“את ספר העזרה העצמית הראשון שלי קראתי בגיל ארבע עשרה אצל סבא שלי בבית, כשעוד אפילו לא ידעתי שיש סוגה כזאת של ספרי עזרה עצמית או שהספר הזה שייך אליה. שמו של הספר בעברית היה "אל דאגה" כתב אותו אחד דייל קארנגי ואהבתי אותו על אף התרגום המיושן והלא מדויק בעליל (הנה עצה בחינם: כדאי לספור מילים במשפט המתורגם אם אחר כך מתייחסים למספר המילים שלו, ולא להשאיר את זה במספר המילים שמנה המשפט המקורי). קראתי אותו כל השבת,וסבא וסבתא שלי התרשמו כל כך מדביקותי בספר שלאחר מספר שבועות קנו לי עותק משלי, בגירסת תרגום מעודכנת יותר. רק אז גיליתי שבשפת המקור זה ספר How to - כלומר אחד כזה שנועד לעזור לך לעזור לעצמך לאור צירוף של דברי חכמה מסופרי עבר, עצות פרקטיות ותרגילים מעשיים. כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, זה עדיין הספר הכי אהוב עלי בז'אנר, ואני משתמשת בחלק מהעצות שלו, בעיקר אלה העוסקות בנדודי שינה.
אני אוהדת גדולה של ספרי עזרה עצמית. באמת. לא כולם טובים, כמובן. בחלקם יש עצות גרועות, או שהכתיבה על הפנים, אבל את זה אני אגיד רק לאחר הקריאה. וספרי עזרה עצמית הם הנושא של הספר הזה, למרות שלא תמצאו את האמירה הזאת בשום מקום. לא על הכריכה האחורית ולא בסופרלטיב שתרמה ג'וג'ו מויס על הכריכה הקדמית. אני יודעת שג'וג'ו מויס בפני עצמה היא אנטי המלצה, אבל הספר פשוט קרא לי. הוא חיכה, חדש-חדש, על המדף בספריית הרחוב. ואני ידעתי כי לפנינו סוף שבוע ארוך שכולל יום שישי, שבת, ערב חג וחג, וכל דרי הבית זקוקים נואשות לחומרי קריאה מכל סוג. אז אם תחליף-ג'וג'ו-מויס הוא מה שיהיה, ובכן שיהיה. אם לא עבורי, אז עבור חיילת הבית או עבור מי מהאורחים.
אביגיל סורנסון, שנקראת גם אבי, היא בעלת בית קפה אוסטרלית בת שלושים וחמש, מתגוררת בסידני, גרושה ואם יחידנית לאוסקר בן הארבע. אביגיל לא נזקקת לשום ספרי עזרה עצמית בחיים משום שכבר עשרים שנה, מאז גיל שש עשרה, מלווה אותה "המדריך" - טיוטה לספר עזרה עצמית שנכתב על ידי שני אנשים עלומי שם מבחינתה, ונשלח אליה פרקים-פרקים, לא לפי הסדר ולא בקביעות, לכל אחת מהכתובות שבהן היא גרה במשך עשרים שנה. הוא הפך להיות חלק מחייה, ולא היה צורך בשום דבר נוסף. החלק המפתיע הוא שלאחר עשרים שנה אבי מקבלת הזמנה לריטריט באי קטן ומבודד ובו אמור להתגלות סודו של המדריך. היא נעזרת באמא שלה כשמרטפית, מסדרת משמרות בבית הקפה, ונוסעת עם המון סקפטיות וציניות, אבל לא כזו שחוסמת את הנסיעה ואת הניסיון להשתתף בשיא הרצינות.
הדברים מסתבכים. הריטריט מתגלה בתור יוזמה מוזרה של אחד בשם וילבור, שגילה את "המדריך" בעיזבון של ההורים שלו שנפטרו והוא מנסה להמשיך את מורשתם והיא ללמד אנשים לעוף, ולא כמטפורה כמו שכל מקבלי המדריך לאורך השנים חשבו. זה לא עובד, הריטריט מתפוצץ והחברים נפרדים וחוזרים הביתה, ואז מנסים שוב. בזמן שכל זה קורה אבי מתמודדת עם הורות יחידנית, עם הורים גרושים שלכל אחד מהם זוגיות שניה, עם ניהול בית קפה שמנסה לייצר אושר, ועם תעלומת אחיה שנעדר מגיל חמש עשרה ואף אחד לא יודע מה עולה בגורלו. המדריך שחזר לחייה מעמת אותה גם עם קטעי יומן שכתבה בכל אותן עשרים שנה, ועם שדים מהעבר שלה. נשמע מסובך? אז לא כל כך.
הספר התחיל כמו שחשבתי שיתחיל כי ג'וג'ו מויס. קיטשי, ברור מאליו, רדוד למדי. סגנון מייב בינצ'י ודומותיה - קבוצת אנשים אקראית שמתאספת כדי ללמוד משהו או לחגוג משהו וקורים להם כל מיני דברים לבד וגם ביחד. ומדי פעם הוא גם חזר לסגנון הזה. אבל ברובו זה ספר על אמת, על הדרך שלנו לעזור לעצמנו ולגלות אמת. על עזרה ומשמעותה, ועל מערכות יחסים והדרך שבה הן מתפתחות. אז הרשיתי לקיטש לזלוג מדי פעם, כי ברוב הספר הוא מרתק ממש.
מאז שבעה באוקטובר אני מגלה כמה ספרים יש חטיפות, או העלמויות, או העדרויות, או אנשים שחיים בחוסר מידע בדבר יקיריהם לאורך תקופה לא קצרה. אני לא יודעת אם זה היה שם תמיד וזו הרגישות שלי שגדלה, או שספרים כאלה מזדמנים אלי דווקא בתקופה הזאת כדי שאחשוב יותר על עשרים ומשהו חטופים חיים בעזה שהמשפחות שלהן חיות בחרדה יומיומית ובלתי נפסקת לגורלם.”