****
כל ההתמכרויות שלי בחיים נמשכות, לשמחתי, רק תקופות קצרות. התחלתי לעשן והפסקתי אחרי שנתיים, פשוט כי זה כבר נראה לי סתם אידיוטי. אחרי עשרה קרמבו לעונה אני כבר באמת לא מתלהב יותר. תפוחים, מסטיקים, משחקים במחשב, "האח הגדול", קולנוע, פייסבוק, סמים קלים - את כולם עברתי, הבנתי, קניתי את החולצה, המשכתי הלאה. זה לא שאני מואס בכל דבר וזורק - היי, אני נשוי כבר תשע שנים ולא נמאס לי בכלל. רק התמכרויות פשוט לא תופסות אצלי. אין לי אישיות התמכרותית.
אבל עדיין, כשמשהו תופס אותי, הוא תופס כמעט מייד את כל הזמן הפנוי שלי - וגם חלקים נרחבים מהזמן הלא פנוי. כשספר שובה אותי בקסמו, אז אני קורא אותו, אוכל אותו, שותה אותו בכל שנייה אפשרית. אני הולך וקורא (כן כן, אני מהפסיכים האלה שנתקעים בעמודים או עומדים פתאום ברחוב עם ספר ביד כמו סטודנט שמתכונן בדרך לבחינה), יושב וקורא, באוטובוס הלוך וחזור לעבודה, בשירותים, לפעמים גם במקלחת אם אני מצליח לארגן קונסטרוקציה מעניינת לזה. אני כמו ג'אנקי של הספר הזה. אשתי יודעת שכשאני קורא היא מצליחה להוציא ממני הסכמה לדברים שבהכרה צלולה לעולם לא היו זוכים לאישור. היא שואלת, אני מהנהן מבלי משים, יומיים אחר כך יש לנו גמדים מפורצלן בגינה.
והנה מגיע אמנון דנקנר עם הספר הזה ושמו המסקרן. הוא ישב אצלי על המדף, ושום זמן לא נראה כמו הזמן הנכון להתחיל אותו. כל פעם התחלתי איזה ספר אחר, אבל הוא חיכה בסבלנות. בקיץ לקחתי אותו לחופשה בעכו, קראתי שלושה עמודים, אבל לא נסחפתי. חשבתי, אולי בגלל שבחופש אני הכי עסוק, צריך לעשות דברים, לרדת לבריכה, ילדים, בלגנים. נחכה לשיגרה. והתחלתי אותו שוב אחרי שבועיים, שוב כמה עמודים, וכלום. לפני עשרה ימים רוקנתי את התיק שלי מכל הספרים האחרים, והחלטתי לתת לו צ'אנס אמיתי.
והנה אני, מתרווח על הכורסה ומתחיל לקרוא. אוקיי, ילד בשנות החמישים, ירושלים, עברית עשירה ויפה, סיפור מעניין, דמויות צבעוניות, כל המרכיבים הנכונים. אבל כל חמש דקות אני קם, לוקח אפרסק מהמקרר, חוזר, קורא עוד שלוש שורות, הולך לראות מה נהייה בפייסבוק, חוזר, עוד שני עמודים, ונזכר שצריך ללכת לדואר לשלוח מכתב לביטוח לאומי..
שוב ושוב, כמו חברה שנמאס לי לצאת איתה, הספר הזה הפך לטורח במקום להנאה. כל הזמן רק מצאתי תירוצים לזנוח אותו ולעשות דברים אחרים. מצאתי את עצמי אשכרה הולך ברחוב כשהספר ביד שלי, האצבע תחובה בעמוד הנכון, בלי לרצות להרים אותו אל העיניים ולקרוא.
בקצרה, ניסיתי. בחיי שניסיתי. קראתי בערך 250 עמודים במאמץ רב, שכולם כתובים יפה, ובאמת שאין בהם שום דבר רע. לא נחרתי בבוז כפי שקורה לי כשאני קורא איזו מטאפורה מופלצת או משפט שגוי תחבירית. הכול היה בסדר, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה הזאת, שכל מה שבא לי להגיד זה "אני מצטער מתוקה, זו לא את, זה אני. נפלת עליי בזמן לא טוב. את באמת מתוקה, ואין לי אף אחת אחרת, אבל אני לא מרגיש כלפייך מה שהייתי באמת רוצה להרגיש" (ועוד ועוד קלישאות משומשות, אבל נכונות).
כשאני נכנס לרובד העמוק יותר של למה לא הצלחתי לצלוח את הספר הזה, או למה אני בכלל משתמש במילה "לצלוח" כשאני מדבר על ספר, משל היה תעלה או מכשול, אני חושב שבכל זאת, בדיוק כמו הבחורה הזאת, זה לא רק אני. זה גם הספר בעצמו. זה נכון שיש בו לכאורה את כל המרכיבים הנכונים, הסיפור, התעלומה, הדמויות, השפה. אבל משהו בצירוף שלהם היה נראה לי כמו משהו מזוייף שמנסה להתחזות לאותנטי. השפה הירושלמית-שורשית הזאת (שהיתה וודאי חלק אמיתי מחייו של דנקנר כשהיה ילד) היתה כמו סירופ מתוק מדי שהיחס הלא-נכון בינו לבין המים בכוס הפך את המיץ למתוק מדי, שלא לומר קצת גועלי. במקום להתרגש מהסיפור, מצאתי שאני שווה נפש אליו, שאני לא מתחבר אל הילד ומזדהה איתו אלא רק קורא עליו. שכל האווירה, במקום להיות קצת חריפה וקצת מרירה וקצת מתוקה וקצת חמוצה עם קמצוץ אירוניה שמפוזרת על הכול, היתה גם היא מוגזמת ומשופצת, גם אם נכתבה ביד אמן, והפכה להיות סוג של משהו פולקלוריסטי חד מימדי. הרגשתי כאילו אני קורא את "אלכס חולה אהבה 2", במקום את "סיפור על אהבה וחושך". מעבר להכול, לא הבנתי לאן אני הולך עם הסיפור הזה? למה הספר נמשך 650 עמודים? כי במאתיים ומשהו שכבר קראתי, לא קרה פאקינג כלום חוץ מסוג של אקספוזיציה של כמה סיפורים משעשעים על ירושלים בשנות החמישים. זה לא מספיק. פשוט לא. זה לא מספיק כדי שאני אמשיך לקרוא, לא כי זה לא מעניין אלא פשוט כי זה הרגיש כמו מאתיים מנות קטנות של אותו דבר.
לסיכום, אמנון, בכנות - זה לא רק אני. זה גם אתה. אתה יכול בטוח - ויש מצב, אולי בעוד שנה או שנתיים, תעשה לי טלפון, אולי נלך לשתות משהו.
****