ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר מעולה

---

סיימתי עכשיו את הספר ויש לי צורך עצום לדבר עליו. אבל מאחר ומעבר לזה שזה ספר מצוין בצד התיאורי שלו-יש בו גם את מיימד המתח ואני לא יכולה לדבר עליו בלי לעשות ספוילרים. שלחתי חברים קרובים לקרוא דחוף כדי שיהיה לי עם מי לדבר ובינתיים אני כותבת פה.
נתחיל מזה שהספר מצוין, צורת בניית הדמויות הייחודית פשוט נהדרת. הדמות הראשית הוא ילד יתום ושתקן וכל דמות שמדברת איתו נותנת מונולג שממש מצייר אותה.
גם תיאור השינויים שעברו על ירושלים באותן שנים פשוט נפלא וממש גרם לי לחפש תמונות ישנות.
דווקא הדמות הראשית האנגמתית של דודה אווה לא נותנת דיאלוגים ומעודדת את המספר לדבר בעצמו וכך היא נשארת חידה עד הסוף (ומבחינתי גם אחרי הסוף) כי הטענה העיקרית של הספר היא שמספרי סיפורים תמיד יספרו את הסיפור שהם רוצים להציג גם אם הם מאמינים שהם מספרים את כל האמת.
השימוש בדמויות השונות כדי להציג את המספר הוא פשוט גאוני.
הספר מתעסק בלא מעט נושאים קשים אבל הקשה הרגע הקשה ביותר הוא הפגישה האחרונה של המספר ואנושקה. בכיתי בקטע הזה והוא עדיין יושב לי כמו אבן על הלב.

» ביקורות נוספות של אזדרכת
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה