל אני גם לא אתחיל ב"תקראו ספר חובה"- כי הוא לא ספר חובה.
אז כן אולי יהיו כאלה שיגידו שאני משמידה ערך

או שהנער של ימינו כבר לא מתעניין בעבר (מה שאולי נכון)
אבל זה לא העניין.

העניין הוא שאני באמת פשוט לא יודעת מה להגיד על הספר הזה.
מצד אחד- ספר מעניין ומרגש שמלמד על תקופת קום המדינה.
ומהצד השני- אסתר הסופרת (שאגב אני אוהבת מאוד) הוסיפה עוד ועוד פרטים לעלילה והגעתי למצב שאני לא ממש מבינה מה קורה מסביבי.
בנוסף יצאתי מהקריאה עם תחושות לא נעימות.
מי שכבר מכיר אותי יודע. אני שונאת יותר מדי פרטים בעלילה, זה מחליא אותי.

הבעיה שלי כאן היא שהספר באמת היה בסדר! כלומר מצד אחד התאכזבתי מצירוף הפרטים (ומהאורך הארוך מדי של הספר) ומהצד השני בסיום הספר לא הרגשתי שקראתי משהו בכוח.

קצת מוזר לי לעשות את זה על הספר הזה אבל דמויות: יתכנו ספויילרים
אורי- נער הלומד בכיתה ח. הספר מלווה את תהליך התבגרותו. הספר מתחיל בכך שאורי מגורש מבית הספר בלי שום סיבה. אורי אינו תלמיד מצטיין אבל הוא מבין שלימודים זה חשוב. ילחד אכפתי, חכם,חזק ונבון.
אמא של אורי- חלתה בדלקת ריאות וכמעט מתה. מתוארת כאישה טובת לב, נדיבה ואוהבת.
אבא של אויר- אופטימי יחסית, איש טוב וחזק.
דליה- ידידתו הטובה של אורי, חולה במחלה שנקראת פוליו. טסה לארצות הברית כדי להבריא אבל מצבה נהיה גרוע יותר. בהמשך מתברר שדליה חשה רגשות עמוקים אל אורי ואולי גם הוא אליה.
עפרה וחנה- חברותיו של אורי במהלך הספר.
שלמה שומסקי- כשאורי מגורש מבית הספר הוא פוגש את שלמה שומסקי- מעשירי המושבה, והשניים הופכים להיות חברים טובים. שומסקי אוהב את אורי ועוזר לו לחזור לבית הספר. שלמה הוא בן אדם טוב, עשיר, נחמד וחביב.

וזהו עד כאן. תקראו או לא תקראו זו כבר בחירה שלכם
ספר שנוי במחלוקת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•WOLF
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

יצא לי לקרוא את הספר הזה לפני חודש או חודשיים פחות או יותר. הספר הזה הוא ככל הנראה אחד הוותיקים בספרייה בעיר שלי, אבל גם אחד האהובים שם, כי בכל פעם שחיפשתי אותו במדף של אסתר שטרייט-וורצל לא מצאתי אותו. אבל אז הגיע היום שבו סוף סוף מצאתי אותו, ישן עם דפים צהובים ומקומטים שעברו הרבה בתים וידיים. מיד לקחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו בבית.
הספר מתחיל כשאורי ננזף על ידי המורה שלו על דבר שלא עשה ובעצם מי לא מכיר את הדברים האלה ? זה קורה הרבה, תמיד יש ילד שהמורים פחות מחבבים ומוצאים לנכון להאשים אותו ברוב הדברים. בכל אופן, אחד הדברים שהכי אהבתי באורי זה הצד הרך שבו, כי למרות שהוא תמיד ניסה להראות מבחוץ שהוא לא פגיע או רגשן הצד הזה היה יוצא כאשר הוא היה מדבר עם דליה, שהרגעים איתה תמיד העלו לי חיוך על הפנים.
אני אוהבת לקרוא ספרים שנכתבו בתקופה שונה. זה תמיד גורם לי להסתכל על מה שקיים עכשיו ולראות איך הדברים השתנו.
נהניתי מהספר מאוד, הוא מרתק ומרגש עם קטעים שגורמים לחייך, לבהלה, למתח ולעצב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דוריני ♥
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

כשלוקחים את אורי ממדף הספרים - מותר להיבהל. ספר בומבסתי רצוף שפה גבוהה...
אבל כשמסיימים את הספר, אחרי קריאה סוחפת, אתה קולט פתאום כמה אתה אוהב את הדמות הזאת: מנהיגה אמיתית, אמיצה...
אורי הוא גיבור כמו מאות גיבורים שהיו באותה התקופה ומסרו את עצמם לארץ בלי לחשוב כמעט, ואי אפשר שלא להתאהב בו.

השפה - סוחפת.
הדמויות - מדהימות.
העלילה - רצופה ונוחה.

אהבתי מאוד שאורי אינו מושלם - בכל זאת, חבר בתנועה הוא לא היה, לא לכל הטיולים יצא... אבל אורי הוא אורי, חזק, אמיץ, גאה.
ממש ממש ממש ממש אהבתי איך אפשר שלא??
אחרי הכל, זאת עלילה מהסוג הטוב, שמתרחשת בימי הפלמ"ח וההגנה, וגורמת לך לחשוב קצת מעבר, על מה שנתנו עבור הארץ הזאת וגם על מה שחוו...
סיפור האהבה בין אורי לעפרה, וגם בינו לבין דליה (אופס, ספויילר) הוא מדהים, מושך, מרוסן... גורם לך לרצות להגיע לדף האחרון ולקרוא את הסוף, איך הסתדר הכל. האהבה היא פשוטה, אהבת נעורים, ומתוארת מעולה, אז אי אפשר לומר שאתה לא נהנה... כי זאת לא האבה שמוצאים בכל הרומנים החדשים. זאת הבוטה, החזקה. סתם אהבה, פשוטה, נעימה, מדהימה ביופיה. לא יודעת, מבחינתי זאת היתה הנקודה בה הסופרת הראתה את מיטב היכולת שלה בלהראות את הסיפור על הצד הבריא ביותר, הנעורי ביותר.

נהנתי ממש. מומלץ בחום, בשריפה, בהתפרצות הר געש.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
אורי

אורי

אסתר שטרייט-וורצל

ספר מאוד מרגש,רבוי מתח והתרחשויות,מאוד מומלץ!

קראתי את הספר לראשונה בערך בגיל 11 ומאוד התחברתי.
אני מאוד אוהבת את הסופרת ואת סיגנון כתיבתה.
הספר מעט ארוך - אך כמובן שיש בכך יתרון גדול :

אתה נימצא יותר זמן בהרפתקה - וממשיך איתה עוד קצת!

מומלץ!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיה