“אורי, ספר קלאסי, נכתב על החיים שבין השואה למלחמת העצמאות: החיים בתור נער מתבגר במושבה. הוא מדבר על ההתבגרות, על התפר שבין ילד לעלם. אורי הוא ספר... לא קל. לא קשה מבחינת השפה (למרות שהיא אכן מיושנת מעט), אולי מעט בגלל האורך; קצת קשה לי לשים את האצבע במדויק על ממה נהניתי וממה לא. אני חושב שאתחיל עם הדבר הטוב. אתחיל בגילוי סוד – מעולם לא דמעתי מספר. מעולם לא התחברתי לספר, או לדמויות בו, שהרגשתי את דאבונם ויכולתי להזדהות עם תחושותיהם. לא הרגשתי שאני חלק מהעלילה, כאילו נושם את האוויר שהם נושמים. עם זאת, כאן היה זה שונה: היו כמה פעמים שללא רצוני, הזלתי קמעה דמעות. אולי זה בשל שמעולם לא קראתי ספר נוער הגון, אולי מעולם לא הייתי בוגר מספיק ומכיל, אבל משהו בקריאה של פרקים מסוימים גרמו לי להרגיש כאילו אני, בעצמי, הוא אורי; מרגיש את כאבו וחי את חייו שלו. עבורי, היו שני מוטיבים מרכזיים לעלילת כל הספר: אהבה ומוות. יותר משמדובר על הנאות ילדותיות ועל קשיי ההתבגרות, או על אהבת המולדת, אורי מתייחס לשני הנושאים ביתר רצינות: אין הוא מלא בתובנות פילוסופיות, אבל הוא כן מנסה "לחיות" איתם; אהבה שדועכת ונעלמת, או אהבה שנגוזה; מוות פתאומי ומפתיע, או מוות ידוע אך בעל תקוות שווא עגומות. איך מתנהגים כאשר אנשים קרובים אליך מתרחקים ומתנכרים, ואיך חיים עם קריעת אדם מהחיים? מן הסתם, שבתור נער מתבגר, אורי לא שם מחשבה מרובה על זה (או שמא שהסופרת לא נתנה את הדגש הראוי על כך, ואני סבור שזו הייתה טעות). עד כה, טוב. והנה, הרע. אני לא נהניתי מדמותו של אורי, העובדה שהוא מעין Mary Sue: כמעט ולא משנה מה הוא עושה, הוא תמיד יוצא עם ידו על העליונה; האנשים החשובים, החזקים, אוהבים ונהנים מחברתו. הדבר המעיק ממש, היא לא העובדה שהוא נער אגואיסט, שלא חושב על השלכות מעשיו (ובכנות, לא ציפיתי למשהו אחר. בכל זאת, הוא ילד – אם כבר, זה אמין למקור) ופוגע באחרים; אלא העובדה שאף על פי שהוא כזה, כולם נהנים מחברתו, סולחים על כל פעולה מבישה שעושה, אפילו על דברים שראוי לגנות אותם. אז אני לא לגמרי בטוח בהחלטה שלי – אצטרך לקרוא אותו עוד כמה שנים, ואולי אראה משם דברים שלא רואים מכאן.”

“אורי היה נער בסוף תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל. היה נער, עד שההכרח הקיומי של יהודים בישראל הנשלטת על ידי גויים ביגר אותו. זהו סיפורו של תהליך ההתבגרות שאירע לאורי, מתלמיד שובב לאדם רציני, מפחדי נעורים שאפפו אותו לחברות אמת. הספר מספר דרך עיניו של אורי רומן נעורים, התבגרות ותעלולי ילדות, אך גם את סיפורה של מחתרת ההגנה המתחזקת תחת המנדט הבריטי שסופו קרב ביחד עם דפי הספר. אחד הספרים המרגשים, היפים והנוגעים ללב שיצא לי לקרוא. ספר שישאר לעד, וימשיך לספר את הסיפורים הנשכחים גם כאשר יעמוד לבדו מול דורות חדשים אשר לא ידעו את אומץ-לבם של אנשי המחתרות. הרומן יעמוד לבדו מול כולם, בדיוק כמו אורי. ממליצה ממש!”

“אחרי בערך 20 שנה הגעתי לספר הזה שוב כשהבת שלי לקחה אותו מהספריה ואני הצצתי בו ונפגעתי. האמת שאני לא זוכרת מה חשבתי עליו כשקראתי אותו כנערה, אבל עכשיו הוא היה נהדר. נראה שהוא די משקף את התקופה כולל האהבות, הגזענות (נגד כל מי שלא דומה לך בדיוק), וחייהם של הישראלים בימים שעוד קראו להם "עברים" או "יהודים", בשנים שבין מלחמת העולם השניה לבין קום המדינה. כל זאת דרך עיניו של נער המושבה שצפויה להפוך לעיר פתח תקווה (שדרך אגב, היא גם מקום הולדתה של הסופרת אסתר שטרייט וורצל). למרות שהספר יצא לראשונה ב-1969, השפה לא יותר מדי ארכאית ולכן נראה לי שגם נוער היום יכול להתחבר לספר, אבל לא הייתי ממליצה לגיל צעיר מדי (בסופו של דבר הבת שלי לא קראה את הספר כי לדעתי אינו מתאים לגילה, עם כל המיתות, ההלוויות וכל היתר). מדהים לגלות שהחיים אז, לא היו שונים כל כך מהחיים היום - גם בלי הטלוויזיה והמחשב - עדיין היו עסוקים בעיקר באהבה וקנאה. חבל שהספר נגמר כאילו באמצע, כשאתה מת לדעת מה קרה הלאה. הגורל של אורי בסוף הספר לוטה בערפל, אבל אתה רוצה להאמין שבסופו של דבר הכל היה בסדר. בכל אופן: אהבתי, נהניתי, ממליצה.”

“ספר מדהים. לדעתי, הוא ממש נכס צאן ברזל בספרות הנוער הישראלית. הספר הזה מונח אצלי בספרייה במקום של כבוד; אני מכירה כמעט כל עמוד ממנו, וכל פעם שאני קוראת את הקטעים המרגשים, השמחים והמצחיקים- אני בוכה, שמחה וצוחקת מחדש. התחברתי מאוד לדמויות, ובעיקר לאורי, עופרה ודליה. מפתיע כמה הספר הזה רלוונטי לחיי הנוער של היום, למרות שהעלילה מתרחשת בתקופה הסמוכה לקום המדינה: נכון, לבני הנוער היום אולי לא יוצא להבריח באישון הלילה כלי נשק, וגם לא לעלות לשיירה שיוצאת לירושלים הנצורה. אבל הם מתמודדים עם כמעט אותן הבעיות, האהבות, האכזבות והשמחות. מומלץ מאוד-מאוד, וגם למי שכבר לא בן נוער :)”

“אורי, ספר קלאסי, נכתב על החיים שבין השואה למלחמת העצמאות: החיים בתור נער מתבגר במושבה. הוא מדבר על ההתבגרות, על התפר שבין ילד לעלם. אורי הוא ספר... לא קל. לא קשה מבחינת השפה (למרות שהיא אכן מיושנת מעט), אולי מעט בגלל האורך; קצת קשה לי לשים את האצבע במדויק על ממה נהניתי וממה לא. אני חושב שאתחיל עם הדבר הטוב. אתחיל בגילוי סוד – מעולם לא דמעתי מספר. מעולם לא התחברתי לספר, או לדמויות בו, שהרגשתי את דאבונם ויכולתי להזדהות עם תחושותיהם. לא הרגשתי שאני חלק מהעלילה, כאילו נושם את האוויר שהם נושמים. עם זאת, כאן היה זה שונה: היו כמה פעמים שללא רצוני, הזלתי קמעה דמעות. אולי זה בשל שמעולם לא קראתי ספר נוער הגון, אולי מעולם לא הייתי בוגר מספיק ומכיל, אבל משהו בקריאה של פרקים מסוימים גרמו לי להרגיש כאילו אני, בעצמי, הוא אורי; מרגיש את כאבו וחי את חייו שלו. עבורי, היו שני מוטיבים מרכזיים לעלילת כל הספר: אהבה ומוות. יותר משמדובר על הנאות ילדותיות ועל קשיי ההתבגרות, או על אהבת המולדת, אורי מתייחס לשני הנושאים ביתר רצינות: אין הוא מלא בתובנות פילוסופיות, אבל הוא כן מנסה "לחיות" איתם; אהבה שדועכת ונעלמת, או אהבה שנגוזה; מוות פתאומי ומפתיע, או מוות ידוע אך בעל תקוות שווא עגומות. איך מתנהגים כאשר אנשים קרובים אליך מתרחקים ומתנכרים, ואיך חיים עם קריעת אדם מהחיים? מן הסתם, שבתור נער מתבגר, אורי לא שם מחשבה מרובה על זה (או שמא שהסופרת לא נתנה את הדגש הראוי על כך, ואני סבור שזו הייתה טעות). עד כה, טוב. והנה, הרע. אני לא נהניתי מדמותו של אורי, העובדה שהוא מעין Mary Sue: כמעט ולא משנה מה הוא עושה, הוא תמיד יוצא עם ידו על העליונה; האנשים החשובים, החזקים, אוהבים ונהנים מחברתו. הדבר המעיק ממש, היא לא העובדה שהוא נער אגואיסט, שלא חושב על השלכות מעשיו (ובכנות, לא ציפיתי למשהו אחר. בכל זאת, הוא ילד – אם כבר, זה אמין למקור) ופוגע באחרים; אלא העובדה שאף על פי שהוא כזה, כולם נהנים מחברתו, סולחים על כל פעולה מבישה שעושה, אפילו על דברים שראוי לגנות אותם. אז אני לא לגמרי בטוח בהחלטה שלי – אצטרך לקרוא אותו עוד כמה שנים, ואולי אראה משם דברים שלא רואים מכאן.”

“אורי היה נער בסוף תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל. היה נער, עד שההכרח הקיומי של יהודים בישראל הנשלטת על ידי גויים ביגר אותו. זהו סיפורו של תהליך ההתבגרות שאירע לאורי, מתלמיד שובב לאדם רציני, מפחדי נעורים שאפפו אותו לחברות אמת. הספר מספר דרך עיניו של אורי רומן נעורים, התבגרות ותעלולי ילדות, אך גם את סיפורה של מחתרת ההגנה המתחזקת תחת המנדט הבריטי שסופו קרב ביחד עם דפי הספר. אחד הספרים המרגשים, היפים והנוגעים ללב שיצא לי לקרוא. ספר שישאר לעד, וימשיך לספר את הסיפורים הנשכחים גם כאשר יעמוד לבדו מול דורות חדשים אשר לא ידעו את אומץ-לבם של אנשי המחתרות. הרומן יעמוד לבדו מול כולם, בדיוק כמו אורי. ממליצה ממש!”

“אחרי בערך 20 שנה הגעתי לספר הזה שוב כשהבת שלי לקחה אותו מהספריה ואני הצצתי בו ונפגעתי. האמת שאני לא זוכרת מה חשבתי עליו כשקראתי אותו כנערה, אבל עכשיו הוא היה נהדר. נראה שהוא די משקף את התקופה כולל האהבות, הגזענות (נגד כל מי שלא דומה לך בדיוק), וחייהם של הישראלים בימים שעוד קראו להם "עברים" או "יהודים", בשנים שבין מלחמת העולם השניה לבין קום המדינה. כל זאת דרך עיניו של נער המושבה שצפויה להפוך לעיר פתח תקווה (שדרך אגב, היא גם מקום הולדתה של הסופרת אסתר שטרייט וורצל). למרות שהספר יצא לראשונה ב-1969, השפה לא יותר מדי ארכאית ולכן נראה לי שגם נוער היום יכול להתחבר לספר, אבל לא הייתי ממליצה לגיל צעיר מדי (בסופו של דבר הבת שלי לא קראה את הספר כי לדעתי אינו מתאים לגילה, עם כל המיתות, ההלוויות וכל היתר). מדהים לגלות שהחיים אז, לא היו שונים כל כך מהחיים היום - גם בלי הטלוויזיה והמחשב - עדיין היו עסוקים בעיקר באהבה וקנאה. חבל שהספר נגמר כאילו באמצע, כשאתה מת לדעת מה קרה הלאה. הגורל של אורי בסוף הספר לוטה בערפל, אבל אתה רוצה להאמין שבסופו של דבר הכל היה בסדר. בכל אופן: אהבתי, נהניתי, ממליצה.”

“ספר מדהים. לדעתי, הוא ממש נכס צאן ברזל בספרות הנוער הישראלית. הספר הזה מונח אצלי בספרייה במקום של כבוד; אני מכירה כמעט כל עמוד ממנו, וכל פעם שאני קוראת את הקטעים המרגשים, השמחים והמצחיקים- אני בוכה, שמחה וצוחקת מחדש. התחברתי מאוד לדמויות, ובעיקר לאורי, עופרה ודליה. מפתיע כמה הספר הזה רלוונטי לחיי הנוער של היום, למרות שהעלילה מתרחשת בתקופה הסמוכה לקום המדינה: נכון, לבני הנוער היום אולי לא יוצא להבריח באישון הלילה כלי נשק, וגם לא לעלות לשיירה שיוצאת לירושלים הנצורה. אבל הם מתמודדים עם כמעט אותן הבעיות, האהבות, האכזבות והשמחות. מומלץ מאוד-מאוד, וגם למי שכבר לא בן נוער :)”