ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר מעולה

---

בתחילה היה לי הסיפור כצפיחית בדבש, ממין המגדנות שנוגסים בהם מעט מעט וטעמם משתהה על הלשון והשפתיים מצטמצמות כדי להשהות את מתק הטעם והעיניים נעצמות מפרץ העונג והאצבע נשלחת לאסוף עוד פירור של נופת צופים, והשתדלתי לקרוא באיטיות כדי למצות עד תום את ההנאה ולא נסתייע בידי כי העיניים כבר רצו קדימה, ואחר כך נהיה לי הסיפור ככוס של מים צוננים, שגומעים אותם בשקיקה והמים זורמים במורד הגרון ומטפטפים אל הבטן ומשאירים אחריהם שובל של קרירות לחה, שמיד מחרה מחזיק אחריה שטף של נועם ורצון טוב ומדי פעם הרמתי ראשי מן הדף והבטתי סביבי אל האנשים סביבי באוטובוס, הרי רק בנסיעות קראתי את הספר, ונדמה לי שהם מחזירים לי מבט רווי אהדה כאומרים, הנעימה לך קריאתו של ספר זה? וכבר לא נסיתי למתן קצב קריאתי אלא הרצתי מבטי על השורות ורק מדי פעם שבתי וחזרתי על משפט שנשא חן בעיני ולעתים אף כתבתיו בהערה בטלפון הנייד שלי כדי שאוכל להעלותו בערב מתהום הנשיה ולשתף את באי האתר אולי ישא חן גם בעיניהם, אך לקראת סוף הסיפור הפך המתוק למר והמים הצוננים עכרו, כי טון הסיפור הפך כהה וכיעור גדול התגלה מתחת לפניהם של אנשים שקודם לכן חשבתים להוגנים, אם לא לנדיבים ממש, ועתה הוסרו המסכות מעל פניהם ואין צדיק אחד בסדום, ומעי חמרמרו וכבר לא רציתי להשתהות ולטעום פרקי משפטים וצמדי מילים שנעמו לאזני אלא רק להגיע לסוף הסיפור ולדעת מה יתרחש ואמרתי לעצמי שבקריאה שניה אתעכב בדרך שעתה אני גומאת בשעטה, כי כבר בתחילת הסיפור ידעתי שהוא שייך לרשימת אלה שבטוח אקרא שוב, ופתאום הגענו לעיר ונאלצתי להפסיק קריאתי ועדיין שישים עמודים חסרים לסיום.
נכנסתי הביתה ואצבעי תחובה במקום בו השהיתי קריאתי ופגשתני בתי ואמרה לי, הנקח את הכלב לאמפי? אך אני נפטרתי מלפניה ושקעתי בכסא ופתחתי את הספר ונשתקעתי שוב בקריאה, ובתי לא עזבה אותי ובאה ונעמדה מולי ואמרה, נו, הולכים? והתכוונתו לפטור אותה בשפה רפה, כגון שעדיין חם מדי והשמש קופחת, אך גם הכלב בא ונתן בי מבט מתחנן והניח כפתו על ברכי, ובא גם אישי הטוב והוסיף משלו, לאמור, הוא נראה לחוץ, כדאי כבר לקחת אותו, עוד מעט יחשיך, ונעתרתי להם והלכנו לאמפי, רק הספר עדיין בידי, וכשהגענו לאמפי (שהוא עיגול מדושא שעורכים בו חגיגות, ובבוקרי חול של ימי החופש הגדול משחקים בו הילדים כדורגל ובשעות בין הערביים מתכנסים בו מרבית כלבי העיר ובעליהם לשיחת חולין ומפגש חברים) רץ לו הכלב בשמחה למלא את צרכיו, שהם רחרוח וסימון וגרגור וחרחור על קולגות ובני פלוגתא, וגם עשיית צרכים שלשם כך הבאתי עמי שקית מהסופר, והתרוצץ לו בזנב מונף ועיניים בורקות ולשון מלחיתה, ובתי התעכבה לברך חברים אנושיים וכלביים ואילו אני, בשינוי מנוהגי, ישבתי בצד ופתחתי ספרי והמשכתי לקרוא עד ששקעה השמש ונאלצתי לשבות, ואז חזרנו הביתה ואחרי ארוחת הערב סוף סוף התפניתי לגמור קריאתי בלב נכמר ועיניים דומעות ובסיימי את הספר נשמתי נשימה עמוקה שמילאה את ריאותי וחשבתי לי שאין פה צדיקים ואין רשעים אלא אנשים סתם, טובים יותר וטובים פחות, וכל שאיפתם למעט אהבה, אם אמיתית ואם בדיונית, מעט חברה להפיג את בדידותם, מעט הערכה להסיק בה את האגו, וכולם ראויים למחילה במידה זו או אחרת ולא נותר אלא לחייך חיוך רחב ולפשוט את הזרועות ולקרוא בקול גדול המפריח צפורים:
הופלה!

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה