לפני שש מאות ושלושים שנה בערך קראתי את הדבר הזה, וכבר אז היה הוא חזק. חזק מאד היה הוא. חזק היה הוא. מאד חזק היה. וכן הלאה וכן הלאה, והעברתיו לאחותי שתקרא, היא היתה אז אמא צעירה, (היום היא סבתא צעירה, צהלולים־צהלולות) הילדות היו קטנות, היתה שעת ערב, וצריך להאכיל ולרחוץ ולהלביש ולהשכיב, והיא, כך לפי עדותה, לא יכולה היתה להניח לספר, יושבת לה בסלון הבית, פולטת מפיה הברות לא ברורות (וואי וואי וכאלה), ולא מסוגלת להפסיק לקרוא. מזל שבעלה היה בבית, ועשה את כל המתבקש. אחר כך היא העבירה לו, והיא מספרת שכאשר הגיע לסוף, הוא פשוט צרח.
אז כן, זה מה שהוא עושה, הספרון התמים לכאורה הזה, הוא מטלטל אותך קשות. אלא שקראתיו בשנייה ובשלישית (את כל הספרים הממש טובים אני קורא שוב ושוב), ואז ראיתי אותו כמות שהוא: עוצמתי ביותר, אבל לא מאד עמוק. כזאת, אגב, חוויתי גם עם "על העיוורון" של סראמאגו, ובאמת ניתן לזהות קווי דמיון בין שני הספרים.

ראיתי שהביקורות שנכתבו על הספר הזה מסכימות כולן עם היותו עצום ומטלטל והורס ומורט, או אגרוף בבטן ושאר דימויים מעין אלה. חלק מן המבקרים גרסו כי הוא עוסק במלחמת העולם השנייה, חלק הזכירו אתה השואה, אבל לא היא, לא בהכרח. הספר הוא דו"ח נטול רגשות על התנהגויות אנושיות במצבי קיצון. במקרה זה המצב הקיצוני הוא מלחמה והמתנהגים הם אנשים החיים באיזור כפרי כלשהו, שאת שמו אין יודעים. בכלל, בספר אין שמות. יש את סבתא, היא מסריחה גסה ומלוכלכת, קשוחה, דעתנית, מטורפת, ישנם התאומים, היא קוראת להם 'בני כלבה מטונפים', יש את שפת ארנבת, הילדה המסכנה עם השפה השסועה, יש את האמא שלה העיוורת והחירשת, יש אחות לזמן קצר, ועוד אחות לזמן קצר, יש את הקצין, את החייל, את הנערה מבית הכומר, יש את הכומר. וכן, יש גם אמא ואבא. אבל אין שמות. משום ששמות אינם חשובים לאירועים המתחוללים. חשובים רק האירועים עצמם.
שנים ארוכות לא זכה הספר לביקורת חדשה כאן, נשכח ונזנח, ואולי כך נכון. אבל אולי לא.

כך או כך, הספר מדהים (כפשוטו, ולא כמילת טרנדית להבעת התפעלות), הוא מסמר־שיער ועוקד־נפש, אבל אם לא חשקה נפשכם, או שאין להשיגו כי אזל או נדיר או שאר מניעות, הקטע המצורף כאן עשוי להעביר קצת מחוויית הקריאה בספר. זהו קטע שנכתב כמעט מעצמו, בנשימה אחת, ורק בסיומו, כששבתי לחיים ושאפתי מן האוויר שאפפני, מצאתי שהוא מזכיר במעט את המחברת הגדולה.


שנאה

עד מאד אני מופתע מן הרצחנות העולה בי נוכח אירועים של מה בכך. אני יכול לכעוס כל כך על איחור להחליפני במשמרת, ולבוא עד טירוף של ממש, שבו אני יוצא לחלוטין ממרכז הכובד המוכר לי כאני, ובתוך החלל הפנוי מתייצב אני חדש, רצחן, שכל מחשבותיו הבל ושנאה, וכל רצונו הוא לנקום עד מוות, להכות ולהרביץ, ולענות ולשרוף. אני מדמיין את עצמי מכה באגרופי ברזל באותו אדם המאחר להחליפני, אני שופך מלח על פצעיו, חובט בפניו עד שלא נשאר עוד אף, ושפתיו תלויות על פניו ברפיון. שיניו חשופות. הוא נראה כמפלץ. הוא עדיין נושם. אני עוצר את הדמיון הרע הזה. אני רוצח אדם, חבר לעבודה וחבר בכלל, אני רוצח-אדם.



הוא איחר, מטיח האני הרצחני שבתוכי נוכח האני המוכר שחזר והופיע ברגע האחרון. להפתעתי ולתדהמתי הופך האני המוכר את עורו, והופך לבן דמותו של האני הרצחן. אנו שנינו עסוקים עכשיו בהמצאת מיתות משונות לחבר המאחר. אנו רוצחים את בני משפחתו נוכח עיניו הקרועות. אנו פוגעים בהם קשה. אנו צווחים באוזניו כי הוא האחראי על מיתתם המשונה, וכי עוד מעט ימות גם הוא. אנו מכאיבים לו בגופו עת אנו שוחטים את בני משפחתו המסכנים לנגד עיניו.

אני שוב עוצר את הדמיון. אני שואל את עצמי מה זה קורה לי, ואיך זה שאני הולך עד למקומות כה רחוקים וכה אפלים על עניין של מה בכך. אני נזעק להגן על עצמי ואומר שאין אדם יודע מה נחשב עניין של מה בכך ומה נחשב עניין נשגב ורציני. איננו יודעים שכרן של מצוות, איננו יודעים עונשן של עבירות. כל שאנו יודעים הוא שעלינו לעשות את אשר אנו מצווים לעשות. אנו מצווים לא לאחר. ואיחור גורר עונש.



אני המוכר ואני הרצחן לובשים כעת את מדי הצבא הנאצי. אנחנו מבצעים פקודות בשמחה ומתוך תחושת חובה. אנו מכניסים יהודים לתוך קרונות, ודוחסים אותם ככל שהקרון מאפשר. אנו ממלאים קרונות רבים. אל הקרון האחרון העלינו את אבינו ואת אימנו ואת אחותנו ואת אחינו. אנו מתבוננים בהם עת הם עולים על הקרון. אנו לא מחייכים ולא מנופפים להם לשלום. עליהם למות, כמו כל השאר.



אנו עולים על הקטר ומסיעים את הרכבת אל יעדה. אנו מגיעים אל היעד אחרי כמה ימים שבהם אנו אוכלים מכל טוב הארץ הרעה הזאת, הקפואה, ונהנים מן החום השורר בתא הנהג. בהגיענו אל היעד אנו פורקים את המטען שהבאנו. את המתים פורקים חבריהם. אנו מורים להם לזרוק אותם בצד המסילה ולערום את הגופות חמרים חמרים. אנו מורים להם לשפוך נפט על ערימת הגופות, ולהצית את חבריהם. כעבור כמה שעות, כשמן הערימה הענקית נותר רק עיגול של אפר שחור, אנו מכניסים את המטען למחנה. אנו מכריחים את המטען להודות לנו על החום שסיפקנו לו בצד המסילה. אנו מפרידים בין הנשים והגברים. את הילדים אנו רוצחים לנגד עיניהם. איש אינו מוחה עוד ואינו פוצה פה. איננו מבינים מדוע. הרי ברור להם, לנשים ולגברים שמיד נשרוף גם אותם, ואין להם עוד מה להפסיד או לאבד. אבל הם מתבוננים בנו רוצחים את הילדים, ואינם מגיבים עוד. הם אינם אנשים עוד. לא בעיניהם שלהם ולא בעינינו שלנו, האני המוכר והאני הרצחן, למקרה שנשכחה זהותנו.



אנו אחד כעת. קוראים לנו עמלק. אין עוד אני מוכר ואני רצחן. יש רק עמלק. והוא הורג. משמיד. מאבד.

אנו רוצחים את הורינו, את אחינו, את אחיותינו.

אנו רוצחים את מי שמאחר לעבודה, נוסע לאט בצד שמאל, צופר ברמזור, מרעיש יתר על המידה, מכוער, מסריח, אוכל בקול, מדבר בטלפון ברחוב, עובד יותר מדי, עובד פחות מדי, מקבץ נדבות, מי שהגיע לגיל מופלג, מי שחולה בלי קשר לגיל, מי שגבוה מאיתנו, נמוך מאיתנו, מעצבן אותנו, לא מעצבן אותנו, יפה מדי, לא יפה מדי, מי שמעשן, מי שנגד עישון, מי שאיננו מספיק חכם לטעמנו, מי שחכם – אבל לא כמו שטעמנו מצווה. אנו הורגים את כל מי שאיננו אנחנו. אנו הורגים את כל מי שהוא בן אדם, אנו הורגים את כל מי שיש בו ניצוץ של נשמה וגיל ושמחה ומיניות וחיים, אנו הורגים את הכל.


אין עוד אנשים בעולם. נותרנו רק אנחנו. אנו עוברים ברחובות הערים ובעיירות ובכפרים ובאזורי הפרא. אנו בוחנים את העולם שיצרנו. אנו עוברים על יד מראה ומתבוננים בדמויותינו הנשקפות מתוכה. אנו מנתצים אותה. אנו עוברים בעולם כולו ומנתצים את כל המראות כולן. אנו משברים ומנפצים את כל כלי הזכוכית הקיימים בעולם. אנו שורפים ומשמידים כל חומר היכול לשקף אותנו כמו שאנו נראים כעת. אנו מעכירים את מאגרי המים החיים על מנת שלא ישקפו את דמותנו. אנו מזרימים שפכים של תעשייה כבדה אל תוכם. אנו משתכללים ומבינים שעלינו לאדות כל נוזל שהוא.



אנו מאדים. כדור הארץ רותח, צבעו אדום בוהק. אין חיים עליו עוד. לבדנו אנו עומדים על אחד ההרים הגבוהים ורואים את תוצאות מעשינו. אנו מתבוננים זה בזה. אנו מבינים שאנו רואים את עצמנו זה בעיניו של זה. אנו מתנפלים זה על זה בחמת זעם. אנו משחיתים האחד את פני האחר עד לבלי הכר, בו בזמן ובאותו אופן.

שניים מאיתנו מנסים להשמיד אחד מאיתנו.



אחד מאיתנו מצליח. לבדו הוא עומד בגן, שיצרנו לו שנינו.

עם הספרים הקלאסיים אני תמיד מחכה. אני ממתינה שאתבשל קצת על אש קטנה. כמו ארוחה דשנה שמחכה לקניבלים.
שמים במים פושרים, מוסיפים תבלינים ורטבים וממתינים אולי יממה.
כמו חמין, כמו ג׳חנון וביצים חומות.
אחרי ההכנות המרובות, מתקבל תבשיל יוצא מן הכלל ואפשר ללקק את האצבעות אבל לעיתים זה לא מצליח ומשהו משתבש, התהליך מתפקשש ואז יוצא שאני מתאכזבת.
כך קרה לי עם קריאת ״המחברת הגדולה״. מה לא אמרו על היצירה הזאת? מופלאה, גדולה מהחיים, נבלעת בשקיקה, מזעזעת, מחרידה.
מצאתי את הספר מיותם על ספסל דיזינגופי בביקורי האחרון בארץ ולא חשבתי פעמיים: לקחתי אותו, שמתי במזוודה ועד עכשיו בעבעתי, נותנת לעצמי זמן ותירוצים אינסוף וכשחשתי מוכנה, החלטתי להתחיל בקריאה.
תוך שעתיים וחצי סיימתי אותו וחשתי...שום דבר.
אוקיי, הנה תיאור שאולי אנשים יזדהו עמו: ״פרחים בעליית הגג״ פוגשים את ״הציפור הצבועה״ ויוצאים לדייט כפול עם ״תוף הפח״.
בדרך הם פוגשים את ״פסיכופת אמריקאי״ משוחחים עמו קלות ומופתעים לגלות ״ששיבת הבן״ התרחשה אך לפני כמה ימים.
אם עדיין לא ברורה האנלוגיה אוסיף ואכתוב כי מידת הזעזוע בספר לא דגדגה לי במאום ואולי באמת, לאחר שקראתי ספרים שאיימו להוציאני משיווי משקלי (חלקם אף הצליחו בזאת) זה האחרון, עורר בי גיחוך.

שני אחים תאומים, בנים לאם אוהבת נקלעים למצב טרגי.
פורצת מלחמה, אין אוכל ואין כסף ועליהם למצוא מקום בו יוכלו לשרוד.
האם מחליטה ללכת אל בית הוריה ומתחננת בפני אמה שתיקח אליה את הבנים לפחות, ובכך יגדל סיכויים לגדול ולהתפתח.
הסבתא עושה זאת בחוסר רצון מוחלט ומרעיפה קללות עסיסיות על שני הממזרים, בני הכלבים הללו. האם הצעירה מיבבת, מנשקת את בניה ונעלמת.
לקראת סוף הסיפור תיתן הדרן רק על מנת להתאייד שוב באופן גרוטסקי למדי.
האחים מגיעים עד מהרה למסקנה שרגשות זה פויה: לא משתלם לחוש דבר בזמנים טרופים אלו ועל כן הם מתאמנים לאורך כל העלילה בלהקשיח את עצמם: להסתגף במכות, בעינויים ובצומות, לקבל את סטיות האחרים ולרצוח כשצריך. על הדרך הם נתקלים במעשי זימה וממהרים להציץ בהם, להיות עדים לחריגות ולגועל שאנשים אחרים מפיצים.
הם חלק בלתי נפרד מהזוועה אך משום מה היא לא נוגעת בהם. הישות שלהם היא כמו טפלון: חלקלקה וזדונית.
לומר לכם שנהניתי? שלמדתי משהו מהיצירה הזאת? קלוריות ריקות ותו לא.
אולי פעם היא השפיעה על אלפי קוראים, היום היא סוג של ריק ששואב לתוכו את כל מה שטוב.

****



ביום השואה, אני תמיד חושב מחשבות על העולם הנוכחי שבו אני חי. ביום השואה האחרון כתבתי ככה:

כשהייתי קטן, הייתי מסתובב בשכונה ומחפש מקומות שהייתי יכול להתחבא בהם אם היתה שואה. בתים נטושים, עליות גג, ארונות קיר, דלת שבורה בשדה עם שיבולים. הייתי מוצא מקום כזה, ומביא לשם בקבוק מים וכמה ביסקוויטים, ומתחבא שם וחושב מחשבות. אחרי רבע שעה, אולי, הייתי נרעד והיה נמאס לי והייתי אומר שזה לא באמת ורץ הביתה ומחבק את אמא ומתנהג כרגיל.

אבל גם היום, אני עושה את אותו דבר. לא רק ביום השואה. אני עובר ליד המבנה של הרכבת הישנה בירושלים וחושב מבלי להתכוון, הגבעה הזאת, אין לה ממש כתובת. הרי הגרמנים היו אנשים מסודרים מאוד, הם עבדו לפי כתובות ברורות. אין מצב שמישהו פתאום יבוא לחפש כאן, במבנה האזבסט הזה, ככה סתם כי בא לו. כאן הייתי מתחבא.

ומי היה מלשין עליי היום? מי היה מצביע על מאימאי או יהלי או יואבי ואומר, אלה, תקחו את אלה. אני מכיר את האנשים האלה, הם קיימים גם היום. אבל איך הייתי מבריח אותם, את יהלי ומאי? אולי דרך המרפסת של השכנים, מסביב. רוצו! מהר! הייתי תופס את מאי ואומר לה, תשמעי, את כבר ילדה גדולה. את בת חמש וחצי, עוד מעט שש. את חייבת להיות חזקה. אבא ואמא צריכים להישאר פה. תשמרי טוב טוב על יהלי, ואל תסמכי על אף אחד. תברחי, את שומעת? והיא היתה מחזיקה ביד של יהלי, מסתכלת עליי פעם אחרונה, ומהססת, ובוכה. הם בדלת! לכי! והם היו בורחים, והיא היתה מסבירה ליהלי, ויהלי היה מקשיב לה, פותח עיניים גדולות ומקשיב לה בשתיקה, כשהיא מסבירה לו שהוא חייב להיות בשקט כי מחפשים אותם. והוא היה שותק, כי היא כזאת אחראית וסמכותית כשהיא מחליטה, מאי. ויהלי, למרות שהוא ממש שובב הוא היה שומע בקולה ושותק. הם היו מתחבאים בגבעה ליד מודיעין, והם היו מתחלקים באוכל שהיא היתה גונבת, עם רגשות אשמה, מאנשים אחרים, ואוכלים בשקט, בחטף, מלוכלכים. ומי היה שומר על יואבי? הוא קטן מדי, הוא בן שנה וחודשיים, עוד לא הולך לבד. לעזאזל, אני חייב למצוא לו פיתרון. אולי השכנים? אבל גם אותם ייקחו. על עצמי באמת כבר לא איכפת.

אני רואה אותם רצים בשדות, מלוכלכים, קר להם. אני לא חושב עליהם צונחים, נופלים, ומישהו רודף אחריהם באמת, ונביחות כלבים. לא יכול לחשוב שהם לא יצליחו. הם חייבים להצליח. הם תמימים מדי. הם הילדים שלי. הם בצבע, הם אמיתיים, הם לא בשחור לבן. אולי הם לא נראים לגמרי יהודים, אני מקפיד שהתסרוקות שלהם ייראו כמו תסרוקות של ילדים אחרים. אני חייב לקנות להם נעליים טובות. להכין אותם. לאהוב אותם הכי בעולם עכשיו, שיהיה להם מספיק כשאנחנו לא נהיה בסביבה.

זה אולי לא נראה קשור ל"המחברת הגדולה" באופן ישיר. אבל בכל זאת, בעיניי, יש לזה קשר הדוק. כי הספר הזה הוא על המלחמה, ומה היא עושה לאנשים, ומה היא עושה לילדים, ואני לא יכול לקרוא את הספר הזה, על שני אחים, ילדים, תאומים, שאמם מוסרת אותם לאמא שלה שאותה לא פגשו מעולם, כי יש מלחמה והיא אינה יכולה להמשיך ולכלכל אותם יותר, בלי לחשוב על הילדים הפרטיים שלי בהקשרים דומים.
אני חושב על הילדים המפונקים והרגשניים האלה, בדור המפונק והרגשני ומלא הפאתוס שבו אנחנו חיים היום, ותוהה מה היה קורה אילו היו נאלצים לשרוד אחרי, או תוך כדי, מלחמה. אם הם היו חזקים מספיק, נחושים מספיק, אמיצים מספיק. יש איזה קטע ב"שואה שלנו" שבו המחבר מסתכל על בנו בן החמש שמיילל שיסדקו עבורו את הביצה הקשה בארוחת הערב, ותוהה איך ילדים בגילו כבר היו זוחלים תוך סיכון חייהם מתחת לגדרות התיל של הגטו עם תפוחי אדמה מתחת לסוודר. אני מרגיש אותו הדבר בדיוק.
הספר הוא בעצם המחברת שכותבים התאומים על חייהם, בעיקר עם סבתם, בארץ כלשהיא בזמן מלחמה כלשהיא. הכול כללי מאוד, ללא שמות, ללא איזכור של שפה, מקומות ספיציפיים ולחלוטין לאקוני, חותך וללא שום נימה של רגש, כל זאת מתוך החלטה הישרדותית של שני הילדים. גם את עצמם הם לא מתארים, מנקים את עצמם לחלוטין מכל סוג של הבעת רגש או אפילו עמדה, זאת בכתיבה כפולה לגמרי - הלכנו, לקחנו, גנבנו, אכלנו, רצחנו, ראינו. ההתייחסות למעשה רצח או אונס היא שוות נפש לחלוטין, ומקבלת פוקוס שווה כמו אכילה של שעועית. דווקא הקונטרסט הזה בין התיאורים היבשים לבין הרגשות העזים שאפשר רק לשוות בנפשנו, הופך את הספר הזה לחזק במיוחד.
הספר נקטע באופן פתאומי ושרירותי, ממש כמו התוכן שלו. הבנתי שקיימים ספרי המשך, אבל עוד לא הגעתי אליהם.

את הספר הזה צולחים בערך בשעה של קריאה, אבל למרות זאת מדובר בקריאה חזקה ומהפנטת, שללא ספק מעבירה את הקורא סוג של דרך רצופה במחשבות אקזיסטנציאליסטיות ואינה מותירה אותו אדיש.

****

קראתי את הספר בכמה שעות, אי אפשר להפסיק.
סיפור על תאומים בימי מלחהע השניה, בכפר קטן ליד הגבול, שאמם משאירה אותם אצל סבתא כי בעיר הגדולה כבר לא בטוח.
הסיפור מסופר ע"י התאומים בגוף ראשון, פרקים קצרים שהולכים והופכים מזעזעים יותר ויותר.
תחילה הם מתרגלים דברים פיזיים קשים להקל את מצב המלחמה, למשל- כמה זמן יוכלו להחזיק בלי אוכל, התרגלות לכאב פיזי ועוד.
הסיפורים הופכים להיות יותר ויותר קשים, ככל שהם מתרחקים רגשית מהסיטואציה.
*** אזהרה- בספר יש סצינות סקס קשות וכן מוות גרפי לא קל.
ספר שמשאיר אותנו עם הרבה מחשבות על טבע האדם וכמה אכזר צריך להיות כדי לשרוד.

הראש הרגיש שהוא נפרד מהגוף -ונופל בסל הגיליוטינה, הלב הרגיש נעקר ממקומו כמנהג האצטקים והוא בחוץ מדמם. ללא ראש -ללא יכולת חשיבה מסודרת ,ללא לב-ללא יכולת נשימה רגשית נורמלית ,- הלכתי להכין כוס תה ירוק עם כפית מלאה סוכר חום שיהא לי חם ומתוק בגוף ובנשמה -כדי- להיווכח שהם קיימים ובמקומם . זה התרחש בשתיים בלילה ,אחרי קריאה בת שעתיים ברציפות לספר בין 181 עמודים ,המתחלקים לפרקים קצרים בין עמוד לשני עמודים וחצי .

באתר נכתבו על הספר 27 ביקורות : 22 מהם דרגו אותו ובצדק כ-מעולה והשאר -טוב .אולם כולם ציינו כי הנו : "מטלטל", .."אכזר בועט ולא נשכח"....."משלב מתח, הומור ופסיכולוגיה"..."מזעזע, מצמרר, מחליא ועם זאת לא הפסקתי לשנייה עד שהגעתי לסוף"...."ספר שנותן בעיטה בבטן ואגרוף לפנים, ספר שאי אפשר להניחו מהידיים,הספר מעורר תדהמה, בהלה, רתיעה והמון עצב...."חולני, חולני, חולני, ולא מומלץ לבעלי קיבה רגישה או לב חלש.....


אין לי כוונה להתחיל לכתוב בקצרה או באריכות אודות תוכנו של הספר ,כי יהיה בכך לחזור על דבריהם הנפלאים של חברי באתר . כל מה שאציין שהספר עוסק בשואה , בזוג תאומים שבתחילה ראיתי בהם את - מקס ומוריץ בתעלוליהם ובאכזריותם ,עד שבאיזה שלב הפסקתי לצחוק ,ובהמשך התוודעתי לגיהינום בהתנהגות האנושית הכפרית - כפי שנתקלתי בה בספריו של אהרון אפלפלד ,אולם בעוצמת - 9.0 ב"סולם ריכטר".

לספר יש את הייחודיות שלו במקצב הכתיבה ובהתאם במקצב הקריאה ,כמו -סטקטו- וזה אחד מ"הכשפים " של הספר.


הספר הזה הנו הראשון בטרילוגיה שכוללת בנוסף את הספרים: "ההוכחה" ו"השקר השלישי", שלא קראתי ,ובחלק מההמלצות נאמר כי הם "נופלים מערכם ועצמתם הספרותי" ,אבל מומלצים לקריאה כדי להבין את כל התמונה המלאה .

אני קראתי את הספר שיצא עכשיו לאחרונה במהדורה מחודשת , בהוצאת כתר ובאותו התרגום נהדר של נורית -פסטרנק .


חוויה עוצמתית של ספר .

בספר המחברת הגדולה, מלחמת העולם השנייה לא מוזכרת אפילו במילה אחת. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש מלחמה גדולה, ושיש אנשים שלוקחים אותם כמו בהמות למקום רחוק. ובאמת הסיפור מתרחש בכפר נידח, רחוק ממוראות ומאורעות המלחמה. אבל זה רק למראית עין. המלחמה מגיעה לכל מקום.

להוסיף תובנות משמעותיות על מה שכבר כתבו חברים בסימניה קשה, וגם אין צורך, פשוט קראו מה כתבו קודמי. רק אכתוב מעט על ההתרשמות שלי.
הספר הזה הוא אחת היצירות החשובות והמטרידות שנכתבו על השלכותיה של מלחמה על ילדים, ובכלל. זה סיפור כמעט מיתי על אחים תאומים, עמי ותמי אם תרצו, השם שלהם כמו של שאר הדמויות אינו מוזכר. שני האחים מגיעים לכפר נידח, כנראה במזרח אירופה, לגור אצל סבתא שלהם עד שהמלחמה תסתיים. סבתא שלהם ממש כמו המכשפה באגדות האפלות של האחים גרים, היא אישה אכזרית וקשה עם עבר אפל של רצח, קמצנות ותיעוב.

הפרקים בספר קצרים, והם בעצם 'המחברת הגדולה', אותה מחברת שאבא שלהם נתן להם לפני שעזב וביקש מהם לכתוב בה כל מה שעובר עליהם. זה סיפור שאין בו רגש ואין בו רחמים. הכתיבה מינימליסטית, נטולת רגש, ורזה. אבל כל מי שקרא ספרות טובה יודע שאחת הדרכים הטובות ביותר לתאר רגש הוא לא לכתוב עליו בכלל. רק לתת לו לחלחל מתוך המילים הצנומות והמשפטים החיוורים. את השאר עושה הקורא לבד. כבר בהתחלה התאומים מסבירים שאת מה שעובר עליהם אסור להם להעריך במאזניים של טוב ורע, אסור לבטא שיפוט אנושי על המאורעות, מה שמותר להם הוא רק לספר. במילים אחרות, את הזוועות אסור, או לא ניתן, להסביר, מותר רק לתאר.

ככל שהספר מתקדם כבר לא בטוח מי רע ומי טוב, ואפילו שהמלחמה מסתיימת, שום דבר לא באמת נגמר. ספר אכזרי לקריאה, קשה, תמציתי ונוגע במקומות הכי חשוכים.

יש כאלו שצחקו עליי שללכת לראות את ההצגה "המחברת הגדולה" בשפה הרוסית בפסטיבל תאטראות של הקאמרי זו סטייה. ואני צחקתי בקול חזרה. והלכתי בכל זאת.
אם זו סטייה, אז ללא ספק אני גאה בה.

הצפייה הייתה כה מרתקת, ומה שעשה אותה לכזו עוד יותר הייתה העובדה שהיא הוצגה לא בשפת האם שלי, הרגשתי מאמץ מסוים להיות בריכוז מלא על השחקנים וגם לקרוא את הכתוביות בעברית. אבל דבר אחד בטוח, הסיפור עצמו משך אותי מאוד ולא הכרתי אותו לפניי. הבנתי כי הוא מבוסס על ספר ואז כמובן שהייתי חייבת לבדוק את העניין.

הספר הזה נקרא כמעט בנשימה אחת. הרבה זמן שלא מצאתי את עצמי פשוט קוראת וקוראת ללא יכולת לעצור. אני חייבת להודות, הספר פשוט סחף אותי באופן מטורף.
העלילה מתרחשת במלחמת העולם השניה, כאשר זוג תאומים נשלחים על ידי אימם לגור אצל סבתם על מנת להינצל.
זוג התאומים בלתי נפרד, הם עושים הכול ביחד, הולכים לכל מקום ביחד ובאופן כללי פשוט עושה רושם שהם ישות אחת מאוחדת.
הקרבה בין השניים אדירה וכמעט בלתי ניתנת לניצחון, מה שנותן תחושה שמדובר בצבא קטן של שני אחים שאף אחד לא יכול עליהם.
מה שלמעשה כל כך מיוחד בספר הזה הוא שהסיפור כתוב בגוף ראשון רבים- "אנחנו הולכים, מדברים, ישנים" ובזמן הווה. אין בריחה לאף זמן אחר, מה שכתוב הוא מה שקורה כאן ועכשיו.
הייחודיות הזו של צורת הסיפור פשוט הכניסה אותי לקצב של העלילה, גרמה לי להיסחף ולחוש שהנה, הסיפור בהחלט קורה כאן ועכשיו, אני עדה למשהו שמספרים לי שמתרחש ממש ברגעים אלו. הכתיבה פשוט יוצאת מן הכלל ויוצרת תחושה של ריחוק וניכור. הדיבור בזמן ההווה והתיאורים הכול כך יבשים יוצרים לחלוטין תחושה של ספר הוראות או של סיפור נטול כל רגש. וזה בעצם גם מה שמשרת את הניסיון של העלילה עצמה להראות כי שני התאומים פועלים אך ורק מתוך חשיבה ומנטרלים סביבם את כל הרגש, הכאב והרוע על מנת להמשיך ולשרוד.
במהלך העלילה פוגשים האחים דמויות צבעוניות ושונות שכל אחת משחקת תפקיד באינטרסים הקטנים שבונים להם השניים בדרך אל ההצלחה הגדולה. הם מתחילים לאט לאט ממשימות קטנות של יום-יום ומתקדמים אל עבר מטרה נעלה- לברוח לצד השני של הגבול.

במהלך הקריאה חשתי בלבול משום שלא הצלחתי להבין אם אני מזדהה עם התאומים שלכאורה נוהגים בצורה כה בוגרת ומחושבת או שאני מתעבת אותם על נטרול הרגש והאכזריות הרבה שהם מראים. יצא לי לשאול את עצמי האם הם באמת נוהגים בצורה קצת פסיכותית או שאלו הן השלכות המלחמה ורק כך יכלו לשרוד.

אני בהחלט חושבת שהספר הזה הוא ספר יוצא דופן שמוגש לקוראים בצורה שאנחנו לא רגילים לקבל. הכתיבה המיוחדת מעוררת לעיתים תחושות של חוסר נעימות, גועל וסלידה ודווקא בזכות זה מצליחה להעביר קשת רחבה של רגשות אצל הקורא למרות הדיסוננס והריחוק שהיא יוצרת.
אין כאן "הנחות" או ניסיון להתחבב. הכל כאן ועכשיו, כל הקלפים על השולחן, מה שאתם קוראים, כך היה. תאהבו או לא, זוהי כבר בחירה שלכם.
יצירה ספרותית מופלאה.

כשקראתי את הספר הזה (מה ספר, ספרון 152 עמודים, שעה וקצת של קריאה) חשבתי על "הדו"ח של ברודק". זה מה שהוא הזכיר לי. אבל סדר הדברים הפוך: "המחברת הגדולה" יצא לאור ב 1986, 30 שנה לפני "הדו"ח של ברודק".

