ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר בסדר

---

רומן התבגרות חביב, נוטף נוסטלגיה ירושלמית, נעורים ואהבה. ובכל זאת משהו בספר לא נתן לי להתחבר אליו לגמרי. בערך בעמוד 200 כמעט החזרתי אותו לספריה, אבל בסוף החלטתי שאני בכל זאת מסיים אותו. אני לא מצטער על כך, אבל אני מרגיש שזה מסוג הספרים שעדיף היה שהיו נכתבים ישירות לתסריט. יש בו את כל המרכיבים לסרט יפה, משהו בסגנון 'פעם הייתי' של אבי נשר: נעורים, אהבה, התבגרות, נוסטלגיה שנות החמישים-שישים, דמות מרכזית עם עבר עלום מהשואה, זה משהו שיכול לעבוד יופי בסרט. אבל בספר צריך ערך מוסף שלצערי לא מצאתי אותו. ברור לי שיש אנשים שמאוד יתחברו לכתיבה הזו של דנקנר, אני פחות. קשה לי להצביע על הנקודה המדויקת שמפריעה לי, זה משהו באווירה הכללית שמשרה הרגשה של כתיבה לא אמינה, עם דמויות שובות לב אבל גם לא מעט סטראוטיפיות. ייתכן מאוד שזה גם משום שהוא נמרח יותר מידי. תקראו את הביקורת לפני, של אלון, זו גם פחות או יותר ההרגשה שלי.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה