אורי, ספר קלאסי, נכתב על החיים שבין השואה למלחמת העצמאות: החיים בתור נער מתבגר במושבה. הוא מדבר על ההתבגרות, על התפר שבין ילד לעלם. אורי הוא ספר... לא קל. לא קשה מבחינת השפה (למרות שהיא אכן מיושנת מעט), אולי מעט בגלל האורך; קצת קשה לי לשים את האצבע במדויק על ממה נהניתי וממה לא.
אני חושב שאתחיל עם הדבר הטוב.
אתחיל בגילוי סוד – מעולם לא דמעתי מספר. מעולם לא התחברתי לספר, או לדמויות בו, שהרגשתי את דאבונם ויכולתי להזדהות עם תחושותיהם. לא הרגשתי שאני חלק מהעלילה, כאילו נושם את האוויר שהם נושמים. עם זאת, כאן היה זה שונה: היו כמה פעמים שללא רצוני, הזלתי קמעה דמעות. אולי זה בשל שמעולם לא קראתי ספר נוער הגון, אולי מעולם לא הייתי בוגר מספיק ומכיל, אבל משהו בקריאה של פרקים מסוימים גרמו לי להרגיש כאילו אני, בעצמי, הוא אורי; מרגיש את כאבו וחי את חייו שלו.
עבורי, היו שני מוטיבים מרכזיים לעלילת כל הספר: אהבה ומוות. יותר משמדובר על הנאות ילדותיות ועל קשיי ההתבגרות, או על אהבת המולדת, אורי מתייחס לשני הנושאים ביתר רצינות: אין הוא מלא בתובנות פילוסופיות, אבל הוא כן מנסה "לחיות" איתם; אהבה שדועכת ונעלמת, או אהבה שנגוזה; מוות פתאומי ומפתיע, או מוות ידוע אך בעל תקוות שווא עגומות. איך מתנהגים כאשר אנשים קרובים אליך מתרחקים ומתנכרים, ואיך חיים עם קריעת אדם מהחיים?
מן הסתם, שבתור נער מתבגר, אורי לא שם מחשבה מרובה על זה (או שמא שהסופרת לא נתנה את הדגש הראוי על כך, ואני סבור שזו הייתה טעות).
עד כה, טוב. והנה, הרע.
אני לא נהניתי מדמותו של אורי, העובדה שהוא מעין Mary Sue: כמעט ולא משנה מה הוא עושה, הוא תמיד יוצא עם ידו על העליונה; האנשים החשובים, החזקים, אוהבים ונהנים מחברתו. הדבר המעיק ממש, היא לא העובדה שהוא נער אגואיסט, שלא חושב על השלכות מעשיו (ובכנות, לא ציפיתי למשהו אחר. בכל זאת, הוא ילד – אם כבר, זה אמין למקור) ופוגע באחרים; אלא העובדה שאף על פי שהוא כזה, כולם נהנים מחברתו, סולחים על כל פעולה מבישה שעושה, אפילו על דברים שראוי לגנות אותם.
אז אני לא לגמרי בטוח בהחלטה שלי – אצטרך לקרוא אותו עוד כמה שנים, ואולי אראה משם דברים שלא רואים מכאן.
