ביקורת ספרותית על מעוף העורב מאת אן-מרי מקדונלד
ספר מעולה

---

יצירה מדהימה, ספר מופת וכל סופרלטיב שיעלה בדמיונכם.

עד עמוד שש מאות שלושים וארבע.

אלא שאז הספר גולש במדרון, לא נעשה גרוע, אלא משתנה באופן מוחלט. כל שאר העמודים עד סוף הספר מיותרים מבחינתי, וחוץ מפתרון התעלומה שיכול בהחלט להגיע בסוף החלק המשובח של הספר, אין צידוק הגיוני למטמורפוזה שהספר עובר.

משפחתו של טייס בדימוס, שעוסק במשרות מנהלתיות עקב תאונה מבצעית, עוברת אל בסיס חיל האוויר בקנדה, המעבר המי יודע כמה מבסיס לבסיס. חיים ארעיים, קבועים עד חנק לזמנים קצרים, לשפה זרה, לתרבות שונה, לנופים אחרים. משפחת מקארתי כוללת את האב ג'ון, האם האקאדית מימי, הבן מייק והבת מדלן.

אקאדים הם צאצאי צרפתים שנרדפו על ידי הבריטים בשנות החמישים והשישים של המאה השמונה עשרה במושבות של אמריקה הצפונית. חלקם הוגלו ללואיזיאנה וחלקם לקנדה. ללאומיותה של מימי, אמא של מדלן, שמדברת אל ילדיה בצרפתית עתיקה, ישנה חשיבות בעיצוב דמותה הצרפתית-ילידית מחד, והאשה הכל אמריקאית מאידך.

כי הספר מתרחש בשנים 1962-1963, והוא מקים לתחייה את התפאורה על פרטיה המדוקדקים. הגברים לבושים למשעי, במדים, חבושים בכובעים גם בשעות הפנאי, הנשים המושלמות בנעלי עקב, בשמלות צרות טליה, שיער עשוי וציפורניים מטופחות, שממתינות בבית עם האוכל המבושל והבית המצוחצח.

הספר מקים לתחייה את התפאורה הנפשית של בני הדור ההוא, הבדלי המעמדות בין גברים לנשים גם כשהנישואים מושלמים, הגברים שעולה של המשפחה מוטל על כתפיהם, הנשים שמייצבות את יסודות הבית, החיים בבסיס הצבאי שדומים כל כך לחיים פרבריים, מסיבות הברביקיו המשותפות, העזרה ההדדית, והילדים, בעיקר הילדות, שכאילו יצאו מאותה מטבעה, אבל שונות כל כך זו מזו.

בשנה ההיא, חוץ מענייניהם הפרטיים, עסוקים כל הגברים בניתוח חסר תוחלת של המרוץ לחלל ובמשבר הטילים בקובה. העולם מחלים ממלחמת העולם השנייה מהר מדי, השואה איננה מרחפת ברקע, ומדלן בת התשע מדברת בגרמנית קלוקלת, אותה למדה בבסיס הצבאי האחרון. קנדה דומה דמיון מפתיע לארצות הברית. ברוב הזמן נדמה שאנחנו עוסקים בבסיס חיל האוויר האמריקאי ולא הקנדי, ונאס"א היא משאת הנפש של כל גיבורי הספר. הצלחתה היא הצלחתם של גיבורנו. ולמרבה הצער, ארצות הברית אכן הקריבה את המוסריות ואת נקיפות המצפון על מזבח התחרות הקדושה עם ברית המועצות, והכשירה יבוא של מדעני חלל נאציים וכיבוס של פשעיהם כדי לנצח במרוץ לחלל.

בשנה ההיא, מדלן הולכת לבית הספר החדש וקושרת קשר עם חברותיה. מדלן היא דקת הבחנה ונפש חופשית. הדמיון שלה ציורי ורב רבדים. הזאב הרע אורב למדלן וחברותיה, והתמימות וקוד השתיקה מערפלים ומעכירים את ילדותה.

בשנה ההיא, אביה של מדלן נלכד במלכודת משלו. הוא טובע בתוך תחושת מחויבות למדריך טיסה בריטי מעברו, ושוקע במערבולת של חשאיות ושקרים, מבצע בין לאומי סודי שמפר את יושרו האישי ואת מחויבותו למשפחתו.

בשנה ההיא, מתוודעת משפחת מקרתי למשפחה אחרת, שבה יש הכל מכל. הורים שונים בעלי עבר סודי וכואב, אוסף של ילדים שונים, ונער זהב אחד שמפילים עליו פרשיית רצח.

בשנה ההיא תירצח ילדה קטנה אחת, ששרשרת של שגיאות וטעויות הביאו אותה לבסיס הזה.

הספר מתאר ברגישות ובטקסט שאין שני לו ביופי, את שרשרת האירועים הזאת, שהחלה ברצון טוב ובתמימות והסתיימה בטרגדיה גדולה.

אי אפשר להפריז ביופייה של הכתיבה הייחודית, נוגעת לא נוגעת, אוורירית, ציור אקוורל מושלם.

קשה לי, עד בלתי אפשרי בשבילי לתאר עד כמה הספר מושלם. עד שהוא הפך בשבילי לבלתי מושלם. חלקו האחרון של הספר (מאתיים עמודים בקרוב) עוסקים במדלן, עשרים שנה לאחר המאורעות בחלקו הראשון. מדלן היא שחקנית וסטנדאפיסטית, היא לסבית בשנות השמונים, תופעה זרה ומוזרה, היא חולקת את חייה עם שפע של נשים ופסיכולוגית, וחוזרת מידי פעם לעבר.

החלק הזה בספר דחוס ומתיימר, שנון ויהיר, טקסט יפה בדרכו, אבל לא אהבתי את המסע התזזיתי הזה. אם החלק הראשון הגדול היה קיצי ואוורירי ועצל ושקט, הרי החלק האחרון הוא חורפי ואפור וקשה כברזל. אולי הוא יפה כשלעצמו, אבל חייה של מדלן הבוגרת לא עניינו אותי ומצאתי את עצמי מדלגת על עמודים ועל פרקים ולא מבינה מי זו מי ומה זה מה.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מעוף העורב