זוג תאומים נמסר לסבתם, אותה לא הכירו, ע"י אמם שאינה יכולה לטפל בהם בגלל המלחמה. המלחמה היא הגיבור בספר הזה: מה היא מעוללת לאנשים הנקלעים לדרכה, אכזריות, צורך לשרוד מפלצתיות וגם חמלה.
אנחנו לא יודעים בני כמה התאומים או מה שמם. הם מספרים את הסיפור בגוף שני רבים, כשהם כביכול זהות אחת הכותבת יומן. מה שאנחנו יודעים זה שהם שואבים את כוחם מעצם היותם שניים שהם אחד, שהם מחליטים לשרוד בכל מחיר, שהם עושים מעשי זוועה וגם שהם לא איבדו את היכולת להבדיל בין טוב לרע.

אגוטה קריסטוף היא ילידת הונגריה שנמלטה ממנה בזמן דכוי המרד ההונגרי על ידי הסובייטים, חיה בשוויץ ואחרי מספר שנים התחילה לכתוב רומנים בצרפתית. זה ספרה הראשון והוא הראשון מטרילוגיה הכוללת גם את "ההוכחה" ו"השקר השלישי". הספר קל לקריאה, מחולק לפרקים קצרים שכל אחד כולל סיפור.

ספרים המספרים סיפור אלגורי על מלחמה די נפוצים. בנוסף ל"דו"ח של ברודק", "אמא קוראז'" של ברכט, "הציפור הצבועה" של קושינסקי ואחרים. האם זו הדרך הספרותית להתמודד עם חוסר האונים מול מכונת המלחמה המרסקת ומשמידה חיים לא חשובים של אנשים לא חשובים? ההיסטוריה מוכיחה שאזרחים, שיהיו קורבנות המלחמה, יהיו אלה שיצביעו בעד פריצתה, וספרים נגדה הם קול קורא במדבר (של יפי נפש לא פטריוטים).

קראתי את הספר בנשימה אחת, ומיד אחר כך גם את הביקורות. אין לי הרבה מה להוסיף על מה שנאמר, אבל ספר כזה אתה מסיים ומרגיש צורך לעשות משהו, כל דבר. והנה אני מוצא את עצמי כותב... מוסיף עוד כמה מילים מתפעלות על עוצמת התחושות שמתעוררות בך בקריאה כל כך מהירה וקצרה. זה מעניין איך ספר שמתאר תרגילים ב"מחיקת רגש", מחיקת הזהות ובחוסר אנושיות, מחבר אותך לנקודה כל כך רגשית ואנושית. אני מנסה להבין מה אני חש כרגע- סלידה, בחילה, אימה, דאגה, רחמים. כנראה איזשהו מיקס של כל אלה. עם הרבה מאוד פחד- פחד על כך שבין כל התחושות שאני חש אינני יכול לחשוב שמדובר באיזה סיפור בדיה, שמדובר במצב לא טבעי או משהו שכבר חלף מן העולם, שיכול להביא אנשים להתנהגויות כמו אלה שמתוארות בספר. אתמול סיימתי לקרוא את "עפיפונים" וקופץ לי עכשיו משפט שקראתי שם:

"ואולי אין כלל הנאציזם זועה אל-אנושית? אולי אנושי הוא דווקא? אולי אינו אלא הודאה, אמת כמוסה, מודחקת, חבויה, מוכחשת, המקננת בתוכי-תוכנו, אך בסופו של דבר פורצת תמיד החוצה? הגרמנים, כמובן, כן, הגרמנים.... עכשיו הגיע תורם, בהיסטוריה, זה הכל. נחיה ונראה, אחרי המלחמה, לאחר שתנוצח גרמניה והנאציזם יעלם, או יועלם, אם יקחו לידיהם את הלפיד עמים אחרים האירופה, באסיה, באפריקה, באמריקה" (עמוד 246).

זה מה שמפחיד כל כך ומטלטל ב"המחברת הגדולה"- האנושיות שבהיעדר האנושיות.

אני ממליץ לקרוא- ולו רק בשביל להתפעל מעוצמתה של המילה הכתובה ושל בחירה נכונה בטכניקת כתיבה שהולכת יד ביד עם תוכן הספר, ועם חווית הקריאה.

ראיתי שהרבה כאן קראו את הספר ורציתי לשאול- האם יש טעם להמשיך לספרי ההמשך? הקריאה הייתה חוויה, אבל אני לא סקרן גדול לראות מה יקרה עם אותם הבחורים. אין לי צורך באיזה הפי-אנד (מעניין שאני אפילו לא מצליח לדמיין מה יכול להיות הפי אנד שכזה) או סגירת קצוות. ואם לא סגירת קצוות אלא סתם עוד סיפורי זוועה שכאלה- גם בכך אין לי צורך מיוחד. אני חושש שלחפש את ספרי ההמשך ולקרוא אותם יפגע מעט בזיכרון הספר הזה. אני טועה?