“לא על כל אובדן החברה מאפשרת לנו להתאבל כמו שצריך. אביגיל בת השלושים וחמש, למשל, לא קיבלה מעולם הזדמנות להתאבל על הטרגדיות האישיות שלה.
אחיה נעלם כשהייתה בת שש־עשרה; בזמנו היא לא יכלה להתאבל עליו, כי אולי הוא יחזור.
הנישואים שלה התרסקו והיא איבדה את אהבת חייה, אבל אז נשללה ממנה את הזכות להתגעגע אליו ולהתרפק על זכרו – וגם הזכות לכעוס, שלא יאשימו אותה שהיא מרירה ותקועה בעבר.

אביגיל היא מצחיקה, קלילה וחדת אבחנה. קחו את האישיות הזו; הפכו אותה לאם חד־הורית של ילד בן חמש, מקסים אך תובעני; תפזרו כמות נדיבה של עצב לא־מעובד - וקיבלנו את המתיקות המרירה הנפלאה, החמקמקה, שאני כל כך אוהבת לפגוש בספרים.
הערכתי את האופן שבו אביגיל ניסתה לפענח את האובדן הכפול שחוותה, את האופן שבו הסופרת לכדה את התחושות של התמודדות עם אובדן כזה לאורך זמן, ואת האופן שבו האובדן מחלחל לכל היבטי החיים. כך, למשל, היא מתארת את החוויה שלה אחרי שבשנות העשרים שלה החליטה בסופו של דבר להשלים עם האובדן של אחיה:

רוברט נעלם, ואני לעולם לא אמצא אותו, לעולם לא אדע.
כשהתקווה נשארת בלי אוויר, היא הופכת לתיעוב עצמי. שנאתי את עצמי על כל רגע של התרגשות, על כל בקשת עזרה, על כל התראה שהתקבלה, על כל קליק, על כל שיחת טלפון, על כל שיחה שאי־פעם ניהלתי בנוגע לרוברט.
התיעוב העצמי שלי פרץ אל העולם והתביית על אנשים אחרים: בני משפחה, חברים, ארגוני נעדרים. למה אתם מחפשים נעדרים? לעגתי. אין דבר כזה "אדם נעדר". זאת אשליה, תקוות שווא.
כל מי שקיווה למשהו היה ראוי לבוז.
כל מי שהיו לו שאיפות, כל מי שציפה לתשובה: אנשים ששלחו לי מיילים ושאלו אם אני רוצה להיפגש לקפה; עורכי הדין הזוטרים שהיו ברוטציה בין המחלקות, שיטת הרוטציה עצמה, כתבי תביעה, הגנות, הכול נראה לי כמו בדיחה מגעילה ותפלה.

הערכתי גם את האופן שבו אביגיל לומדת לאמץ את הכאב כחלק ממסלול החיים, ומאפשרת לעצמה ולסובבים אותה לכאוב במלוא מאודם.
יש בספר הזה עומק ועצבוּת אבל אין בו כבדוּת של ממש - הוא הרים אותי לאט והנחית אותי בעדינות. יש בו מוזרוּת, אבל חיננית דיה - הוא מהנה. נחמד להיות בתוך המוח של אביגיל, ושיא החוויה, הכיף הטהור, הוא המוח של אביגיל כשהיא באינטראקציה עם בנה, אוסקר.
חשוב לי להתעכב על החלק של ההורוּת בספר הזה כדי לציין: בדרך כלל אני חשה ריחוק רגשי מעמדות אימהיות של גיבורות – לא בספר הזה. יותר מזה: הספר הזה נתן לי הצצה לחווית אימהוּת שמעולם לא זכיתי אליה קודם. מובן שאי אפשר לקבל יותר מאשר קצה־קיצו של המזלג, אבל זו בלי ספק אחת התמונות הבהירות ביותר שקיבלתי, המשעשעות ביותר, המטריפות את הדעת, המעוררות הזדהות.

אני לא בטוחה שהוא השאיר עליי חותם שיישאר שנים ארוכות, ובמובן הזה זה לא ספר חובה, אבל נהניתי ממנו. אני אוהבת את הקלאס של המורטיארטיוֹת – כתיבה חסרת יומרות, אינטיליגנטית בלי להבליט את זה, בלי להתרברב או להתקשט בשרשראות פנינים.
חוץ מזה, יש לי פינה חמה בלב לספרים שגורמים לי לצחוק בקול.”

“את ספר העזרה העצמית הראשון שלי קראתי בגיל ארבע עשרה אצל סבא שלי בבית, כשעוד אפילו לא ידעתי שיש סוגה כזאת של ספרי עזרה עצמית או שהספר הזה שייך אליה. שמו של הספר בעברית היה "אל דאגה" כתב אותו אחד דייל קארנגי ואהבתי אותו על אף התרגום המיושן והלא מדויק בעליל (הנה עצה בחינם: כדאי לספור מילים במשפט המתורגם אם אחר כך מתייחסים למספר המילים שלו, ולא להשאיר את זה במספר המילים שמנה המשפט המקורי). קראתי אותו כל השבת,וסבא וסבתא שלי התרשמו כל כך מדביקותי בספר שלאחר מספר שבועות קנו לי עותק משלי, בגירסת תרגום מעודכנת יותר. רק אז גיליתי שבשפת המקור זה ספר How to - כלומר אחד כזה שנועד לעזור לך לעזור לעצמך לאור צירוף של דברי חכמה מסופרי עבר, עצות פרקטיות ותרגילים מעשיים. כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, זה עדיין הספר הכי אהוב עלי בז'אנר, ואני משתמשת בחלק מהעצות שלו, בעיקר אלה העוסקות בנדודי שינה.

אני אוהדת גדולה של ספרי עזרה עצמית. באמת. לא כולם טובים, כמובן. בחלקם יש עצות גרועות, או שהכתיבה על הפנים, אבל את זה אני אגיד רק לאחר הקריאה. וספרי עזרה עצמית הם הנושא של הספר הזה, למרות שלא תמצאו את האמירה הזאת בשום מקום. לא על הכריכה האחורית ולא בסופרלטיב שתרמה ג'וג'ו מויס על הכריכה הקדמית. אני יודעת שג'וג'ו מויס בפני עצמה היא אנטי המלצה, אבל הספר פשוט קרא לי. הוא חיכה, חדש-חדש, על המדף בספריית הרחוב. ואני ידעתי כי לפנינו סוף שבוע ארוך שכולל יום שישי, שבת, ערב חג וחג, וכל דרי הבית זקוקים נואשות לחומרי קריאה מכל סוג. אז אם תחליף-ג'וג'ו-מויס הוא מה שיהיה, ובכן שיהיה. אם לא עבורי, אז עבור חיילת הבית או עבור מי מהאורחים.

אביגיל סורנסון, שנקראת גם אבי, היא בעלת בית קפה אוסטרלית בת שלושים וחמש, מתגוררת בסידני, גרושה ואם יחידנית לאוסקר בן הארבע. אביגיל לא נזקקת לשום ספרי עזרה עצמית בחיים משום שכבר עשרים שנה, מאז גיל שש עשרה, מלווה אותה "המדריך" - טיוטה לספר עזרה עצמית שנכתב על ידי שני אנשים עלומי שם מבחינתה, ונשלח אליה פרקים-פרקים, לא לפי הסדר ולא בקביעות, לכל אחת מהכתובות שבהן היא גרה במשך עשרים שנה. הוא הפך להיות חלק מחייה, ולא היה צורך בשום דבר נוסף. החלק המפתיע הוא שלאחר עשרים שנה אבי מקבלת הזמנה לריטריט באי קטן ומבודד ובו אמור להתגלות סודו של המדריך. היא נעזרת באמא שלה כשמרטפית, מסדרת משמרות בבית הקפה, ונוסעת עם המון סקפטיות וציניות, אבל לא כזו שחוסמת את הנסיעה ואת הניסיון להשתתף בשיא הרצינות.

הדברים מסתבכים. הריטריט מתגלה בתור יוזמה מוזרה של אחד בשם וילבור, שגילה את "המדריך" בעיזבון של ההורים שלו שנפטרו והוא מנסה להמשיך את מורשתם והיא ללמד אנשים לעוף, ולא כמטפורה כמו שכל מקבלי המדריך לאורך השנים חשבו. זה לא עובד, הריטריט מתפוצץ והחברים נפרדים וחוזרים הביתה, ואז מנסים שוב. בזמן שכל זה קורה אבי מתמודדת עם הורות יחידנית, עם הורים גרושים שלכל אחד מהם זוגיות שניה, עם ניהול בית קפה שמנסה לייצר אושר, ועם תעלומת אחיה שנעדר מגיל חמש עשרה ואף אחד לא יודע מה עולה בגורלו. המדריך שחזר לחייה מעמת אותה גם עם קטעי יומן שכתבה בכל אותן עשרים שנה, ועם שדים מהעבר שלה. נשמע מסובך? אז לא כל כך.

הספר התחיל כמו שחשבתי שיתחיל כי ג'וג'ו מויס. קיטשי, ברור מאליו, רדוד למדי. סגנון מייב בינצ'י ודומותיה - קבוצת אנשים אקראית שמתאספת כדי ללמוד משהו או לחגוג משהו וקורים להם כל מיני דברים לבד וגם ביחד. ומדי פעם הוא גם חזר לסגנון הזה. אבל ברובו זה ספר על אמת, על הדרך שלנו לעזור לעצמנו ולגלות אמת. על עזרה ומשמעותה, ועל מערכות יחסים והדרך שבה הן מתפתחות. אז הרשיתי לקיטש לזלוג מדי פעם, כי ברוב הספר הוא מרתק ממש.

מאז שבעה באוקטובר אני מגלה כמה ספרים יש חטיפות, או העלמויות, או העדרויות, או אנשים שחיים בחוסר מידע בדבר יקיריהם לאורך תקופה לא קצרה. אני לא יודעת אם זה היה שם תמיד וזו הרגישות שלי שגדלה, או שספרים כאלה מזדמנים אלי דווקא בתקופה הזאת כדי שאחשוב יותר על עשרים ומשהו חטופים חיים בעזה שהמשפחות שלהן חיות בחרדה יומיומית ובלתי נפסקת לגורלם.”

“לאביגיל גיבורת הספר יש בית קפה שהמוטו שלו הוא אושר, וזה ממש מתוק בעיני, להמציא קונספט כזה, לטובת העניין היא רכשה המון ספרי עזרה עצמית, כדי להבין איך להגיע לאושר, ולאורך כל הספר היא קוטלת אותם, וזה ממש מצחיק.
היא אמא יחידנית לילד בן 4 והוריה גרושים, היא גרה באוסטרליה, וזה מובן כי הסופרת, ג'קלין מוריארטי (שהיא אוחות של ליאן מוריארטי שקראתי המון ספרים שלה) גרה באוסטרליה. אבל הפרט הביוגרפי החשוב ביותר הוא שלקראת יום הולדתה ה-16 אחיה רוברט נעלם, מייד אחרי שאובחן בטרשת נפוצה. ומאז ועד עצם התרחשות הסיפור, אבי מחפשת אחריו ומנסה לפענח את תעלומת היעלמו.
בערך בזמן ההוא, אבי הצעירה החלה לקבל בדואר פרקים מהספר "המדריך" שאמור לתת הנחיות לחיים טובים וגם ללמד לעוף. ויום אחד היא מקבלת הזמנה לריטריט מאת בנם של מחברי המדריך, והיא נוסעת. עם התקדמות הריטריט ואחריו הקורס ללימוד תעופה, דברים מתחילים להתחבר לה.
הספר כתוב בגוף ראשון, בסגנון פטפטני שאותי קצת עייף, והמעניין נמצא רק בחמישים הדפים האחרונים, צ'ופר למי שישרוד את כל הארבע מאות שלפניו.
אולי נחמד כספר טיסה.
ולסיכום באותה משפחת מילים - לא עפתי.”

“הגיבורה של שיעורים בתעופה היא אישה "פשוטה" ודי חנונית בשנות השלושים לחייה, עם ילד קטן מדי ואמא מגוננת מדי ועם משבר משפחתי מהעבר.
מכתבים חושפניים שכתבה בנעוריה, מעיין יומן התבגרות והתגברות על המשבר בשפתה הציורית כתלמידת סדנאות כתיבה - מגיעים אחרי עשרים שנה להיות מופצים בידי ידיים זרות. אך ההבדל מהסדרה "להעיר את הדוב" עם נועה קולר שעוסקת באותו עניין של חשיפת מכתבים אינטימיים של אישה מהשורה - כאן קבוצה שלמה של אנשים טסה למפגש הזוי שנראה נורמטיבי אך בהמשך דן בשאלה: הם אנשים יכולים לעוף? הקבוצה מבינה שכל חבריה הם מחד זרים ומאידך עברו את אותה חוויה עם המכתבים, מה שמוביל להיווצרות של כת (וכצפוי מכת - חבריה נלחמים פסיכולוגית זה בזה ומכחישים שהם נפלו קורבן לכת...)

למרות העטיפה החמודה משהו - מדובר בעצם במותחן פסיכולוגי מעורר אימה, כשגיבורתנו חוזרת מהטיסה ומהשיעורים המוזרים, מעודדת ומתחילה לצחוק על כך ולדבר עם בני משפחתה. ואז היא מקבלת ממחבר המדריך שהעביר את השיעורים מכתב נוגע ללב (כצפוי עם מוות טרגי) שמסביר את המוזרות שהלכה שם, ומנסה לנרמל לעצמה את תחילתה של הזנחת הילד שלה. העובדה שעיניה נחו על הספר "ימי שלישי עם מורי", ובדיוק אז אביה התקשר וביקש לשחרר אותה קצת מעול הטיפול בילד בימי שלישי - ולא צריך להסתדר עם הבייביסיטר המעצבנת כדי להמשיך להגיע למפגשים של המדריך המוזר, מה הסיכוי?

היא מחליטה לקרוא מלא ספרי עזרה עצמית, ולהישאב לעולם הרוחני על חשבון הזנחת העולם הפיזי. פתאום היא זונחת את זיכרונות העבר ואת המכתבים שהיא עצמה כתבה בנעוריה ושקמו לתחייה ועוברת לחקור דפוסים המתבטאים בעמודי המדריך שהיא מקבלת מבחינה "אינטלקטואלית": המנחים כותבים אותו לסירוגין בדר"כ אבל זה עדיין מפתיע כל פעם להיווכח בתשובה לשאלה: "האם הם כיבדו את הרוטציה ביניהם או לא?" הערות אגב מעל הפרקים משקפות מעבר לתוכן הרוחני איזו אינטראקציה בין שני המדריכים, ולפעמים או בדרך כלל הפרקים לא מופיעים ברצף כרונולוגי... עוד טקטיקה נפוצה בכתות, "השוטר הטוב והשוטר הרע". כל אחד מהם חושב עלייך - המשתתף שרוצה לגלות את האמת - או על עצם תפקידו כמעביר הסדנאות את ההיפך הגמור! ואתה כמשתתף מזדהה עם אחד מהם יותר מהשני.

במפגש מתגלה הזהות ה"אמיתית" של המדריך כמארח נדיב "של הביוקר" ולצד זאת איש פשוט מהשורה כמו כולם שם. כולם כבר התרגלו להתעלם מהאישיות המוזרה והגרנדיוזית וההיפך - הוא מזכיר לכל אחד את אמא, אבא או אח.
נורות האזהרה כבר מהבהבות, אבל מאוחר מדי.

טכניקת פירוק התנגדויות נוספת: באותו מפגש יום שלישי האיש הכי גס במפגשים, שלא התחבר עם השאר - מתעמת עם המדריך, אך תחושת ההקלה שמישהו נמצא כאן כדי להגן עלינו ושאת אווירת האיום המרחף הרגשנו בצדק מתחלפת מיד בבוז כלפיו.
המדריך מתחיל לסכם עם המשתתפים על חוזה שבו הוא מסיר כל אחריות לביטחונם עקב אמונה והשתכנעות בטענות המופרכות לגבי תעופה.
[ובמאמר מוסגר - גם אם בעקבות לחץ חתמתם על הסכם שכזה - עשו כמיטב יכולתכם לתעד את נוסח החוזה הרחק מעיניו של ה"מדריך" שמשדל אתכם לקחת חלק בדבר הזה באיומים].
לאחר החתימה יש חזרה רובוטית על ביטוי של שיתוף פעולה (כמו הטרנד בטיק-טוק היום של: "אנחנו מקשיבים ולא שופטים")
ודיבורים פרקטיים על איך זה יתבצע בפועל עכשיו אחרי שהכול מסודר משפטית מכילים מושגים המצריכים השכלה גבוהה כמו אווירודינמיקה, וכל אחד מקליל לעצמו עם בחינת פירורי סושי איכותי ורצון להתחקות אחרי מתכונה של העוגה החד פעמית באיכותה שהוגשה.

נושא עצוב מאוד וחשוב שמתאר אחד לאחד את מנגנוני הכת ואיך אנשים נורמטיביים ובוגרים בעלי משפחות הם דווקא הטרף הכי קל שלה.”