ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר טוב

---

סיפור עצוב ועוצמתי הכתוב בכישרון רב. ילד יתום מאם שגם אביו נטשו- צמא לאהבה, לקשר ולתשומת-לב, ניצול שואה שזהותו המינית נשתבשה עליו, גנן מסור שעולמו חרב עליו ועוד דמויות מורכבות, הנאבקות להשיג מעמד, הצלחה ואהבה. רובן נעות במסלול של שגרה מדומה כי בעוד רגע יחול מפנה במהלך חייהן ולא לטובה. הילד המספר עובר תהליך התפקחות ואם בתחילת הסיפור הוא רואה את הדברים שעל פני השטח, בהמשך מתבהרים לו רובדים עמוקים יותר ויותר, עד להבנה כי "האכזבות והבגידות והעונשים שאדם מעניש את עצמו" (עמ' 554) אינם הכרח, וייתכן שמותר לו להיות יותר סלחני כלפי עצמו. העלילה גדושה בהתרחשויות מגוונות, ברגעים דרמטיים, באי-הבנות אנושיות ובהיעדר חמלה, ואף על פי כן, יש הבלחות של הסתכלות קורצת, ליגלוג סלחני ורגעים עם הומור. הסוד הנוכח לאורך הסיפור מתפענח רק בסוף ועובדה זו תורמת למתח ועניין. האירועים מתרחשים בירושלים של שנות החמישים והשישים, וההיכרות עם המאורעות, המקומות ועם הידוענים של אז מקרבת את הסיפור אל הקוראים. העברית עשירה ומענגת. כול אלה עושים את הספר למרתק ומעולה.

» ביקורות נוספות של רותי-פ
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה