ביקורת ספרותית על חנינה מאת מאיה וקסלר
ספר טוב

---

יש ספרים כאלה, שלא משנה כמה הם ארוכים – 500-550 עמודים, והם יכולים להיות באותה מידה גם 700 ו-800 – זה לא מורגש. אתה מחסל אותם בביסים גדולים. העמודים נהפכים מאליהם.
יש משהו בחנינה שהוא פשוט קריא. זו המילה שבה הייתי בוחרת לו הייתי חייבת לצמצם את הסקירה הזו למילה אחת.
והבאה בתור – כיפי.
ואחר כך – צובט.

נעשה את זה בסדר הפוך.

***

צובט. בגלל שירה. אני לא בטוחה עד כמה גיבורת הספר אמינה (עוד על כך בהמשך), אבל סיפור החיים שלה מלא ועשיר ואמין כשלעצמו, והיא אישיות מעוררת הזדהות --- לא, לא מעוררת --- היא שולפת הזדהות, בשליק חד של חרב היוצאת מנדן, ואז, לפעמים להפתעתך הגמורה, אתה מוצא את עצמך חשוף וחסר הגנות.
כל חוויה מקוממת ששירה עברה הרתיחה אותי. הפחד שלה הקפיא אותי. האהבה והגעגועים והשכול שלה הותירו בליבי עקבות עדינות, כמו צעדיו הקלים של פעוט על החול.
ובונוס: יש לי חולשה לגיבורות שעוברות טיפול פסיכולוגי במהלך העלילה. זה גם מסוכן, כי אני רגישה מאוד לכתיבה על טיפול, אבל אני מוצאת שבדרך כלל מי שבוחר לכתוב על נושאים כאלה עושה את זה מסיבה מסוימת. ועושה את זה טוב.

כיפי. כי קצב האירועים מסחרר. כי האסירות בכלא כל כך חיות ומוחשיות, ומשהו בהן בו־זמנית מוכר וזר. ורוב הזמן הדיאלוגים מעולים ומשכנעים, גם אם לפרקים טְעוּנֵי שיוף.

קריא. לא כי נהניתי במיוחד מהעילגוּת המכוונת של אייל (עוד גם על כך בהמשך), אלא בזכות איכות גולמית כלשהי בכתיבה של וקסלר. היא פשוט ניחנה ביכולת לכתוב באופן סוחף, תכונה שאני לא בטוחה שהיא נרכשת.

***

"אז על מה הורדת כוכב אחד?" תשאלו אותי, ואני אהרהר לרגע. אם אני צריכה להגדיר בשתי מילים במה "חנינה" לוקה – מבחינות מסוימות הוא פשוט לא מספיק.

לא אמין מספיק. באופן כללי הם בסדר שניהם, שירה ואייל. הם פגומים ומורכבים. הם אנושיים. חשתי אליהם רגשות של ממש. חיבבתי את שירה, ולא חיבבתי את אייל, אבל יש לומר שאייל כנראה אמין יותר. הוא מנסה להיות בעל טוב, אבל צריך לפעמים לחשוב על עצמו. הוא בלי ספק מנסה להיות אבא טוב, אבל צריך לפעמים להיות סתם הוא. איזה מין "הוא" הוא? די מטומטם, אם תשאלו אותי. אני באמת לא רוצה לצאת מיזאנדרית, וברור לי שלא כל הגברים כמוהו, אבל... היה משהו מאוד אמין בדמות שלו. עמכם הסליחה, המין החזק.
לגבי שירה. וקסלר בחרה לכתוב גיבורה שסובלת מחוסר ויסות רגשי, מבעיה של זעם. זה מה שהביא אותה לכלא. אולי אני טועה, אבל אני לא משוכנעת שככה נראה פרופיל של אישה שסובלת מבעיית זעם.
כלומר – אני לא משוכנעת שבעיית הזעם שלה תתבטא רק מול סדיסט מסוכן שביצע רצח ומאיים להמשיך לרצוח, או מול אסירה מעוטת אמצעים שתוקעת לה סכין בגב, או מול שקרן חסר כבוד שגוזל מנערה צעירה את שלה.
אני הייתי מצפה שחוסר הוויסות הזה יפלוש גם למקומות אחרים, שהיא לא רוצה שהוא יפלוש אליהם. האינטראקציה שלה עם בן זוגהּ, עם ילדיהּ. אלה שאנחנו באמת אוהבים. אבל שבאמת מוציאים אותנו מדעתנו.

לא מעמיק מספיק. באותו הקשר – אני הייתי מצפה שההתמודדות עם השדים שלה תהיה כרוכה במסע ארוך ומפרך, ולא תיפתר כהרף עין. במובן הזה גם הטיפול הפסיכולוגי לקה בחסר. וקסלר בהחלט כתבה אותו טוב, אבל על קצה המזלג ובמהירות רבה מדי. הוא כן היה מענג לקריאה, אבל הוא היה על גבול האינסטנט בקצב התקדמותו – היה לי חסר עוד ממנו. בשמחה הייתי קוראת עוד מאה עמודים של מפגשים עם יערה המטפלת (על חשבון, ולא בנוסף, לקווי עלילה אחרים שפחות התחברתי אליהם, כמו הרפתקאותיו של אייל עם ארגון הפשע הקווקזי). בשמחה הייתי צוללת עוד לנבכי נפשה של שירה, ולעבר האפל שלה, ואפילו לגֵנים האפלים שלה.

לא מלוטש מספיק. וקסלר בחרה לכתוב את אייל עילג להחריד (במחשבותיו, לא רק בדיבורו, כי הספר כתוב בגוף ראשון – פרק מנקודת מבטה של שירה, ופרק מנקודת מבטו, לסירוגין), והבחירה כשלעצמה לגיטימית בהחלט, אבל אני לא התחברתי אליה. היא גם באה לידי ביטוי בחוסר אחידות, כי לפעמים פתאום אייל משתמש בתיאור ציורי להפליא, ואז לא מסוגל ליידע צירוף סמיכות כמו שצריך, או להשתמש כהלכה באותיות אית"ן.
גם לא תמיד הליקויים ברהיטות מכוּונים – אם הייתי קוראת את הספר הזה כשלימודי העריכה הלשונית עוד היו טריים, ההנאה שלי הייתה נפגמת מאוד.

אבל האמת שזה בסדר, גם ה"לא מספיק" הזה. כי אין בו טיפה של יומרה, ואני אומרת את זה בחיבה. הוא מה שהוא, והוא עונה על הציפיות ואפילו קצת מעבר, בטח בשביל ספר ביכורים.
בשורה התחתונה – אני ממליצה.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על חנינה