ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר מעולה

---

בניגוד לסיפורים קצרים או מאמרים אותם אתה קורא ושוכח או ספרים "רגילים" שמלווים אותך כברת זמן יותר משמעותית ספר בן 560 עמודים זה כבר מערכת יחסים ארוכה עם מאפיינים דומים כמו הרצון להגיע הביתה מהעבודה כדי להמשיך לקרוא ולדעת מה עוללו הדמויות בספר בהעדרך וכמובן עם סופו הבלתי נמנע אתה מרגיש עצב וגעגועים ומרבה לשחזר קטעים שעברתם ביחד."ימיו ולילותיו" הוא סיפור גושי בסגנון שבתאיי הכתוב במשפטים ארוכים המאלצים אותך לקחת נשימה ארוכה כדי להגיע לסופם,כתובים בקדחתנות דחוסים אך כל מילה ומשפט גורמים לך להתמוגג מהעברית הנהדרת ומהדמויות שדנקנר מטיל מדי פעם להדחק לתוך הפקעת הזו וכל אחת יפה וצבעונית מקודמתה.למרות שלל המילים נראית בבירור עבודה קפדנית של מי שיודע לספר סיפור והבנתו כי למילה המדויקת במקום ובזמן הנכון יש יכולת להעביר הכי טוב את מה שאתה רוצה ופה דנקנר עשה חתיכת עבודה נהדרת.אני מדמה אותו שולח יד זהירה למאגר המילים העבריות שולה מילה ובוחן אותה לבדוק האם מבריקה מספיק ואם לא חוזר ושולח יד זהירה כדי למצוא את המילה הנכונה שתחזיר לו נצנוץ המעיד על ליטוש והתאמה ואותה הוא מניח בדיוק והתאמה נהדרים במשפט כדי להעביר לנו את התמונה שביקש להעביר עד שהיא הופכת להיות חיה בדמיונך.כך אפשר לפגוש בסיפור מילים עבריות יפות שלא פוגשים ככה כל יום כמו "בוטש" "כעכוע" "טמיר" והן כולן מסופרות מנקודת ראותו של ילד ירושלמי זמן קצר אחרי קום המדינה המתאר לנו את ילדותו ונערותו עד הפיכתו לגבר באופן שגרם לי רמת הזדהות כה גדולה שגרמה לי להיות עצוב בגללו להיות משועשע לרחם ועד כדי מבוכה רבה לנוכח התנהגותו עד שנאלצתי להניח לספר לזמן מה ולצאת קצת להתאוורר בתקווה שעד שאחזור יתעשת המספר שאיננו יודעים את שמו ויחזור בו מהתנהגותו.בסופו של דבר נשארים עם תהיות לגבי מה מעצב חייו של אדם ?החלטותיו בחירותיו משפחתו חבריו או אולי אנשים זרים שמבליחים אל תוך חייך ומשפיעים עליהם והאם אפשר לשנות גורל ומה המחיר של זה?
כמו שאתם מבינים כבר בחושיכם הדקים שהספר השאיר עלי רושם עז ולא נותר לי אלא לחתום בקטע החותם את הספר בתקווה שיגרה אותכם לקרוא את כולו.
"אלוהים הטוב ברחמיו אוסף מדי פעם את כל השקרים שבעולם מרצפות חדרי החקירות ומשפתיהם של עדי השקר ומבין דפי העיתונים ופנקסי החשבונות הכפולים ומכל מקום בו הם רוחשים,ולשם תקנתם הוא בורא מהם אנשים כמו הדודה אווה ונופח בהם רוח חיים והם נכנסים לחייך ומסמאים את עיניך ומסובבים אותך בכחש ופורשים לנגד עיניך שקרים מרהיבים ומבלבלים עליך את דעתך ומניעים את חייך אנה ואנה ומטילים בך סערות רגש עד שאינך יודע את נפשך ,אבל מתחת לאותו סחרור של צבע ועשן והעמדת פנים פועמת אהבה,כי אלוהים נגע בהם ושילח אותם אל העולם כדי לתקן אותו ולחבוש פצעים ולגאול נשמות, ולא כל אחד זוכה שיהיו כאלה בחייו, אבל מי שזכה צריך להודות על כך בכל יום מימי חיייו עד אחריתם ,כי נכנסה בליבו תמציתם של האהבה הקדושה והרחמים הגדולים שאלוהים מבקש להערות על כל ברואיו,ורק מעט מזה עולה בידו...וגו'".
איזה יופי.
תודה אמנון

» ביקורות נוספות של אליהו
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה