איכשהו הספר הזה התגלגל אלי. ומה לעשות הוא לא נראה מושך במיוחד, אבל נזכרתי שפשוט כל כך הרבה אנשים אמרו שהוא "מרגש" ו"חובה לקריאה" אז פתחתי והתחלתי לקרוא.
מכירים את זה שאתם לא רוצים לקרוא ספר אבל בגלל שהמליצו לכם עליו אתם ממשיכים לקרוא כדי לבדוק אם זה משתפר בהמשך?
כי זה בערך מה שקרה, הספר הזה לא עיניין אותי במיוחד. נחמד ולא יותר מזה. האמת? קראתי עוד קצת והוא כן השתפר באמצע, אבל קראתי איזה 70 עמודים מתישים שהכרחתי את עצמי לקרוא...
אז כן, בחור נכה, רע לו בחיים, אין לו אף אחד חי לו לבדו בבית עד שבחורה צעירה בשם לואיזה באה לעזור לו.
זה הקטע שהספר התחיל להיות בו יותר מחביב מינוס. הוא עם כל העצב שלו והיא עם כל השמחת חיים שלה מתחילים לחיות ביחד. וזהו בערך.
אבל אני נורא מצטערת.
כדי לגרום לי לבכות מספר צריך להיתאמץ. מסרטים אני בוכה זה כן. אבל מספרים אני לא בוכה
יש רק כמה ספרים שמצליחים לרגש אותי (ע"ע אשמת הכוכבים...) אולי משהו מקולקל אצלי?

ואולי לא.

אני פשוט לא אוהבת סופרים שמנסים בכוח לרגש אותי- ומכניסים יותר מדי אירועים לעלילה.
לא מספיק שהוא נכה, רוצה למות, עצבני ובדיכי החברה שלו לשעבר התחתנה עם החבר הכי טוב שלו לשעבר.
אזהרת ספויילר:
וואלה אני מצטערת אני לא מצליחה להבין למה אם לואיזה עושה לו טוב והוא נהיה שמח יותר, אוהב ונאהב, הוא עדיין רוצה למות.
הספר היה יכול להישתפר אם ההתמקדות הייתה על השמחה שגורמת לו לואיזה, במקום הדיכאון שגורמת לו הנכות שלו והרצון שלו למות

אני מכירה הרבה ילדים נכים, ש"זכו" בנכות שלהם בצורה הרבה יותר גרועה מוויל (השם של הגיבור הנכה)(שיט שכחתי לומר את השם שלו כל הביקורת) והם מקבלים את זה בצורה הרבה יותר טובה. כן, הבנתי, קשה לו, כואב לו, וכו' וכו' אבל כמה אפשר לשמוע על זה?
יכול להיות שאם הסופרת הייתה מפחיתה קצת בסבל שלו ומוסיפה קצת לשמחה שלו הספר היה מרגש הרבה יותר. אני מצטערת אותי הרבה יותר מעניין בן אדם שעובר שינוי ברור לטובה מאשר בן אדם שלא ברור אם הוא שמח או עצוב.

נ.ב

ראיתי את הסרט גם והוא הרבה יותר ריגש אותי. עובדה.
בסרט הפחיתו הרבה קטעים מהעלילה (ולא הוסיפו הרבה אחרים) וכך הסרט היה יותר מעניין.

בקיצור (אם אפשר לקרוא לכל מה שכתבתי קיצור)
ספר חביב מינוס
מיועד לרומנטיקנים שאוהבים סופים לא משהו
או לאנשים שאוהבים סגנון כזה של ספרים? אני אשמח אם מישהו ידווח לי איזה סגנון אפשר להגיד על הספר הזה
(וכן אני יודעת שזה רומן)

קראתי טובים ממנו.

עברו שנתיים מאז דודה שלי, רוטל
נפטרה מסרטן.

אתמול קראתי את הסיפור העץ הנדיב ובשנייה שגמרתי אותו פשוט לא הפסקתי להפסיק לבכות

רוטל- היא הייתה העץ הנדיב. העץ רחב הלב. העץ היפהפה בנפשו.
העץ המדהים

כי היא פשוט נתנה ונתנה, ולא היה לה כסף. בקושי לטיפולים שלה עצמה היה לה כסף.
או לבת שלה.
אבל אנחנו או הבת שלה לא ידענו את זה

וביקשנו ממנה
ואני לא זוכרת פעם אחת שהיא אמרה לי לא.

והיא גרה בקרוואן
של אח שלה. שדרש ממנה כסף עליו, בחוסר רגש ובחוסר אכפתיות.

היא הייתה מסוג האנשים שרואים ילד קטן בוכה בגינה

ובאה אליו
ואומרת לו שיש לו עניים יפות
והילד מפסיק לבכות
כי הטוב שלה והחום שלה פשוט זרחו ממנה

ועם כל כמה שהיא נתנה ונתנה ונתנה
ולא קיבלה אף פעם
אבל המשיכה לתת


אני לא אשכח שבפגישה האחרונה שלנו איתה היא הייתה עם קרחת בגלל הטיפולים
ואחותי הקטנה שאלה אותה בלי בושה למה
והיא התיחסה לקרחת כמתנה משמיים
כדבר טוב
וזו הייתה הגישה שלה לחיים
וההודעה האחורנה של הייתה לאמא שלי
תמסרי דש לארבעת הילדים החמודים ותגידי להם שאני מתגעגעת אלהם.

ואז
לקחו אותה
פשוט קטפו אותה
כניראה אלוהים רצה שכל הטוב הזה שלה יהיה בגן עדן ביחד איתו

ואני בוכה עכשיו. כי זה פשוט לא צודק

וכך גם מהעץ הנדיב נשאר רק הגזע

אבל הגזע נשאר

וגם רוטל נשארה

אני מתגעגעת אלייך

כל כך כל כך.
מתגעגעת אלייך.

יש בספר הזה בעיות זה כן.
וקראתי אותו איזה 6 פעמים בכל זאת

אז הסופרת ליאת רוטנר התחילה לכתוב את הספר הזה בגיל 8 ועל זה מגיע לספר הזה 100 כוכבים כי זה ספר מדהים לילדה בת 8.
אז כן הספר הזה מלא בסטריאוטיפים, ואז מנסה לשבור אותם כאילו, ואז שוב מתמלא בסטריאוטיפים אבל זה פשוט ספר כיף.
איכשהו.
הוא לא עמוק במיוחד, לא רדוד במיוחד, לא מצחיק במיוחד, לא משעמם במיוחד.
טוב, לא משעמם בכלל.

אבל בכל זאת זה ספר עם לא יותר מ4 כוכבים,
כי לא במיוחד, הוא לא מיוחד, פשוט ספר. ספר.

יש לו 4 כוכבים ממני כי אני לא בטוחה שחייב אותו על מדף בכל בית
או שכל בן אדם שאני רואה אני ממליצה לו על הספר הזה.

אבל נהניתי לקרוא אותו. כי איזה ילד לא אוהב לקרוא ספר שלא משאיר חמיצות בלב?

זה ספר שהכל מסתדר בו כל הזמן וגורם לך להרגיש שהחיים סבבה. וגם אצלך הכל יסתדר.

דמויות:
תומר- האדיש והחתיך, ילד עם משפחה הרוסה שאימו נטשה אותו בילדות ואביו שרוי בדיכאון בכללי.
נועם- היפה, המקובלת תמיד מוצפת בחברים ובאהבה, עדינה ומתוקה
ענבל- המרדנית שמתנהגת כמו "טום בוי" שונאת בגדים וקניות
איתי- הבדרן הליצן, שלא לוקח שום דבר ברצינות וצוחק על כולם ועל הכל, יש לו תאומה שלא איתו בפנימייה
קובי- הביישן והחנון מפחד מבנות ומכל דבר שזז בערך (כמובן שיש לו משקפיים)
שירן- החופרת הגאונה, קטנה מכולם בשנה אך חכמה מכולם ביחד.

ורוני, שהיא בנפרד כי היא לא חלק מהחבורה אך היא דמות חשובה בספר - חברה של שירן, דתייה ומצחיקה.

ממליצה לאנשים שמחפשים משהו קליל מלא בכיף ובסטראוטיפים
ולכאלה שרוצים שהכל יהיה בסדר

תהינו
(:

בתור ילדה היפראקטיבית מאוד התחברתי לספר. אנשים צריכים פחות להתייחס למעטפת ויותר להסתכל מתחתיה. וכן, כמה קיטשי שזה ישמע.
תמיד הייתי מפריעה בשיעורים, חסרת שקט. ותמיד תייחסו אלי כאל שונה. ואני שונה.
בדיוק כמו שכל אחד אחר הוא שונה.
באמת שקצת נמאס לי כבר מכל התוויות שנותנים לכל אחד. אני לא בחרתי להיות היפראקטיבית. או יפה. או מכוערת. או מעצבנת. או נדיבה מטבעי. או תמניה. או אשכנזייה. וכו וכו. בני אדם אדם הם בני אדם. כמה פעמים ביום אני קוראת באינסטגרם על אנשים ששונאים את הקהילה הגאה? או שחורים? ואסייתים?
יש עוד כל כך הרבה דוגמאות. ויש שיגידו שהעולם התקדם. אז צר לי חברה יקרים
כניראה שהוא לא.
כשהבדיחה שאני שומעת הכי הרבה היא "אופנוע דורס אישה מי אשם? האישה כי היא הייתה צריכה להיות במטבח" אז צר לי העולם לא התקדם
וזה אפילו לא מצחיק!
אושי גרוס, הסופר קיבל במה דרך הספר הזה. כי מי מקשיב בימינו לאנשים שקשה להם?
יש כל כך הרבה כאלה. אני רוצה לצעוק ולצרוח לכם
תפסיקו עם התוויות האלה כבר!!!!!!!!!!
אבל מי יקשיב לי?
מייייי
אתם לא מכירים אותי. לא יודעים מי אני. איך אני נראית ואיפה אני גרה. ובכל זאת אכפת לי מה תגידו עלי.
כי העולם שלנו דפוק.
דפוק. דפוק. דפוק.
לקרוא את הספר הזה היה בשבילי זעזוע עמוק. ראיתי בו את עצמי. כן, מורות התנהגו אלי זבל כשהייתי ילדה כי הפרעתי.
וכשהמורה מתנהגת זבל אל ילד, למה ששאר הילדים לא יתנהגו אל אותו ילד זבל?
תקראו את הספר הזה.

אולי זה יפתח לכם את העיניים.

נתחיל בהסברת המצב שלי:
אני יושבת בחדר שלי עוד שנייה מקיאה מוירוס מעצבן שאני תקועה בגללו עם מדחום כבר 3 ימים בבית ואללה יופי. אשכרה דווקא כשמתחילה השנה וכזה אני רוצה להתחיל מה שניקרא בהתחלה סבבה ושהמורה המכשפה שלי לא תשנא אותי כמו זו של שנה שעברה אז הוירוסים המעצבנים האלה חייבים לתקוע הכל.. להלן שיחה בסקייפ שלי עם המורה שלי ( שמוזר שהיא הסכימה לדבר איתי בסקייפ)

מכשפה מדרגה ראשונה: למה את לא באה לביצפר כבר 3 ימים??? ( מה זה האיפור הזה לכל הרוחות מי שמה כמויות של סומק מתחת לעניים זה ניראה כאילו היא מרחה שם גלידת תות!)
אני: אני חולה
מ.מ.ר: אז זה אומר שאת יכולה לא לבוא לבצפר בלי להודיע לי/ למישהו מהעולם הזה כלום !!! את יודעת כשאני הייתי חולה הייתי מגיעה לבצפר למרות שהילדים שלי אמרו לי לא!!! ( יש לה ילדים??!! מי מסכים להתחתן עם אחת כזאת טח עוץ לי גוץ לי א משהו בסיגנון....)
אני: אני ממש חולה ואני כל הזמן מקיאה אם הייתי מגיעה לבצפר הייתי מקיאה הרבה וצריכה לצאת מהכיתה כדי ללכת להקיא ואני יכולה אפילו לא להספיק ולהקיא באמצע השיעור
מ.מ.ר: אז מההההה????? מצידי תשאירי לידך פח ותקיאי לתוכו כל השיעור אני מאוד כועסת עלייך שתדעי לך ואני אצלצל להורייך ואודיע להם מיד שאת מוכרחה לבוא!!
אני: טוב אני צריכה לגמור אם ארגיש יותר טוב אני אשתדל לבוא לבצפר קצת קשה לי לזוז ואני כל היום על הספה ...
מ.מ.ר: עם המחשב?????????????????? את מה קורה לנוער ש---
פשוט כיביתי את המחשב באמצע המשפט ולא הספקתי לגמור לשמוע מה בא למורה שלי להגיד נשבעת לכם אם הייתי מולה הייתי מקיאה לה על הפרצוף בלי להסס אבל במקום זה הקאתי בתוך השירותים...
בכל מקרה גמרונו אם התמונת מצב אז בואו נעזוב את זה עכשיו ונחזור לספר

אני ממש אוהבת את הספר הזה ככל שאתה ממשיך לקרוא העלילה כל כך סוחפת!!!!!! יש קטע אחד ממש עצוב אני לא אספר מהו בדיוק שאני כמעט בכיתי והפסקתי לקרוא בפה פעור כל פרק מחדש העלילה לוקחת אותך פיתאום לנתיב כל כך בלתי צפוי!
עכשיו לעלילה
חשוב לעניין שיהיה ברור הספר מסופר מנקודות מבט של שני מבטים על המצב: אחד של דיי פשוע מסוכן, לא הכי מסוכן במדינה אבל בגלל שזהותו בלתי ברורה והמשטרה אינה יודעת איך הוא נראה ונקודת המבט הנייה היא של יוני בת לאצולה שאת אחייה קצין בכיר במשטרה , דיי הרג, או שלא? הדרכים של שניהם כל כך שונות עד שאחיה של יוני נהרג ויוני נשבעת לנקום בדיי שהרג אותו כאשר ניסה לגנוב מבית החולים ,בדרך מסובכת ובמהירותו וזריזותו, תרופה נגד המגפה שמתפשטת בעיר ושאחיו חולה בה העלילה מסתבכת כשיוני נפגשת אחר חיפושיה אחרי דיי המסתורי בדיי ולא יודעת שזה הוא.
****
ספר מ-ד-ה-י-ם!!!!!!!! חובה קריאה
ביוש (:

כישופ- לראשונה כשחיפשתי בספריה ספר שיהיה מעניין ראיתי את סדרת ספטימוס היפ על המדף וכשראיתי את הספר הראשון ואת שמו עצרתי לפני שלקחתי אותו וחשבתי: האם באמת לסופר יש כאלה שגיאות כתיב נוראיות כל כך? ולא לא באמת שאלתי את עצמי את זה כי כבר ידעתי את התשובה: לא.
הספר הזה מיוחד.
מאוד.
מאוד.
x 100.
אבל אני לא אשלב פה מתמטיקה.
משפחה של קוסמים רגילים ופשוטים (אם אפשר לומר כך על קוסמים) מוצאים יום אחד חבילה ביער ולא זאת לא חבילה זאת תינוקת סטאגדוש.
מומלץ.
ביי.

ספר מדהים, מלא רגש ומסקרן המסופר מנקודת מבטו של כריסטופר, אוטיסט שחווה קשיים רבים בחייו:
אמו מתה, עוצרים אותו כמה פעמים ומאשימים אותו ברצח....
הכל מתחיל כשהכלב של השכנה נרצח.
כריסטופר מזהה שהחדירו קלשון לעורו ובדיוק בזמן שהוא בחון את הכלב המת יוצאת השכנה מביתה ו"תופסת " אותו על חם.
אחרי שהוא מואשם ברצח ובהרבצה לשוטר ומגיע למשפט, אביו מצליח לחלץ אותו.
אני לא כל כך בטוחה שהספר אמור להיות מותח, אני חושבת שהוא יותר בכיוון של להראות לנו נקודות מבט שונות שהן כאילו מעולם אחר, עולם האוטיזם.
אני לא יודעת מתי אתם קוראים את הביקורת הזו, אבל בכל מקרה הזמן שאני כותבת אותה היא שנת 2015.
ומי שקורא את הביקורת הזו וראה את טקס הדלקת המשואות השנה יבין על מה אני מדברת.
השנה בטקס הדליק חייל אוטיסט מצטיין הדליק משואה, אני חושבת שזה שהעלו אותו להדליק משואה גרם להרבה קבלת השונה במדינה כי לא כל יום קורה שחייל אוטיסט מדליק משואה.
אני חייבת להוסיף משהו שמאוד אהבתי בספר: כל פרק הוא לא מתחיל כמו כל פרק רגיל, מספר הפרק הוא לא מספר רגי כמו שיש בכל ספר, זהו מספר ראשוני.
באחד הפרקים הראשונים כריסטופר מספר שהוא מעדיף מספרים ראשוניים על פני מספרים רגילים כי הם עושים לו יותר סדר ויותר קל לו איתם, אני חושבת שבעקבות אימרה זו אני אבבדוק האם אוטיסטים אוהבים מספרים ראשוניים יותר ממספרים רגילים כי זה עושה להם סדר.
בכל מקרה ככל שקוראים יותר בספר מבינים עד כמה כריסטופר גאון.
גאון במטמטיקה.
והאמת שאחרי שמתחילים לקרוא את הספר מבינים איך הכריכה קשורה אליו.
אני חושבת שמי שקורא את הספר הזה יחווה חוויה שלא חווה מעולם.
אני בכל מקרה חוויתי חוויה כזאת.
בזכות הספר הזה אני מתחילה עבודה על אוטיזם וחוקרת על הנושא (המרתק) הזה קצת יותר.
ספר מומלץ ביותר קשה להוריד עניים ^-^

נאדיה נערה ערביה חולמת להיות רופאה ולכן, על אף התנגדות חבריה בכפר נרשמת לפנימייה יהודית, שם עליה להתמודד עם קשיי הקליטה עם תמי, שנלחמת נגדה על ליבו של רונן מלך הכיתה ועם יחס החברים היהודים המנדים אותה בעקבות אירוע חבלני.
הספר מעורר שאלות רבות כגון "האם גם אני מתנהג ככה אל שונים ממני?" או "האם גם אני שונה?" "איך עלי להיתנהג לשונים ממני?"
אני לא פסיכולוגית או משהו בסיגנון אבל אני יכולה לענות עלשלושת השאלות:
שאלה ראשונה: 100% התנהגתם פעם או שניים אל שונים מכם כמו שמתנהגים בספר לנאדיה.
שאלה שניה: כן אתה שונה ואני שונה והוא שונה והיא שונה, כולם שונים!! לכן כדאי ורצוי לחשוב על איך אני הייתי מרגיש לו היו מתנהגים אלי בצורה שונה בגלל שאני שונה!
שאלה שלישית: פשוט צריך לחשוב, לחשוב איך היינו מרגישים לו היו מתנהגים אליו ככה, פשוט צריך לחשוב לפני כל מעשה רק לחשב ולראות. להיתנהג לשונים ממך כמו אל כאלה שפחות שונים כי כמו שאמרתי כולנו שונים...
מה שמשך אותי בספר זה זה שיש לי חברה ערביה הייתי איתה בהיתעמלות קרקע וכשהיא סיפרה בלי בושה (שלא אמורה להיות) על ערביותה כמה בנות בצד ציחקקו וילד אחד אמר בלחש הערבים ימך שמם! היא מאוד נעלבה והיה לי קשה לראות אותה.
 ספר יפה, מראה על קשיים בחברה, על קשייה של נאדיה בגלל ערביותה.
חשוב! בספר אין מגמות פוליטיות והוא מספר בפשטות רבה על הקושי של השוני בחברה.
מומלץ ביותר!!!!!!! (=

ספר יפה מאוד, מסקרן ומצחיק מעט עם הרבה הומור.
מסופר בו על נערה ששמה ג'ולי אבוט, בת 18 שנמצאת בבית יתומים בגלל יתמותה.
בגלל גילה המתקדם היא זו שאחראית בבית היתומים בעיקר על עזרה ליתומים הצעירים יותר ועל סידור ונקיון בית היתומים. יום אחד מנהלת בית היתומים הקשוחה מבקשת מג'ולי לסדר את לבושם של הצעירים טיפ-טופ ולהיתלבש בעצמה יפה כי מגיעים אורחים חשובים שעושים "בדיקה" בבית היתומים.
בסוף הביקור ג'ולי נקראת לחדר המנהלת.
ברגע שהיא נכנסת היא רואה רק צל שניראה שייך למישהו גבוה ביותר שהרגע יצא מהחדר, ג'ולי מתיישבת ומנהלת בית היתומים מספרת לה שהאיש שיצא זה עתה מחדרה מסכים לשלוח ולממן את לימודיה בקולג'.
ג'ולי מבינה שיש שני תנאים בכך שהאיש יממן את לימודיה וישלח כסף כדי שתוכל לקנות לעצמה דברים חשובים כמו בגדים ואוכל,
שני התנאים הם שהיא צריכה לשלו לו מכתבים, ושזהותו לא תתגלה.
ג'ולי נשלחת לקולג' ולומדת שם רבות, בכל שבוע היא שולחת לאיש מכתבים על לימודיה ומעשיה.
בגלל התנאי של האיש, שזהותו לא תתגלה, קוראת ג'ולי לאיש " אבא ארך הרגליים" ,שם של עכביש עם רגליים ארוכות ביותר ,בגלל צילו של האיש שהיא ראתה וחשבה שהוא גבוה.
תוכנו של הספר הוא המכתבים שג'ולי אבוט כותבת לאבא אך הרגליים.
בכל מכתב היא מסיפה ציור או שניים, מכאן אפשר לראות שציור, איך לומר הוא לא הצד החזק ביותר שלה.
בכל מכתב היא מספרת לו דברים רבים על עצמה, על מה שהיא לומדת, מה שהיא חושבת, מה שהיא משחקת או לומדת לשחק, מה היא עושה עם הכסף שהוא שולח לה, מי הן חברותיה ועוד.
בזמן קריאת הספר לומדים רבות על הדמויות בו.
הרגע האהוב עלי בספר הוא הרגע בו היא מספרת לו במכתביה איך לפי דעתה הוא ניראה ומציירת אותו ושואלת אוו שאלה חשובה ביותר: מה לכל הרוחות צבע השיער שלו???
ספר מומלץ ביותר מסקרן חמוד מלא הומור ומצחיק.
לרוץ לקנות
(: