יש לי חיבה לדימויים ולחיפוש משמעויות והשפעות של תהליכים על תת ההכרה ועל התודעה.
את העדות לחיבה זו תוכלו למצוא בביקורת שלפניכם.
לפעמים סיפור הוא רק סיפור אבל לעתים רחוקות צריך לקרוא סיפור בהקשר לסופר. כך למשל את ספריו של עמוס עוז ניתן להבין ביתר עומק אם מכירים את סיפורו האישי ובעיקר תפקידה של אמו בחייו ("סיפור על אהבה וחושך" הנהדר)כמו גם רומאן גארי שהאופן בו חווה את מלחמת העולם השנייה השפיע מאוד על ראיית העולם שלו("הבטחה עם שחר")וחמלתו כמו גם ביקורתו על היצורים הנקראים בני אנוש באשר הם.
וגם לגוטפרוינד יש רקע שלדעתי חלחל לתוך סיפור זה,והייתי מעז וכותב שגוטפרוינד כתב אוטוביוגרפיה על שנותיו האחרונות שבהם חווה שני ארועים רבי משמעות:
הוא השתחרר משרות צבאי ממושך ואיבד את אשתו.
כפורש צה"ל בעצמי אני מדמה אותנו בפרישתנו לחתולי בית שביום אחד מוצאים עצמם ברחוב,שם אנו פוגשים את חתולי הרחוב הקשוחים שאת גינוניהם ושפתם איננו מכירים ומולם אנחנו צריכים להתמודד בכישורי הרחוב הדלים שלנו.
כך גיבור הסיפור שחי חיים מבטיחים ומסודרים מוצא עצמו יום אחד בחוץ,עם הצורך למצוא ולעשות משהו אחר ממה שידע לעשות כל כך טוב עד אז. הוא נקלע לחיפושים שונים וגם משונים,מכתת רגליו(תרתי משמע)בחיפוש כיוון ולא מיומן לזהות סכנות מה שגורם לו להסתבך פעם אחר פעם באירועים אלימים שונים. חתול בית בעולם של חתולי פרא. כל הזמן אמיר טורח להזכיר לנו את העולם הפרוע אליו נקלע (עם שחרורו..)למול העולם הערכי(בדמות אחיו שגר בישוב קהילתי רעיוני בדרום שבשל פיגוע עיניו מכוסות לראות את המציאות הקשה בו הגיבור ובעצם כולם,נמצאים)והעולם המסודר(בדמות האח עורך הדין).לא מעט אנשים במצב כזה מאבדים דרך והם משולים בעיני למהגרים הנדרשים להתאקלם במדינה זרה עם שפה ותרבות חדשים לגמרי.
ותוך כדי כך צריך גם להתמודד עם רעיה אהובה בגסיסתה עד למותה ולאבד בכך זוגיות ושותפות מלאים(כמו העורב שמקנן ומגדל בשותפות מלאה עם בת זוגו את גוזליהם)-בדיוק כמו גיבור הספר שמאבד אהובה ומאבד תוך כדי כך את הדרך,הכיוון,הזיכרון-ומחפש כעיוור את דרכו בעולם מנוכר.
אבל אמיר הוא אופטימיסט שמתעקש לפתור תעלומות ולמצוא חזרה את האהבה .
וכאן נזכרתי בפרשנות שחביבה עלי ביותר,לפתגם:"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא-תקום".
כשאתה אובד עצות ודרך, אלוהים מייעץ לך פשוט לקום ולעשות משהו-בסוף הכל יסתדר.
וכך אני מרגיש,הרגיש אמיר וגם עשה ,ואפילו טוב עשה.

כשישבתי שבעה על אבי עליו השלום,הבנתי עד כמה המנהג הזה חכם.הוא גורם למשפחה שהתפזרה להתכנס לבית אחד ולחזור קצת לילדות בו גרנו כולנו תחת קורת גג אחת,לשחזר סיפורים ומאורעות מהזכרון המשותף וגם לפגוש מכרים שלא ראינו מאז ילדותנו הרחוקה-וגם מהם לשמוע פרטים חדשים שלא ידענו על הנפטר.וגם לפזר את כאב האובדן ולחלקו עם הרבה אנשים.
ואחרי השבוע הזה חוזרים לזרם החיים האיתן וגם חוזרים לשכוח.
משום כך גדולה בענין המחווה שעשה יאיר לאביו שכנראה לא ישבו עליו שבעה ואולם עשה יותר מכך בכתיבת הספר הזה:להכנס לחיי אביך המת דרך חברים,כתבים אישיים,סיפורים של קרובים ורחוקים משול לישיבת שבעה ממושכת ועמוקה שאין כדוגמתה.אני בטוח שיאיר חווה את כל האלמנטים המאפיינים את מסורת השבעה ובעוצמות גדולות פי כמה ובמשך זמן ארוך יותר.
ממש "שבעה ספרותית".
וזה ממש אבסורד כי טומי לפיד התרחק מ"הדת" (אך לא מיהדותו)וממה שמזכיר "דתיות".
אבל יכול להיות שלמרות שלטומי לפיד לא היתה אמונה באלוהים ,אלוהים האמין בטומי לפיד.
אחרת איך תסבירו את העובדה שטומי לפיד יצא מהמשחק וחזר אליו בצורה מפתיעה בכל פעם מחדש?
סיפור חייו הזכיר לי את סיפור חייהם של צ'רצ'יל ופליקס זנדמן(מייסד חברת "וישי")שאינך יכול להמנע מהמחשבה שלאלוהים היה תכניות בעבורם ולמרות שנראה כי הינה סיימו את תפקידם ההיסטורי או בכלל בחיים,חזרו משום מקום למרכז של המרכז של העשיה והחיים.
מה שנותר לכל אב הוא לקוות שצאצאיו יחזירו לו אהבה במחווה יפהפיה כמו זו שיאיר עשה לאביו.

אילו הייתי מפיק בהוליווד הייתי מתנפל על הספר הזה כמוצא שלל רב.מדובר בתסריט יפהפה שעשוי לגרוף מועמדויות לאוסקר.אם ראיתם את "פורסט גאמפ","איש קטן גדול" ו"בנג'מין באטן",אז זה סוג הסרט שהייתם עשויים לראות:סאגה רחבת יריעה הנפרסת על פני דורות רבים של משפחה מיוחדת אחת המלווה את קורות האדם הלבן באמריקה.
אבל אני לא וכל מה שאני יכול לעשות הוא לתקתק במקלדתי ולספר לכם על הספר שמתאר את קורות משפחת אינגלדיו החל מהראשון שבהם ג'ייקוב ועד לורנון אחרון השושלת שנשבע לא להתחתן ועמד בכך בעקשנות.בכלל,משפחת אינגלדיו זו מכילה כל כך הרבה טיפוסים מוזרים ומיוחדים שמשעמם לא יהיה לכם,למרות השם המרתיע של הספר(שבו הארכיטקטורה משמשת רק כסיבה לפתוח כל פרק).תוכלו לפגוש למשל את אבי השושלת המתמנה לפקד על פלוגת פרשים במלחמת האזרחים ומוצב קל"ב וכדי לא לפגוע בחבריו ומשפחתו מהדרום הם הופכים לצלפים מומחים עד כדי כך שמצליחים לא לפגוע באף יריב אלא רק להפחידם בירי על ענפים בקרבתם .או אייזיק הענק והשתקן ש"ענה" לשאלת עיתונאי סקרן לגבי גובהו בהרמת כף ידו וסימון קצה ראשו,או זה שהיה נשוי לתאומות שעשו הכל(ואני מתכוון להכל)ביחד וטענו שהתינוקת שנולדה נולדה משתיהן ועוד כאלה.בכלל,בני אינגלדיו האלה התאפיינו בביישנות קיצונית מנשים ומשנאת הדיבור עד שאחד מהם הודה כי "הנשים מדברות יותר ממה שאני מוכן לשמוע".
הספר מזכיר לי את "שורשים" הנהדר של היילי שקראתי בצעירותי שגם הוא הותיר עלי רושם כל כך עז שזכרתי את שמות כל השושלת מקונטה קינטה ועד האחרונה שבהם,שאינני זוכר כבר מי היא.
ואולם ,הזמנים השתנו וכך גם משאבי ואת מאגרי זיכרוני המתדלדלים אני שומר כדי לזכור היכן הנחתי את משקפי הקריאה שלי(אני מחזיק אותם בידי..)וגם להזכר למי לעזאזל התקשרתי רגע לפני שהוא עונה לי..
זה המצב רבותי וגבירותי.הספר מצוין כמו שהבנתם.תהנו.

אחרי 40 שנים של קריאה והיכרות אינטימית ביותר עם המילה הכתובה ומשבר קטן של אמצע החיים גיליתי משהו בנוגע לספרים.
אל תצחקו עלי.אני נאחז פה חזק חזק בקרנות מזבח חופש הביטוי כדי להציג לכם את התאוריה שלי:
ספרים הם תרופות.תרופות לנפש.
על יוצאים לגנוב סוסים נפלתי בתקופה שלא הייתי מספר עליה בקורות החיים שלי.הייתם מעדיפים לבלות עם עלי חמינאי מאשר איתי ושמחת החיים שלי היתה פחותה מזו של אליזבת מלכת אנגליה ביום לא טוב.
מה לעשות ,קורה.אז קראתי.
ויוצאים לגנוב סוסים(להלן 'יוצאים')הוא ספר דיכאוני מאין כמוהו,באוירה קודרת משלג לבן שעוטף אותך מכל עבר יחד עם יערות נורבגיה וערבותיה.ואם חשבתם שזה מדכא אז אספר לכם שגם הסיפור של הגיבור שעכשיו הוא בודד מבחירה בבית מרוחק ובודד כמוהו,שנזכר איך אביו נטש אותו ואת משפחתו בהודעה סתמית במכתב,דוקא אחרי שבילה עמו קיץ נהדר ומלא חויות,גם הוא לא מכהה את תחושת הלב הנחמץ.הגיבור מנוכר ונכה רגשית והפגישה הקרה עם בתו שבאה למצוא קצת נחמה אצלו יעידו על כך.
ואני ברקע,על תשכחו,הקורא ,סופג לאט לאט לתוך נפשי הדוויה את כל העצבות הזו.
וכאילו אין די בכך,מייד פצחתי בקריאת סיפורים קצרים מאת ברנרד מלמוד חביבי המתמחה בתאור חייהם של אנשים קטנים מהחיים,הנאבקים על פרנסתם ונלחמים בגורל המאכזב שנפל עליהם.
תאמינו לי,שניהם ספרים שלא היו מתמודדים על האוסקר בקטגורית הקומדיה הטובה ביותר(אם היו עושים על פיהם סרטים).
אבל,ופה הפואנטה המפתיעה,עם כל דף טיפטפה לה לתוכי טיפה דלוחה אחר טיפה עכורה אחר טיפה זכה של הכרה שחיי ,באופן יחסי כמובן,הם חיים סבירים,רגילים שיכלו להיות אחרים לגמרי או דומים לאלה של גיבוריהם של פטרסון ומלמוד.
התחלתי להרגיש יותר טוב.
ולפיכך,הריני להכריז על תחום חדש ברפואה המשלימה והניו-אייג'ית:'הפסיכולוג הספרותי'.
לפני שאתם מתנפלים עלי אני רוצה להזכיר לכם שיש דבר כזה שנקרא הרחת פרחי באך..ועיסוי בזרדי נחל(יש דבר כזה.בחיי)זה יותר טוב?תעשו לי טובה.
תגיע לה הנפש הדוויה לפסיכולוג הספרותי ותתנה על מר גורלה.
על המקום ירשום פסיכולוגינו זה פרוגנוזה של קריאת עשרה עמודים מ'יוצאים' ושני סיפורים קצרים של מלמוד.ביום!
ותחזור אלי בעוד שבוע.מפונק.
מי יתן וחיים טובים ושמחים יהיו מנת חלקכם.
שבת שלום יקירי.

סיפורים קצרים יפים לימים חמים.הם אמורים לרענן,לא מצריכים מחויבות עמוקה ודביקה ואינם מעיקים.אחרי שסיימתי את 'המלך הירוק' ואת 'שרתתי את מלך אנגליה' הארוכים החלטתי ללכת על משהו קליל.ואם כבר סיפורים קצרים,חשבתי לעצמי,למה לא את אלה של גוטפרוינד שהפכתי למעריצו עם קריאת 'שואה שלנו' ו'בשבילה גיבורים עפים'.
הבחירה ב'אחוזות חוף',תודו,הינה בחירה מחושבת ושקולה לאור השיקולים שציינתי לעיל.
אבל רצים למרחקים ארוכים לא מתאימים לריצות קצרות.
אם שאלתם את עצמכם פעם,ואם לא אז הגיע הזמן,למה אמיל זטופק,ה"קטר הצ'כי" המהולל רץ אך ורק ריצות ארוכות מכל הבא ליד:5000,10000,ואפילו מרתון,שכדי לזכות במדלית זהב כל מה שהיה עליו לעשות זה להתיצב לריצה ,להניע את הרגלים ומקץ כמה דקות להתיצב ראשון בקו הגמר-למה לא ניסה כוחו בריצות קצרות יותר? הרי מזיעים פחות וחוזרים מהר יותר הביתה.
אז זהו-שהוא לא יכול!
הוא לא יכול,ככה הסבירו לי,כי מבנה השריר שלו(הסיבים או משהו כזה) לא בנוי לריצה קצרה המתבססת על כח מתפרץ וחלוקה קפדנית מאוד של אנרגיה שצריכה לבוא לידי מיצוי מושלם בכמה שניות עד לסוף העוצמתי.
אז לזטופק ולגוטפרוינד אין שרירים כאלה.מה לעשות?
לספר סיפורים ארוכים-זה מה שגוטפרוינד צריך לעשות.רק!
רבאק,בזה אתה טוב מאוד,למה להחליף?אתה צריך את הזמן שלך לבנות עלילה ודמויות,צריך להשקיע בקשרים שלהם ולעטוף את זה בכשרון הנהדר שלך לתיאורים יפים וקולעים-ואת כל זה אין לך כשאתה כותב סיפור קצר.
ובאמת שמתי לב כי התחלת את הסיפורים באורך הרוח האופיני לך,לקחת לך את הזמן לבנות סיפורים המבוססים על רעיונות מצוינים,אבל באיזושהיא נקודה בסיפור פתאום גילית שתיכף נגמר לך הזמן ואתה צריך תיכף לסיים כי ה'סיפור הקצר' שלך יהפוך לארוך,וזה לא מה שהזמינו ממך,אז אספת את המשפטים מהר מהר ותחבת מילים לתוך העטיפה הקצרה ומיהרת לסגור את הסיפור מבלי להביא למיצויו.
בחלק מהסיפורים נותרתי נבוך ומבולבל,עד שמיהרתי לעלעל לסוף הספר שמא,מסיבות עלומות,לא יכולת לסיים הסיפור במקומו המיועד ונאלצת למקמו בנספח מיוחד,אבל לשוא(למשל הסיפור 'יערן').
סיפורים בודדים משכו וענינו אותי(חיי אנוש,גלויה מואלדזה)ואני סבור שיש להם פוטנציאל גדול יותר .אני חייב גם לציין כי בכל סיפור מצאתי עדויות לכשרונו המהולל של הסופר,חוש ההומור שלו ויכולת הדמיון שכה שבו אותי בספריו האחרים והן היו עבורי כמו לגלות אגוזים בתוך עוגה לא אטרקיטיבית במיוחד-טעימים וחביבים במיוחד,אבל התוצאה הכללית היא של מוצר לא אפוי מספיק.
וזה חבל כי אמיר מסוגל ליותר.
ברוח המונדיאל אציין כי ברובם המכריע הסיפורים לא עברו את החצי,וכשכן עברו,הם הצליחו לחלץ לכל היותר קרן שבסופו של דבר לא הניבו שער.
ואם אין שערים-אין אליפות.

עשר שנים תמימות לקח לי לקרוא לסירוגין את עיקרי הגותו של הרמב"ם.קראתי,הרהרתי,נתקעתי ונטשתי ולאחרונה חזרתי וסיימתי את קריאת התורה יוצאת הדופן של האיש יוצא הדופן הזה-ואני כאן כדי לספר לכם על זה.
יש לי בשורה טובה ופחות טובה בשבילכם:
הבשורה הטובה-יש אלוהים!
והפחות טובה-אין שום הוכחה לזה.
פרדוקסים יש למכביר לעוסקים באלוהים:
הראשון מיועד לאתאסטים שאינם מאמינים באלוהים אבל אי האמונה הזאת מאלצת אותם להכיר בו(אחרת במה הם לא מאמינים??)...
השני נעוץ באי היכולת להוכיח-שהיא המבחן הראשון למאמין וגם האתגר הראשון שלו להתמודדות עם הלא מובן או הלא נתפס-
ופה מונח השיעור הראשון והמרכזי של הרמב"ם לנבוך המצוי:
זה שהיום אינך יודע או מבין דבר מה לא אומר שמחר לא תבין,
ומה שאינו הגיוני היום יהיה הגיוני מחר ואם לא תחקור ותשתמש במתנה שקיבלת-לא תדע.וכשתדע-תגלה שהידיעה מביאה לאי ידיעה חדשה שעליך להמשיך ולחקור.
מבלבל?כן,אני יודע.גם אותי.אבל בדיוק בשביל זה בא איש כמו הרמב"ם כדי לנסות ולעשות סדר בדברים.
ומי מתאים יותר ממנו?
פילוסוף,פיסיקאי,אסטרונום,מתמטיקאי,לוגיקן,רופא,סופר ומורה,מנהיג רוחני של קהילה,תאורטיקן ואיש מעשה-שנאה דרש ונאה קיים:בכל מעשיו ביקש להוכיח שאפשר להגן על ההלכה היהודית בצורה קפדנית המחדדת את המחשבה.

כי החשיבה היא צלם האלוהים שבאדם!

החשיבה דורשת שהאדם יקבל בכנות את מגבלות הידע שלו,היא מחויבות לסוג מסוים של חיים-חיים לאורם של חשיבה והגיון הם חיים הכרוכים בהתמתנות של תאוות,בהתיחסות של כבוד לזולת והתיחסות עצמית כנה וישרה ובהבנה ביקורתית של העולם.
הרמב"ם קורא לזה "בורות נלמדת"-הכרה בבורותנו או בכך שאיננו מסוגלים לדעת משהו עשויה להיות הישג משמעותי שיוביל אותנו להבנה של רעיונות כלליים אחרים שיביאו לפתרון-כולל כזה שלא העלינו בדעתנו מלכתחילה.

משנת הרמב"ם היא הרציונליות.הכל רציונלי ואל תשאירו שום דבר לאמונה העיוורת או לחסידות השוטה.גם אהבת האל חייבת להיות רציונלית כדי שנבטיח שמושא אהבתנו הוא אכן האלוהים ולא תחליף מסוכן.חשיבה רציונלית היא ההגנה שלנו כנגד עבודת אלילים והיא מונעת אהבה עיוורת,נאמנות ללא סייג או מחויבות ללא תנאי.
עבודת האלילים היא שם נרדף לבורות שהיא מקור לרוע.האלילות היא האמונה שאפשר לרצות את האל,לתמרן אותו או לשלוט בו באמצעות כוחות נסתרים-האמנם ע"י קלפים,חישובי כוכבים ומזלות,טקסים ופולחנים אפשר להוריד גשם,להגדיל יבול,לשנות יחסים אישיים או להעניק בריאות??
הרמב"ם סבור שלא-האמונה העיוורת(וזה כולל ציות עיוור למצוות)מסוכנת מפני שבכך עבודת האל תיעשה רק כדי לצאת ידי חובה מבלי להקדיש מחשבה למשמעות או למטרה של המעשים.היהדות דורשת משמעת אך לא אדיקות מוגזמת.אלוהים סולד מפאנטיות והוא רוצה שנחקור את כל הסוגיות כמיטב יכולתנו ושנהיה כנים באשר לתוצאות שהשגנו.
ואולם יש לרמב"ם אזהרה לנו:אם אינך יכול להגיע לידיעה מוחלטת בנושאים הקשורים לאלוהים,לבריאה או לנשמה-אין לך שום זכות להכריז מלחמה על אנשים שאינם מסכימים לדעתך או לרדוף אותם.האמונה רחוקה מלהיות הוכחה..
אם אנחנו מציבים דרישות אינטלקטואליות מחמירות בנושאים רפואיים ומשפטיים-מדוע לא נעשה זאת גם בנושאים הקשורים לאלוהים?
תפיסותיו אלה של הרמב"ם הביאו לו לא מעט שונאים-ואכן בקהילות יהודיות מסוימות באירופה שרפו את ספריו והוא נחשב לכופר ממש.זה כנראה מה שקורה כשאינך מוכן להתמודד עם התנגדויות או ביקורת ואי הנכונות הזאת מעידה לדעתי על חולשת האמונה של הפוסל והדוחה על הסף.
אנחנו מתקרבים לסוף.תאספו עוד קצת סבלנות..
הרמב"ם מגלה לנו שלאנושות המסוכסכת והמפוצלת יש מכנה משותף שיביא לגאולתה-והוא אלוהים,סביבו אנשים יוכלו להתאחד.
ומי אחראי להביא את המידע החיוני הזה לאנושות?
ניחשתם נכון-היהודים.
המונותאיזם הוא סם החיים של היהדות והוא ישמר אותה אך האם תיסוג היהדות אל מושג העם הנבחר מבלי להגדיר לשם מה הוא נבחר?!
בספר הרמב"ם מסביר את תפיסתו בנוגע לנבואה ומי יכול להיות נביא(כל אחד עם יכולת אינטלקטואלית אישית-גם לא יהודי!)למה יש רוע בעולם(כשאתה מכבה נר אתה יוצר חושך??),איך אפשר לתאר את האלוהים(על דרך השלילה-תתפלאו..)ומשמעות הקדיש(פרופורציות) ועוד ועוד ועוד.
אני מקווה שגיריתי אתכם לקרוא ולהבין בעצמכם.
עדיין נותרנו עם חידת האלוהים שהוא מעל ומחוץ לטבע ומעבר ליכולת התפיסה של האדם(זה כמו שהשולחן ידון בעבודת הנגר שיצר אותו.אני מקווה שהדימוי הזה מתאים ומוצלח)-איך מתמודדים איתה?
הרמב"ם סבור שמוטל עלינו להגות באלוהים בשקט מוחלט.עדיף להגות בשלמות האל בדומייה-השתיקה היא אות לכך שהגענו לבורות הנלמדת.
אז הנה אני שותק.

באדיבותה הרבה של חברת סימניה ומכרה יקרה(תודה יעלי),שמתי ידי על ספרו הראשון של רומן גארי.נותרו עוד כמה בודדים כדי שאוכל להגיד כי קראתי את כל יצירתו המופלאה.יש זמן וגם סבלנות.
לכל מי שרוצה להתוודע לרומן גארי אני ממליץ להתחיל מהאוטוביוגרפיה של "הבטחה עם שחר"-משם יהיה אפשר וקל להבין את מקור יצירתו ומה עיצב את תמונת עולמו ורגישותו הרבה לאנושיות באשר היא,ותסמכו על גארי שימצא אנושיות גם היכן שלכאורה אין.גם הבהוב נסתר,גץ זעיר מהחומר הזה הוא לא יפספס ואף יידע לתאר אותה ברגישות כה רבה תוך הפחת רוח על האוד הדועך עד שיפיץ אור גדול שכל פעם גורם לי להשתאות וממלא אותי בחמלה רבה.
גארי לחם בנאצים כטייס אך את זירת סיפורו בחר למקם על הקרקע,ביערות פולין הכבושה בתאור התנגדותם וחייהם העלובים של חבורת פרטיזנים,נשים,גברים,נערים ונערות,צעירים וזקנים,אבות ובנים,נוצרים ויהודים-לוחמים כולם:ברעב,בקור,בבדידות,באכזריות,בתקווה הגוועת,בסיכויים וגם בנאצים.
זוהי אינה פסגת יצירתו אבל את הדרך לפסגה זו הוא עשה כאן,ויפה וחשוב להכיר את הצעד הראשון הזה במסע המרהיב שלו.
אני בוחר לסיים בכמה מאבחנותיו היפהפיות של רומן גארי(וספריו גדושים באבחנות כאלה-רק לאסוף ולשמור):

"האנשים הבשלים והמנוסים בוחרים בחיים שעה שבניהם נורים למוות למען התענוג שבכתיבת 'תחי החירות' על כתליהם של בתי השימוש".

"איך יהיה העולם החדש אחרי שננצח?
לא תהיה בו שנאה.
אם כך,צריך יהיה להרוג הרבה אנשים.
והשנאה עדיין תתקיים...ועוד יותר מקודם".

"משנאה לא נגמלים,כמו מאהבה"

לזכר אבי יוסף וסבי לאון אני עומד כאן וכותב את הביקורת לספר זה שקראתי מאוחר.מאוחר מדי.
