זה מסוג הספרים שיש עליהם באז מוצדק.
כולם צריכים לקרוא את זה ולדבר על זה, אל תשאלו אותי למה, זה פשוט מסוג הספרים האלה.
אבל אני אהיה זהירה ואגיד שלדעתי הספר לא מתאים לכל אחד, בעיקר בגלל הנושאים של אובדנות ודיכאון.
לקרוא את הספר הזה, כן הכניס אותי לדיכאון, אבל החלטתי לקרוא אותו בתקופה שבה הזדהיתי עם המצב של הדמות הראשית.
אז הספר כתוב בגוף שלישי, ואנחנו עוקבים אחרי פיבי שמגיעה למלון יוקרתי, עם מטרה להתאבד.
הרבע הראשון של הספר הוא מין בועה של כאב, בדידות, ודיכאון שאפשר להרגיש מהמילים, דרך הזיכרונות הכואבים שמשתלבים בסיפור.
זאת פעם ראשונה שהרגשתי ככה, שמתארים לי אירועי חיים, פרספקטיבה אינטימית של הדמות, ואיך שהדברים האלה הרגישו - ואני פשוט מסוגלת להבין למה היא רצתה להתאבד.
זה מפחיד, להבין את זה.
לחשוב: "אם זה היה קורה לי, גם אני הייתי רוצה להתאבד."
וזה לא ממש הדברים שקרו ששווים התאבדות, אלא איך שהם הרגישו, ואיך שהדמות לקחה והבינה מתוך הסיטואציות האלה את החיים שלה.
אז פיבי מגיעה על מנת לשים קץ לחייה, ואז היא מגלה שכל המלון מלא באורחי חתונה, ושהיא היחידה שלא קשורה לחתונה.
זאת טעות שנעשתה, וההסבר הוא שזה בגלל שאלו הימים לאחר הקורונה, ולמלון חסר אנשי צוות.
והקורונה בהחלט נוכחת פה והיא כנראה החמירה את כל המצב עבור הדמות, שאחרי הגירושים מבעלה, הרגישה מאוד מבודדת.
זה היה כל כך עצוב איך שהיא תיארה את השיעורים שהיא העבירה דרך הזום (כי פיבי היא מרצה לספרות), ואת איך שהיא הסתכלה על ריבועים שחורים במקום על בני אדם.
אז אני מניחה שהקורונה היא עוד טריגר ששווה לציין כאן, יחד עם האובדנות והדיכאון.
כי כן, יש אנשים שצריכים לדעת אם הספרים שהם קוראים עוסקים בנושא הזה, כי לא כולם מוכנים או רוצים לקרוא ספרים על הקורונה.
אז בעמודים הראשונים זה מה שאנחנו עוסקים בו, ההגעה של פיבי למלון, ההסבר ללמה היא שם ולמה היא רוצה להתאבד, והבקשה של הכלה מפיבי שתדחה את ההתאבדות שלה בשבוע על מנת לא להרוס לה את החתונה.
אם זה נשמע לכם מוזר שאדם מסוים יכול להיות כל כך אנוכי ולבקש מאדם אובדני לדחות את ההחלטה שלו להתאבד לזמן אחר - אתם בהחלט חושבים בכיוון הנכון.
אבל לכלה שלנו לילה, יש טענה הגיונית, הרי פיבי במילא הולכת להתאבד, מה זה משנה לדחות את זה בשבוע?
מהרגע שהן נפגשות הן מתחילות להתחבר, כי כשלילה שואלת את פיבי אם היא מהצד של החתן, ופיבי אומרת שהיא לא כאן לחתונה, לילה מופתעת ואז היא שואלת את פיבי למה היא כאן.
ופיבי אומרת לה ישירות שהיא כאן כדי להתאבד, ולילה מתחילה להתחרפן ולנסות לשכנע אותה לא לעשות את זה כי היא רוצה שהחתונה שלה תהיה מושלמת.
בגלל שפיבי הייתה כנה מההתחלה, לילה נפתחת בפניה ומדברת ומדברת ומדברת, והיא בהרבה מובנים - דמות בלתי נסבלת, אבל עדיין איכשהו, חשובה ומובנת.
כי היא פשוט כל כך אנוכית הכלה הזאת, היא גם היסטרית, ובתור אחת ששונאת חתונות... זה היה מאתגר לקרוא ספר שלם שמתאר חתונה ועוקב אחרי כלה כמו לילה.
אבל פיבי ולילה יוצרות קשר מהותי, אנושי, ולילה פשוט מכניסה אותה אל חייה והופכת אותה לחלק מהחתונה.
עכשיו פיבי היא גם מאנשי החתונה, ומרגע זה - דברים מתחילים להשתנות, ופיבי מתאהבת.
וזה כל מה שאני יכולה להגיד נראה לי, בלי לעשות ספוילר.
אני אוהבת דיאלוגים, וכל הספר מלא בשיחות.
איכשהו פיבי שלנו שהיא זרה מוחלטת מתחילה להתערבב עם כולם ואחד אחד הם נפתחים בפניה.
אז אם אתם אוהבים בספרים שלכם שיחות עמוקות, והרבה מהן, כאילו כמעט כל דבר כולל סקסטינג הוא משהו שיש להרהר בו - אתם תאהבו את הספר הזה.
גם כמובן אם לא אכפת לכם שלמרות הדיכאון, והאובדנות, זה עדיין ספר על אהבה וקשרים.
אנחנו מתחילים לעקוב אחרי דמות, שאין לה את הדברים האלה, שמרגישה כל כך לא חשובה לאף אחד, שאפילו החתול שלה מת.
זה ספר על גילוי עצמי, על מוות אמיתי ורוחני, ויש בו מין בלבול כל כך אנושי, ערפל.
הדמויות לא מבינות את עצמן, והכתיבה כאן מעולה, יש כל כך הרבה שאפשר להרהר בו.
למשל, היה הרגע בספר שבו התחלתי להבין כמה זה מוזר להתאהב.
כמה זה מוזר לא להיות מאוהב במישהו, ולהרגיש כל כך מבולבל ולא שייך, אפילו לעצמך, ואז למצוא מישהו שבאמת אפשר לדבר איתו - וזה פשוט בלתי ניתן להכחשה.
יש בספר הזה תחושה כזאת, שכמעט כל שיחה עם כל דמות, היא וידוי.
כאילו כולם רעבים לקשרים אנושיים אחרי תקופה של בידוד קיצוני, והם צריכים להגיד שהם מבולבלים או לא מאושרים או נבוכים בקשר למשהו.
אז אני שוב מזכירה את החלק של הטריגרים, כי אני יודעת שעליי באופן אישי הדברים האלה כן השפיעו:
אובדנות, פרידה כואבת, עקרות, גירושים, דיכאון, בידוד, מוות וקורונה.
אם אתם מרגישים רגישים לאחד מהנושאים האלה, ואתם לא רוצים לשקוע בזה כמו שאני רציתי, כשהרגשתי שקשר מהותי בחיי נגמר, אז אל תקראו את הספר הזה.
אולי אם הייתי קוראת את הספר הזה מסיבה אחרת, בזמן אחר שבו אין לי רגישות לדברים האלה, הייתי כותבת ביקורת קצת יותר נלהבת.
אבל אין לי כוח.
נפשית, אני עייפה כל כך.
אז אני אסכם במילה אחת: מומלץ.
לסיום, ציטוטים שאני ממליצה למי שרוצה לקרוא את הספר לוותר עליהם, למרות שאין בהם ספוילר.
אני פשוט חושבת, שזה מסוג הספרים שהחשיפה הראשונה לתוכן שבהם צריכה להיות דרך קריאת הספר, ולא דרך ציטוטים.
–
"מניסיונה להסביר את תחושותיה לבעלה, פיבי למדה שאין דרך להסביר אפלה מהסוג הזה למי שמעולם לא חווה אותה. והכלה דומה מאוד לבעלה. פיבי יודעת לפי סגנון לבושה, הכול כה גזור לפי מידתה, שערה מסורק בפסוקת אמצע מוקפדת. היא דומה לדמות ברומן של אוסטין, מאוכזבת לעתים משרשרת האירועים, אבל לעולם לא הרוסה מהם פסיכולוגית. אף פעם לא משותקת מאימה אקזיסטנציאלית. תמיד מסוגלת למצוא הקלה בטיול ארוך בין נופי כפר, או בשגרת היום העמוסה."
-
"'איך את יכולה להתבדח על זה' שואלת הכלה בין דמעותיה.
פיבי לא יודעת. אבל אחרי שבעלה עזב, הדחף הראשון שלה היה להתבדח על כך."
-
"'אם את בדיכאון, ממש כדאי שתנסי לסדר את המיטה שלך בכל בוקר,' אומרת לילה.
'אני בדיכאון, לכם אני לא מסדרת את המיטה,' אומרת פיבי.
'אבל סידור המיטה אמור להגביר את תחושת השמחה. קראתי מחקר.'
'טוב, כדאי שתספרי לחוקרים שאת מכירה אישה שסידרה את המיטה שלה בכל יום ויום בחייה במשך ארבעים שנה, וזה לא עבד.'
'אבל אולי זה כן עבד. אולי היית מתאבדת שנים קודם, אם לא היית מסדרת את המיטה. אי אפשר לדעת.'"
-
"מאט תמיד אמר בטח, כן, בואי להפי־האוור. אבל היא הרגישה שלא באמת אכפת לו אם היא תבוא. איכשהו, נוכחותה נהייתה לא רלוונטית לבעלה, ואיך אנשים אמורים לשאת כאב כזה? איך אתם אמורים לעבור ממצב בו אתם מרכז העולם של מישהו, למצב שבו אתם לא רלוונטיים?"
-
"עכשיו הוא דואג? היא נדהמת מדאגתו הפתאומית. כי, למה לא היה מודאג לפני שנתיים, כשעזב? או במאי האחרון, ביום הולדתה, כשהתעוררה והצליל הראשון שיצא מפיה היה יפחה שנשמעה כמו בעל חיים שגוסס למוות ביער, צליל שהיה כל כך מפחיד עד ששיתק אותה?"
-
"היא הופכת קלף אחרון. 'ואת! הנזיר. את שבה ומופיעה. זה כל כך נדיר. את כל כך נוכחת בקריאה הזאת. זה כאילו הקלפים אומרים לי שלא משנה מה יקרה, את כאן. צר לי שאני לא יכולה להיות יותר ספציפית. זה כל מה שאני יכולה להסיק. את כאן. יש לזה איזו משמעות מבחינתך?'
פיבי מתחילה לבכות בין ברכיה. 'כן.'"
