ביקורת ספרותית על מעוף העורב מאת אן-מרי מקדונלד
ספר טוב

---

מדוע מתעקשים המבוגרים שהילדות ״תמימה״? התכונה היא סטטית, ואילו הילדים נמצאים בתנועה, הם גדלים, הם משתנים. המבוגרים רוצים שהילדים יישאו עימם את הדבר יקר הערך שהיה, כך הם סבורים, גם ברשותם. והילדים אכן נושאים אותו, כי הם חזקים מאוד. הבעיה היא שהם יודעים. והם יעשו הכול כדי להגן על המבוגרים מפני הידיעה.
הילד יודע שהמבוגר מוקיר תמימות, והילד מניח שהסיבה לכך היא שהמבוגר עצמו תמים ועל כן חייבים להגן עליו מפני האמת. ואם המבוגר התמים חף מידיעה, הילד היודע בוודאי אשם.

855 עמודים יושבים לי כמו אבן ענקית על הלב, ואני חייבת להוריד אותה איכשהו.

אחת לכמה שנים את נתקלת בסופרת סדיסטית באמת, שלוקחת אותי למסע מטלטל, ולא במובן הטוב. כאב פיזי ממש. רובין הוב, גאון מרושע שכמוה. מומחית בהתעללות רגשית בקוראיהּ.
אבל זה לא רק הכאב. "מעוף העורב" הוא יחיד במינו מבחינה נוספת. הוא מתאר בצורה האמיתית ביותר, הכנה והמדויקת ביותר שקראתי, חוויה נושנה וחמקמקה: מה זה להיות ילדה.

זה לא ששכחתי, אבל הוא הזכיר לי.
זה לא ששכחתי כי לא שוכחים. הזיכרון לא הולך לאיבוד. הוא רק מתעוות קלות מבעד למשקפי הנוסטלגיה, עוטה דוק זהוב של חלום. פחדים עמוקים שוקעים תחת זוהר ענוג של שמש אחר הצהריים. עלבונות נבזיים מתפזרים, כמו תפרחת סביון, בנשיפה איטית; בעבר הם צרבו כלהבה.

הספר הזה משיב את מלוא הכאב והקסם של להיות ילדה. לחשוב כמו ילדה. לדבר כמו ילדה.
ואז מטיח את מלוא האכזריות של החיים כפי שהם, כפי שאת מכירה בהם כשאת גדלה. כאוס חסר היגיון. צער בלי משמעות. בלי מבוגר אחראי שיציע בדל היגיון, קורטוב משמעות.

והיה רגע שהתחרטתי שפתחתי את הספר, כי לא בשביל זה אני קוראת, כי זה התפקיד של ספרים בשבילי, הם המבוגר האחראי, הם עושים את הסדר, מציעים משמעות.
המציאות מכזיבה. הבדיה מקיימת.

היה רגע שהתחרטתי שפתחתי את הספר, כי לא בשביל זה אני קוראת.
אז אולי בגלל זה אני גם כותבת.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על מעוף העורב