“לזכר אבי יוסף וסבי לאון אני עומד כאן וכותב את הביקורת לספר זה שקראתי מאוחר.מאוחר מדי.
כשנתיים לפני מותו,הגיש לי אבי את הספר הזה,לבנו בכורו,וביקש שאקרא ואלמד "איך חיינו שם בתוניס".ואני,בקוצר הרוח שיש לאנשים צעירים,שאינם מודעים עדיין לזמן ומרוצתו,ושאינם חושבים כלל על כי הוא הולך ואוזל,דחיתי את קריאת הספר עד עתה.
ואיך שאני מצטער על זה.
הרי יכולתי להנות מכמה שיחות טובות איתו,להרוויח עוד קצת "זמן אבא" שכל כך חסר לי היום.היינו מדברים על המנהגים שלהם שם ועל האחווה שהיתה בין יהודים לנוצרים ומוסלמים,על מחזור החיים שנחגג בקפדנות ואולי גם הייתי מבין עוד כמה דברים שאני מבין היום יותר בגילי וכאב לילדים בעצמי.
בספר עצמו אין עלילה וסיפור "מיוחדים".גיבוריו הם יהודי תוניס והסיפור הוא חייהם שם משלהי המאה ה-19 ועד להתפכחות האכזרית במלחמת העולם השניה-סיפור שנסוב סביב ציון חיי היומיום,בואכה מחזור השנה ואירועי מחזור החיים.הכותב,שמשון צרפתי,כתב בתום רב ובפורמט חיבורי את קורות יהודי תוניס,הפולקלור שלהם,מנהגיהם ואורח חייהם-בינם לבין עצמם ובינם לשכניהם המוסלמים.
לספר ערך רב בתיעוד חיי קהילה יהודית בגולה,ויש להצטער על כך שלא נלמדה(ואולי עכשיו כן?)בבתי הספר לצד השיעורים שחשפו בפנינו את השטעטל במזרח אירופה עם סיפורים למכביר(כולם יפים הנושאים ניחוח מיוחד של חיי יהודים בגולה)המתארים נאמנה את ההווי שלהם.
אם כך היה נעשה היינו לומדים גם על הכיבוש הנאצי שהגיע לתוניס בנובמבר 42 שהחל,במיטב המסורת הנאצית,להוציא להורג יהודים,להקים מחנות כפייה,להחרים ולבזוז רכוש יהודי ולשגר מישלוחי רכבות דחוסות ביהודים לנמלים משם הועברו למחנות ההשמדה באירופה-עד למיגורם ,השבח לאל,על ידי בנות הברית במאי 43.
ובהקשר זה אביא את סיפורו של סבי,לאון,אשר היה גבר בעל מידות גוף מרשימות,בן למשפחה מן המעמד הנמוך בתוניס ,שהתאהב בבת טובים מיוחסת.ובמשפחה סיפרו כי חיבור כזה היה בלתי אפשרי,שהרי סבי נחשב ,ואולי גם נראה,נו...,אין דרך אחרת להגיד את זה..,קצת כמו.. פושטק..,והעובדה שעסק באיגרוף להנאתו לא שיפרה כל כך את סיכויו,מה עוד שבחר לו את מקצוע הספרות כמשלח יד-כל זה לא הפך אותו לשידוך הראוי לנסיכה תוניסאית יהודיה אבל לאהבה יש תמיד תוכניות אחרות.
אז אולי להיות ספר אז לא נחשב למקצוע הטוב ביותר אבל בזכותו אני יושב כאן ומתקתק במקלדתי את הסיפור הזה כי יום אחד ,קצין נאצי שם פעמיו למספרתו של סבי כדי להתכבד בתספורת,ושם התברר לו כי סבי יודע כמה שפות כמו,איטלקית,צרפתית וגם,כמובן גרמנית(כי הרי השיחה ביניהם נערכה בשפת אימו של הקצין הגרמני)-ובו במקום נלקח סבי לשמש כמתורגמן עבור הצבא הנאצי וזה מה שאיפשר לו להרוויח זמן עד לשיחרור תוניס מעול הצורר הזה.
ואני לא ידעתי את כל זה כשישבתי נזוף בכסאו של סבי כשהוא עומד מעלי וגוזז את שיער ילדותי,גוער בי שאיני מחזיק את ראשי כהלכה אלא פוזל כל הזמן לעבר מזוודתו הפתוחה שבתוכה נחו חפיסות שוקולד מפתות.
חבל.
אז אולי אצליח לעשות כאן תיקון קטן,ולהטביע ברשת האינטרנט חותם בל ימחה לזכר יהודי תוניס בכלל ומשפחת אבי בפרט שהתעוררו בהמוניהם מהחלום לנהל חיים נורמליים בארץ לא להם ועלו לארץ אבותם,ארץ ישראל-כי רק שם תקומת היהודים וכל השאר הבל ותעתוע.
ועוד לזכרם עשיתי בקוראי לבני על שמם: "יוסף בן לאון" הלא הוא יוב"ל בישראל.
יהי זכרם ברוך.”

“בתור בת למשפחה שצד אחד שלה מוצאו מתוניס, ומאוד מתעניינת במסורת התוניסאית, נתקלתי בספר בספריית עיון עירונית, וקראתי אותו בשקיקה כמו ספר סיפור.

אני אישית הייתי מרוצה מהיקף האינפורמציה בספר,
מאיך שהוא כתוב, הוא בהחלט ענה על הציפיות שלי ממנו - לימד אותי המון על איך נראו חיי היהודים בתוניס לפניי ירידת בורגיבה מהשלטון.

מומלץ מאוד!”