כשנתיים לפני מותו,הגיש לי אבי את הספר הזה,לבנו בכורו,וביקש שאקרא ואלמד "איך חיינו שם בתוניס".ואני,בקוצר הרוח שיש לאנשים צעירים,שאינם מודעים עדיין לזמן ומרוצתו,ושאינם חושבים כלל על כי הוא הולך ואוזל,דחיתי את קריאת הספר עד עתה.
ואיך שאני מצטער על זה.
הרי יכולתי להנות מכמה שיחות טובות איתו,להרוויח עוד קצת "זמן אבא" שכל כך חסר לי היום.היינו מדברים על המנהגים שלהם שם ועל האחווה שהיתה בין יהודים לנוצרים ומוסלמים,על מחזור החיים שנחגג בקפדנות ואולי גם הייתי מבין עוד כמה דברים שאני מבין היום יותר בגילי וכאב לילדים בעצמי.
בספר עצמו אין עלילה וסיפור "מיוחדים".גיבוריו הם יהודי תוניס והסיפור הוא חייהם שם משלהי המאה ה-19 ועד להתפכחות האכזרית במלחמת העולם השניה-סיפור שנסוב סביב ציון חיי היומיום,בואכה מחזור השנה ואירועי מחזור החיים.הכותב,שמשון צרפתי,כתב בתום רב ובפורמט חיבורי את קורות יהודי תוניס,הפולקלור שלהם,מנהגיהם ואורח חייהם-בינם לבין עצמם ובינם לשכניהם המוסלמים.
לספר ערך רב בתיעוד חיי קהילה יהודית בגולה,ויש להצטער על כך שלא נלמדה(ואולי עכשיו כן?)בבתי הספר לצד השיעורים שחשפו בפנינו את השטעטל במזרח אירופה עם סיפורים למכביר(כולם יפים הנושאים ניחוח מיוחד של חיי יהודים בגולה)המתארים נאמנה את ההווי שלהם.
אם כך היה נעשה היינו לומדים גם על הכיבוש הנאצי שהגיע לתוניס בנובמבר 42 שהחל,במיטב המסורת הנאצית,להוציא להורג יהודים,להקים מחנות כפייה,להחרים ולבזוז רכוש יהודי ולשגר מישלוחי רכבות דחוסות ביהודים לנמלים משם הועברו למחנות ההשמדה באירופה-עד למיגורם ,השבח לאל,על ידי בנות הברית במאי 43.
ובהקשר זה אביא את סיפורו של סבי,לאון,אשר היה גבר בעל מידות גוף מרשימות,בן למשפחה מן המעמד הנמוך בתוניס ,שהתאהב בבת טובים מיוחסת.ובמשפחה סיפרו כי חיבור כזה היה בלתי אפשרי,שהרי סבי נחשב ,ואולי גם נראה,נו...,אין דרך אחרת להגיד את זה..,קצת כמו.. פושטק..,והעובדה שעסק באיגרוף להנאתו לא שיפרה כל כך את סיכויו,מה עוד שבחר לו את מקצוע הספרות כמשלח יד-כל זה לא הפך אותו לשידוך הראוי לנסיכה תוניסאית יהודיה אבל לאהבה יש תמיד תוכניות אחרות.
אז אולי להיות ספר אז לא נחשב למקצוע הטוב ביותר אבל בזכותו אני יושב כאן ומתקתק במקלדתי את הסיפור הזה כי יום אחד ,קצין נאצי שם פעמיו למספרתו של סבי כדי להתכבד בתספורת,ושם התברר לו כי סבי יודע כמה שפות כמו,איטלקית,צרפתית וגם,כמובן גרמנית(כי הרי השיחה ביניהם נערכה בשפת אימו של הקצין הגרמני)-ובו במקום נלקח סבי לשמש כמתורגמן עבור הצבא הנאצי וזה מה שאיפשר לו להרוויח זמן עד לשיחרור תוניס מעול הצורר הזה.
ואני לא ידעתי את כל זה כשישבתי נזוף בכסאו של סבי כשהוא עומד מעלי וגוזז את שיער ילדותי,גוער בי שאיני מחזיק את ראשי כהלכה אלא פוזל כל הזמן לעבר מזוודתו הפתוחה שבתוכה נחו חפיסות שוקולד מפתות.
חבל.
אז אולי אצליח לעשות כאן תיקון קטן,ולהטביע ברשת האינטרנט חותם בל ימחה לזכר יהודי תוניס בכלל ומשפחת אבי בפרט שהתעוררו בהמוניהם מהחלום לנהל חיים נורמליים בארץ לא להם ועלו לארץ אבותם,ארץ ישראל-כי רק שם תקומת היהודים וכל השאר הבל ותעתוע.
ועוד לזכרם עשיתי בקוראי לבני על שמם: "יוסף בן לאון" הלא הוא יוב"ל בישראל.
יהי זכרם ברוך.

ממש במקרה יצא לי לאחרונה,בסמיכות קרובה,לקרוא ספרים שגיבוריהם בחרו בהתחזות מינית כדרך חיים:הראשון,ימיו ולילותיו של הדודה אווה בו גבר מתחפש לאישה(ראו גם ביקורתי לספר הנהדר הזה)ובמקרה דנן-אישה המתחזה לגבר .בשני המקרים,ההתחזות מכניסה לחייהם ענין כה גדול עד שגם אני שקלתי להשתמש בפטנט הזה כדי להכניס ענין לחיי השגרה שלי.יש לי הרגשה,לא בטוח,שאם אצא מחר לעבודה לבוש בטייץ ורוד ונעלי עקב,יהיה לדבר השפעה מסוימת על חיי.
צריך עוד לפתח את הרעיון הזה.נראה.
מכל מקום,בדקתי ומצאתי כאן בסימניה,כי לסוג זה של ספרים יש הצלחה כבירה אצל נשים(156 קוראות למול 38 קוראים)וגם הביקורות הנשיות נלהבות הרבה יותר מאלה הגבריות.
ואני שואל את עצמי למה?
בעיני,הדבר מאפיין התנהגות של מיעוט שנאחז בכל הישג של "נציגו" כדי להגיד לכל העולם:"תראו,הוא/היא משלנו והוא/היא מייצגת אותנו-אנחנו כמוה/ו".
משל למה הדבר דומה? להתנהגות הישראלית למול כל הישג של ישראלי בעולם:ראו איך כל קליעת 8 נקודות על ידי עומרי כספי ב-NBA מדווח מייד בכל מהדורות החדשות,וכל ישראלי שהגיש מיים ושימש כעוזר זוטר לעריכה בקליפ זוכה בפרס הגראמי מייד יופיע בתכניתו של גיא פינס ושלא נדבר על זכייה בנובל.ממש סרט.
אבל למה נשים מתנהגות ככה?את זה אני לא מבין.
אחת המהפיכות החשובות ביותר שעברו על האנושות במאתיים שנים האחרונות היא המהפכה הפמניסטית.מהפכה זו חשפה את האנושות לכשרונותיה של האישה והן מצידן השפיעו מטובן על העולם,השבח לאל.
נשים כבר לא צריכות להוכיח שום דבר יותר.הן טובות,משוכללות ומורכבות יותר מכל גבר.מצוידות במערכות חישה עדינות ורגישות מאין כמותן ויכולות התפיסה שלהן עולות על כל גבר ממוצע.
זה כמו להשוות בין מרצדס למכסחת דשא.
כבר ניתק לי חוט המחשבה ואני לא זוכר לשם מה נתכנסנו כאן..?
אהה..כן..יש פה ספר לדבר עליו..
האפיפיורית יוהנה הוא ספר בסדר.הוא שומר על רמת ענין סבירה ואולם לקראת סופו הופך להיות מייגע משהו.אבל בסך הכל בסדר.
הוא עוסק באישה המגיעה לעמדת ההשפעה הגדולה ביותר בעולם הנוצרי הדתי,עולם גברי ופרימיטיבי מובהק.
אבל בינינו בנות,הרי מי שמעצב את חיינו בעולם הזה הן אתן.
כן,כן,אל תיתממו.
רוצות הוכחה?בבקשה!נישואין.
העובדה ששיטת הנישואין הרווחת בעולם היא של גבר ואישה המתחייבים זה לזה היא הוכחה חותכת שאתן מנהלות את הענינים.הרי אם זה היה תלוי בנו הגברים היינו ממציאים שיטה אחרת לגמרי.
אנחנו פה רק כדי לפתוח לכן את צנצנות הריבה ולהרוג ג'וקים.
גם זה משהו..