ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר בסדר

---

רצה הגורל וסיימתי את הספר הזה שכל כך עוסק במוות מנקודת ראות טיפה צינית, אפילו עם הומור מסויים אפשר לומר, בדיוק בסופ"ש בו גם כולנו עסקנו באבל הגדול שלנו ובמוות של כל כך הרבה צעירים.
העובדה הזאת חיזקה אצלי את ההרגשה שהספר מלבד אולי הרעיון הטוב המקורי שיש לו לא ממש יודע על מה הוא מדבר.

אופיר טושה גפלה יודע לכתוב אבל הספר חסר את הדבר הכי טוב שהיה ב"עולם הסוף" - עלילה!!!
תסלחי לי דורה מאטר אבל הדף הלבן שקיבלת הוא סימלי מאוד לכל מה שכאילו עברת בחייך וזה כלום אחד גדול.

היה פה פוטנציאל למשהו הרבה יותר חזק כי הרעיון מעולה על פניו ואולי הטעות של הסופר היא להתחיל את הסיפור כאילו אחרי שהכל נגמר כבר בעצם - אחרי שהנער ביקר בעיר ואחרי הרבה שנים שבהם כולם כבר יודעים מה התאריך שהם ימותו בו ובעצם כלום לא קורה מאז.
לדעתי הבחירה של הדמות המרכזית כבחורה שכמעט כלום לא מעסיק אותה מלבד שירים ועוד שירים היתה טעות. זה הנמיך את הספר.
יש עודף אינפורמציה על להקות שנות ה 80 ושמות התקליטים שלהם ופחות מידי אינפורמציה על כל דבר אחר שיכל היה להוסיף לעלילה החסרה.
במאה עמודים אחרונים יש איזה שיפור קל ומשהו מתחיל להיות מעניין ואז הספר נגמר (עם הרבה שאלות לא פתורות אגב). חבל.
אני אמשיך לחפש את ספריו של אופיר טושה גפלה כי הוא יודע לכתוב ויש לו רעיונות טובים בתקווה שבספר הבא שלו שאני אקרא הוא גם יפתח אותם נכון כמו ב"עולם הסוף".

הספר כתוב יפה יחסית והרעיון ממש מעולה ובגלל זה הוא בסדר אבל לא יותר מזה. אפשר לקרוא. אפשר גם שלא.

» ביקורות נוספות של אוהבת לקרוא
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה