ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר טוב

---

אמנון דנקנר היה ידוע ומוכר כעיתונאי דעתן, שעטו היה קל ודבריו נחרצים, אבל פחות ידוע כסופר של ספרות יפה. על כן הספר עב הכרס הנ"ל (יותר מחמש מאות עמודים) די הפתיע אותי. ובוודאי שעלילתו; בירושליים של שנות החמישים בדירה שכורה שבה חיות שתי משפחות, נכנסת לפתע לחייו של ילד יתום מאמו, דמות מוזרה של גבר הלובש שמלות אשה...
קודם כל, מה שמאוד אהבתי כאן הוא תיאור מדויק ומדהים של ירושליים של שנות החמישים והשישים מהתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. ירושליים "הקטנה" שהייתה בה אוכלוסיה חילונית גדולה, שחיה את חייה עם בתי קולנוע ובתי קפה הומים, ובה בשעה הייתה גם עיר ספר "מבודדת", עם אווירה מיוחדת על הגבול. זוהי בדיוק אותה ירושליים שמספר עליה עמוס עוז ב"מיכאל שלי" ודוד גרוסמן ב"ספר הדקדוק הפנימי"... ירושליים שלצערי איננה קיימת יותר. המוני חילונים ברחו ממנה ושכונות שהיו בעבר חילוניות לחלוטין, הפכו לחרדיות ועברו "הדתה"... דנקנר מדבר בגוף ראשון בקולו של "הילד הַמְּסַפֵּר" את הקורות אותו ואת סביבתו הקרובה בצבעים כל כך מדויקים ובציניות קלה עד שבתחילה חשבתי שאולי מדובר כאן באמת בזיכרונותיו האישיים. (דנקנר אכן נולד וגדל בירושליים) יחסי המשפחות באותה הדירה והקרובים להם על אהבותיהם וסכסוכיהם מתוארים כאן בצורה מרתקת – תיאור שאיכשהו רווי ציניות אך גם אהבה. מעניין שהדמויות כולן הן בעלות עומק ואמינות, גם כשמסתבר לנו שהן משקרות לאחרים ולפעמים לכולם... אך המוטיב שעובר כחוט-השני לאורך כל הספר הוא: "הבגידה"; בגידת הנשים בבעליהן, בגידת המספר באביו מולידו וגם באיש האחר שהיה לו כאב. ויש עוד בגידות שמתחוורות לנו תוך כדי קריאה... אינני רוצה לעשות ספוילרים כאן, לכן אינני מספר את הסיפור המדויק... דרך-אגב, יתכן שזה קשור ויתכן שלא, אך אמנון דנקנר עצמו התפרסם במה שנראה לאנשים מסוימים כ"בגידה", בהשמצות שפירסם, על מי שהיה בחייו חברו הטוב, דן בן-אמוץ, בספר שפרסם עליו לאחר שנפטר... בכל מקרה לדעתי בספר זה הוכיח דנקנר ז"ל את כשרונו הספרותי. הספר מומלץ!

» ביקורות נוספות של סדן
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה