ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר טוב

---

"צריך להמשיך, להבין. לקרוא כל מה שאפשר על הפושעים הנאצים, על הרעיונות, על הדברים שעשו אלה שהבינו שהכל-מותר-אף-אחד-לא-יעניש. יש לי זמן, כלפי פנים יש לי זמן, העיקר להמשיך."

במשפטים אלה, ולא מעבר להם, נותרה בסופר התקווה שכולנו נזכור את פשעי המלחמה הנאציים.
אכן, לא מעבר לנאמר, מאחר שקומץ זניח מאוד מהפושעים הובאו למשפט, ואם הורשעו וקיבלו את עונשם - להנמק בכלא, הרי שרובם הצליחו להיחלץ ממנו לאחר תקופת מאסר קצרה. זאת, בנוסף לרוב המכריע שהצליח להימלט מגרמניה, ללא משפט, לארצות שונות בעולם - באירופה, בדרום אמריקה ודרום אפריקה, וחלקם אף קיבל מקלט מדיני ונטמע באוכלוסיה המקומית וחי בקהילות קטנות, תוך שמירת התרבות הגרמנית בסביבה הזרה.
"תא נביטה לשיקום מחודש", כדברי הסופר.

"האם זה העונש?", ממשיך ושואל המחבר, "האם הזהות הבדויה, בג'ונגלים רטובים מלחות, בעיירות נידחות - זה העונש? לא. יותר מדי מהם לא גלו, לא נמלטו. חיו בשמותיהם האמיתיים, בגרמניה. לפעמים הוטרדו על ידי בתי המשפט, לפעמים נעזבו לגמרי..."
בספר, המסופר כ"חצי אוטוביוגרפיה" של המחבר, נעשתה עבודת מחקר מאלפת על החיים בשואה - השואה האישית של כל אחד מהמספרים:
האחד - יוסף, שאף המשיך וחקר את תולדות שודדי הים היהודים באיים הקריביים (כן, היה דבר כזה, ואף 'חוקי', ואחד מהנציגים המוכרים שבהם הייתה משפחת משיח...שאם איני טועה, קברו וקבר אשתו נמצאים בברבדוס.)
השני - עו"ד פרל, המספר את סיפורו דרך כרטיסיות שאסף, ובהן כתב ועדכן את שהיה ידוע לו 'בזמן אמת' על כל הפושעים שהועמדו לדין, קורותיהם לאחר שהשתחררו, מקום הימצאם, ואף אם החזירו את נשמתם לשטן.
והשלישי - המחבר, המספר את סיפורו של אביו, ומביא את סיפורם, המצמרר לעיתים, של דמויות רבות - יהודים ונאצים, שהיו במחנות ההשמדה.
בספר, שאלות פילוסופיות לא מעטות לעצם מהות ההשמדה (האם אנו לא צווינו להשמיד את עמלק), או על שום מה הייתה ההשמדה, האם "רק קדושים הלכו בגזים?" האם ניתן לשפוט אדם שמצביע, ביאושו, על מקום מחבוא של יהודי אחר, "רק" כדי להינצל מהמוות, ועוד.
חלקו הראשון של הספר - חיי הניצולים בארץ, מסופר בחן רב ובהומור עדין וסלחני, העושה חסד עם ניצולים, שהתנהגויות מוזרות ושונות התקבעו בהם.

הסופר עושה הפרדה ברורה בין אלה שלקחו חלק פעיל בהשמדה, גם אם רק "מילאו פקודות", לבין אלה שנולדו להם. בהחלט לא מקרים של "אבות אכלו בוסר..."
מצד אחד, בתיאוריו את הנאצים ה"כבדים", המילים "יימח שמם" מוצמדות לשמם, ומצד שני מציע - תוך שהוא נעזר בדוגמאות, לא לנטור בצורה גורפת לכל מי שהוריו או משפחתו הרחוקה הייתה פעילה בהשמדת יהודים, או שיתפה פעולה בהסגרתם, אם בסופו של דבר, השושלת ה'עכשווית' יצאה בסדר.
ושתי הדוגמאות המובאות בספר, משני צידי המתרס:
האחת: "אז מה אם אבא של אבא שלו היה איש אס.אס ?", הוא שואל, או: אז מה אם בעורקיהם זורם שמינית מכמות הדם של סבם הנאצי? (בקטע זה לא דייקתי, אולם הרעיון מובן.)
והשנייה: "הרי זה בדיוק מה שהנאצים אמרו, גם הם חיפשו אחד חלקי שמונה של דם יהודי. גם הם אמרו שאם זה זורם בדם אין מה לעשות".

אישית, הייתי יכול לוותר על חלק מהסיפורים הרבים, אף שהיו מעניינים - בעיקר על החיים במחנות. חלקם דמיוני וכנראה שהיו נחוצים לסופר כדי 'להאדיר' מעשים שנעשו - וזה בסדר, מבחינתו, דבר שכמובן הוסיף לא מעט נפח ומשקל לספרו.

לסיכום כל האמור.
ספר (כמעט) חובה לכל אחד מאיתנו.
נהניתי מהקריאה, ולמדתי מהפרטים.

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על שואה שלנו